לפני שבוע פרסמו אורנה ודני, ילדיו של בן דודי גיורא אשכנזי ז"ל, הזמנה לטקס אזכרה וירטואלי לזכרו. השנה, בגלל מגפת הקורונה, לא נתכנס בבית העלמין. ההזמנה נשלחה בקבוצת הווטסאפ "משפחת אשכנזי המורחבת", ונשלחה לחברים של גיורא ולחברי משפחה. נכתב בה שכולם יתכנסו ביום שלישי, יום הזיכרון לחללי צה"ל בשעה 10:00, באמצעות קישור לאפליקציית "זום".
במסגרת תפקידי כמנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות שתרמו את איברי אהוביהם, ביניהם גם הורים שכולים של חללי מערכות הביטחון, מצאתי את עצמי מתחברת לאורנה ודני, לתרום מנסיוני באשר לארגון ולתוכן. בתכנית בני המשפחה הוותיקים יעלו זכרונות, הצעירים ישתפו במורשת אותה ספגו בבית, ותשולב מצגת עם תמונות ושירים.
הפלטפורמה נקבעה, אורנה ודני ינהלו את האירוע, כאשר אורנה תנחה אותו. על רקע תמונת ההנחייה תהיה פינת זיכרון עם מפה שחורה, נר זיכרון ותמונתו של גיורא. בארגון הטקס, החלק הקשה היה התכנים. אורנה התקשרה לכל אחד מהמשתתפים לספר על התכנית ועל הציפייה מהם לשתף, אך מאחר ובמשפחה שלנו לא כולם ״דברנים גדולים״, רבים הגיבו בשאלה "על מה נדבר?".
כדי להתמודד עם זה, חשבנו על מתן שאלות מנחות במהלך הטקס. את בני הדור שהכירו את גיורא ביקשנו לספר על איך נודע להם על מותו של גיורא, אך בקרב בני הדור הצעיר יותר, האחיינים והנכדים של גיורא, המשימה הייתה מורכבת יותר. קראנו את חוברת הזיכרון, עברנו על הספדים ישנים, עלעלנו בתמונות, בדקנו מה נכתב באינטרנט ועברנו אחד אחד - כל אחד קיבל שאלה תואמת גיל, קרבה וחוויות חיים.
את כל מהלך הטקס עוד לא סיימנו. עלינו להשלים עוד סיפורים, לבחור את השירים ולהכין את המצגות. עם זאת, תוך כדי הכנה הבנו דבר חשוב, שהוא בעצם סוד ההצלחה לטקס זיכרון וירטואלי. מי מבני המשפחה שכבר סיפר לנו את סיפורו השבוע, נכנס ל"מוד" וחשב את אווירת האזכרה שתהיה, ויותר מכך - הסיפור כבר "מוכן" לו בראש. בכך, הבטחנו לעצמנו אזכרה טבעית שתגבר על מגבלות צו השעה, שמונע מאתנו להגיע לבית העלמין.
טקס האזכרה הווירטואלי לזכרו של גיורא אשכנזי ז"ל
ערב מלחמת ששת הימים, גויס רב סרן גיורא אשכנזי ז"ל, והשתתף בקרבות על שחרור ירושלים, כמפקד הפלוגה שהסתערה על גבעת אוגוסטה-ויקטוריה. ביום השלישי לקרבות, כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), כשהוא רץ בראש אנשיו וקורא "אחרי!", פגע בו כדור והוא נפל. הוא היה בן 31 בנופלו, והותיר אחריו את ערה אלמנתו, שני ילדיו הפעוטים אורנה (6 וחצי) ודני (5), את הוריו בת עמי ונוח, ואת אחיו אלי, אמציה ויוני.
משפחתו של גיורא - אברמסון מצד אמו ואשכנזי מצב אביו - חוותה אסונות צבאיים נוספים. אליהו אשכנזי נפל במאורעות בקיבוץ איילון (1938), יונתן אברמסון נפל במלחמת השחרור, ואחרי שגיורא נפל, נהרג גם אריה אברמסון באסון השייטת.
איך נודע לכם שגיורא נהרג?
הסיפור של ערה, אלמנתו של גיורא
גיורא נהרג ביום רביעי, ואני הייתי הכי רגועה בעולם, לא תיארתי לעצמי ש"ההוא מלמעלה" ייקח לי שוב את חבר נעוריי, כמו שלקח את חן מיכאל מסיירת צנחנים, שנהרג בידי פדאיונים, ממש בסוף שירותו הצבאי – בליווי של אוטובוס לאילת.
בבית אלפא כולם ידעו שגיורא נהרג. אפרתי חברתי שמעה את הבשורה הרעה מחבריה שם, אך אסור היה לה לדבר איתי לפני שתגיע ההודעה הרשמית. באותה העת אפרתי עבדה במזכירות בקבלת הדואר. יום יום הבאתי לה מכתבים למשלוח לגיורא. בפעם האחרונה אמרתי לה: "שלחי לו את המכתב בתוספת של פרח ונשיקה", בשלב הזה היא כבר ידעה שהוא איננו, ושתקה. היא השפילה מבטה שלא אראה את דמועתיה, ושלחה את המכתב בכל זאת.
גם בניר דוד רובם כבר ידעו שגיורא נפל. באחד הימים קבוצות צנחנים הגיעו מהגולן לאזור הסחנה. ידעתי שאם גיורא הגיע לכאן – הוא היה טס אלינו מהר, ונאחזתי באמונה שהוא חי. לא נתתי למוחי לחשוב לרגע, והסתובבתי מסוחררת על מדרכות הקיבוץ. אנשים ברחו ממני ואני לא רציתי להבין.
על המדרכה פגשתי בן קיבוץ צועד עם צנחן לבוש בגדי קרב. כאשר ראו אותי, החישו צעדיהם לברוח ואני צעקתי לעברו של הצנחן: "אתה מכיר את גיורא אשכנזי?" והוא ענה לי: "הכרתי אותו". רק אז הבנתי.
הסיפור של אלי, אחיו של גיורא
בעקבות גיורא יצאתי לצנחנים, שנינו שירתנו ב-890, אני שירתתי שם מספר שנים אחריו. בעקבות פציעה נשארתי במשק. ביום שגייסו את גיורא וחבריו למלחמה הם נאספו בעין חרוד. באותה עת הובלתי עופות למשחטה במגדל העמק, עצרתי בעין חרוד וכך יצא לנו להיפרד. גיורא זרק לי מילה "שמור לי על הילדים". הייתי האחרון שראה אותו מהמשפחה.
האחראי על הביטחון במשק היה זה שאיתר אותי והודיע לי על נפילתו של גיורא, ואני הייתי זה שהלכתי להודיע להורים. נכנסתי הביתה ורק חיבקתי את אבא. אמרתי ״גיורא״, והוא הבין ישר ונאנח. התחבקנו ולא דיברנו. אימא, שהייתה בחדר השני, הבינה שקרה אסון אבל לא שמעה שאמרתי גיורