בית החולים בלינסון: כליה הושתלה בגוף שעבר דיאליזה 32 שנה - צפו
(שמוליק דודפור)
בקרב רופאיו, נחשב עופר שמיר לשיאן. השבוע הוא מציין שנה ראשונה מוצלחת להשתלת הכליה שעבר אחרי שתיים שנכשלו, ולא פחות מ-32 שנות דיאליזה. מדובר באירוע נדיר, יוצא דופן, ועל פי הספרות הרפואית כנראה הראשון בעולם. אם לא די בזה, להשתלה הגיע אחרי שליבו והמערכת החיסונית שלו קרסו ונשקף איום של ממש לחייו. שיא נוסף אישי ששבר היה לעבור את טיפולי הדיאליזה, על פי בחירתו, בעמידה.
"השתלת הכליה המסובכת של עופר יכולה הייתה להתבצע רק לאחרונה, וכל זה בזכות ההתקדמות העצומה שעברה כירורגיית ההשתלות בארץ ובעולם", מסבירה ד"ר סיגל אייזנר, כירורגית בכירה ממחלקת ההשתלות שבמרכז הרפואי בלינסון ושניידר. "מקרה קצה שכזה, שכנגד כל הסיכויים הסתיים בהצלחה, מעודד אותנו הרופאים המשתילים ואת ציבור החולים הממתינים להשתלה".
מביתו שבפתח תקווה, כשהוא לקראת השלמת תהליך ההחלמה וחזרה לשגרת חיים אינטנסיבית ומלאה, הוא משחזר איך התחיל כל הסיפור הבריאותי המורכב והייחודי שלו. שמיר בן ה-51, נשוי ואב לשניים, כלכלן בכיר בחברת "מקורות", גדל כילד ספורטיבי ופעלתן. "כל היום הייתי רץ, קופץ, נער תנועתי הייתי מגדיר את עצמי. כשהתבגרתי כבר נהייתי שחקן כדורגל פעיל".
בדיוק בגלל זה, הוא נדהם כשבבדיקות המקדימות שעבר בלשכת גיוס לקראת השירות הקרבי שתכנן, נמצא חלבון בשתן. עקב כך נדחה גיוסו בשנה והוא נשלח לייעוץ נפרולוגי. "הייתי המום. הרגשתי הכי בריא וחזק בעולם ופתאום, מאיפה צצה לה הצרה הזו ומה המשמעות שלה בחיים שלי?".
בדיקות מקיפות שעבר העידו על ערכים גבוהים מאוד של קריאטינין, שהוא למעשה פסולת שהגוף אמור לפנות. ערכים גבוהים מעידים על תפקוד לקוי של הכליה. "בשלב הזה עדכן אותי הנפרולוג שמדובר באי ספיקת כליות, אבל מכיוון שאני מרגיש ונראה טוב, נייתר לפי שעה את הצורך בדיאליזה", הוא מתאר.
הצבא שלח לו פטור ובתוך שנה וחצי, כשערכי הקריאטינין בדמו עלו, כבר התחילה הרגשה רעה. "הייתי על דיאטה קפדנית שמתאימה לחולי כליה והיא דלה בחלבון ובאשלגן ולמרות זאת התחלתי להרגיש ממש חולה", הוא משחזר. "סבלתי מבחילות, מחוסר תיאבון, מירידה באנרגיה ורזיתי 10 ק"ג בתוך זמן קצר. כך בגיל 19, כשאני אמור לרוץ על הג'בלאות, מצאתי את עצמי נכנס למסלול דיאליזה של שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם למשך 32 שנים. זה מטורף בדיוק כמו שזה נשמע".
לשמחתו, גופו החסון הגיב היטב לטיפולים המייגעים, כך שבמידה לא מבוטלת הוא יכול היה להמשיך בחייו. "לשמחתי הגדולה, הדיאליזות לא הפכו אותי לנכה, כך שבמקביל יכולתי להירשם לאוניברסיטה לתואר ראשון ושני בכלכלה, במקביל יכולתי גם לעבוד, להתחתן ולהקים משפחה, שזה בהחלט יוצא דופן לחולה דיאליזה". זה לא הדבר היחיד יוצא הדופן בהתמודדות של שמיר עם מחלת הכליות. את הטיפולים הקשים, כאמור, העדיף שמיר לעבור בעמידה.
שתי ההשתלות כשלו: "החלטתי להשלים עם גזרת הגורל"
שלושה חודשים מאוחר יותר, בשנת 1987, הוא התבשר שנמצאה לו כליה מן המת והוא זומן למחלקת ההשתלות בבלינסון. "אבל השמחה שלי, הסתבר, הייתה מוקדמת מדי. 10 ימים אחרי ההשתלה פיתחתי נוגדנים שתקפו את השתל והגוף שלי דחה אותו כך שהצטרכתי לעבור ניתוח נוסף, להוצאת הכליה", הוא מתאר.
שמיר המאוכזב חזר אפוא לשגרת הדיאליזה תוך הגבלות תזונתיות לא פשוטות שהוטלו עליו. "הייתי במשמעת שתייה שכללה עד גג ארבע כוסות ליום, הוגבלתי במלח, בירקות, פירות ובמזונות עתירי אשלגן, וזה בהחלט לא היה פשוט".
ארבע שנים אחר כך, אתגרו אותו הרופאים בניסיון השתלה נוסף, בכליה מן המת. אחרי סבב בדיקות הוא נכנס לחדר ניתוח בתקווה שהפעם ההשתלה תצלח, אבל הנוגדנים תקפו שוב את שתל הכליה - כבר ב-24 השעות הראשונות. "הרופאים הסבירו לי שהגוף שלי מייצר 100 אחוזי נוגדנים, וכתוצאה מכך דחיית השתל היא חריפה וטוטאלית. לכן המליצו לי טיפול חד פעמי שניתן בעירוי ומצליח להתגבר על דחיה אגרסיבית. הלכתי על זה, כי מה כבר היה לי להפסיד? אבל בדיקות הדם הראו שגם הטיפול הזה נכשל ורמת הנוגדנים נשארה גבוהה ואלימה".
במקביל, מספר שמיר, נרמז לו שבארץ הוא מיצה את פוטנציאל השתלות הכליה שיש לרפואה המקומית להציע, וכדאי שינסה את מזלו בחו"ל. "פעמיים טסתי לארה"ב, למרכזים רפואיים מובילים. נתנו לי להבין שהם לא להוטים בלשון המעטה להשתיל, אז החלטתי להשלים עם גזרת הגורל ולהמשיך בחיים לצד הדיאליזה".
לאורך כל 32 שנות הטיפול, חיפש שמיר אתגרים שיוציאו אותו מהגדרת "חולה כליה". הוא פיתח קריירה בחברת "מקורות", נסע לחו"ל תוך שהוא מקדים לתאם טיפולי דיאליזה עם בתי חולים בערים שבהן ביקר, התמיד בחדר כושר וביצע שחייה והליכות. "בימים שבהם לא הייתי בדיאליזה, עשיתי הכול כדי לשמור על הגוף שלי", הוא אומר.
נקודת המפנה הסתמנה לפני כשלוש שנים, כשהרופא בחדר הדיאליזה שאל אותו מדוע אינו הולך להשתלה נוספת. "עניתי לו שרמה של 100 אחוזי נוגדנים כפי שיש לי, לא הובילה בעבר לשום מקום, שאין אף טיפול שיתגבר עליה. אבל בכל זאת, זה הצית בי שביב של תקווה. קיוויתי, אבל לא באמת האמנתי שזה אפשרי".
שמיר עבר אז סדרות של בדיקות פשוטות ומורכבות, והגיע שוב לבלינסון. מתאמת ההשתלות עודדה אותו לקבל הפעם תרומת כליה מתורם חי, מה שעשוי להגביר את סיכויי הקליטה. בחדר ההמתנה, פגש מי שנחשבו בעיני עצמם לשיאני משך דיאליזה. "אנשים עם 12 שנות דיאליזה נדהמו כשהורדתי אותם לדרגת טירונים ביחס ל-32 שנות הוותק שלי".
"עקפנו כל בור אפשרי לכישלון"
שמיר הופנה לעמותת "מתנת חיים" שייסד הרב הבר, מושתל כליה בעצמו, המגייסת מתנדבים למתן כליה אלטרואיסטי. תוך זמן קצר נמצאה התאמה מושלמת בין תורמת לבינו, שביקשה מסיבות משפחתיות לדחות את מתן תרומתה בארבעה חודשים. "אמרתי לעצמי שקטן עליי", משחזר שמיר את תחושתו, "32 שנים חיכיתי, כך שמה הם ארבעה חודשים נוספים?".
בזמן ההמתנה הוא עבר כנדרש את וועדת משרד הבריאות, וכחלק מבדיקות מקדימות נשלח למיפוי ולאקו לב במאמץ. חמישה ימים לפני מועד הניתוח, התבשר שמיר שאותר ממצא בעייתי בליבו וכי עליו לעבור צנתור אבחוני, שבמהלכו זיהו הרופאים מספר חסימות בכלי הדם הלבביים שלו. כך, באוקטובר 2018, הוא נכנס לניתוח מורכב להחלפת שלושה מעקפים. "הדיאליזה נמשכה גם כשאני בטיפול נמרץ ולמרות זאת הצטברו בגוף שלי 2 ליטר מים שסיכנו לי את החיים. בקושי נשמתי".
ההתאוששות נמשכה כחודשיים, ואת השיא שלה הוא עבר תוך טיפוס על המונפורט שבגליל. שלושה חודשים אחרי ניתוח הלב, בינואר 2019, הוא נכס להשתלה שלישית. "הפעם הכל היה שונה. הכליה שהושתלה אצלי הייתה מן החי, הייתה אפשרות לבדוק מראש את אחוזי ההתאמה ולקבל טיפול מוקדם בתרופה נוגדת דחיית שתל".
הפעם, ההשתלה עברה בהצלחה והוא הועבר מורדם ומונשם להתאוששות ומעקב ביחידה לטיפול נמרץ בבלינסון. "היו אורולוגים שלא האמינו ששלפוחית השתן שלי, שלא הוציאה נוזל 32 שנים ובטח התנוונה, תצליח להשתקם. לכן הציעו לי כל מיני חלופות סיעודיות מבהילות, שסירבתי להן", הוא מספר. "משהו בי האמין ביכולות של הגוף שלי, ואני שמח שצדקתי. בהדרגה התחלתי להפיק שתן, לשתות בלי הגבלה כשהשלפוחית התאוששה והתעוררה לחיים בדרך טבעית. כמו נס".
ד"ר סיגל אייזנר, המשתילה של שמיר והאישה היחידה בארץ שמתפקדת כרופאה בתחום זה, מתארת את הקשיים והתקווה סביב השתלה מורכבת ומסובכת שכזו: "בחמש השנים האחרונות, צעדה רפואת ההשתלות צעדים ענקיים ומעוררי תקווה קדימה. זה בא לידי ביטוי בעליה במספר התורמים מן החי, ובהמצאת אפליקציות בעלות רזולוציות מרשימות להתאמה בין התורמים לנתרמים.
"במקרה יוצא הדופן של עופר, נמנענו מכל סיבוך ועקפנו כל בור אפשרי לכישלון, כך שכבר לפני ההשתלה טיפלנו בו בתרופה מדכאת מערכת חיסון, שעושה את אותה פעולה גם לנוגדנים. הצורך לדכא היה בשל השיעור של 100 אחוזי נוגדנים שלו, תוך שאנחנו מודעים לכך שנטייה לזיהומים יכולה להיות תופעת לוואי של התרופה. ואכן כפי שצפינו, הוא עבר לא מעט אשפוזים אחרי ההשתלה בגלל זיהומים שסיכנו אותו. אבל כפי שצפינו במקרה שלו - השמיים הם הגבול. יכולת רפואת ההשתלה יודעת כיום להתגבר על סיבוכים רבים שעד לא מזמן גרמו למוות. ההשתלה הזו, כמו כל השתלה, משפרת איכות חיים ובלי ספק - גם מאריכה אותם".
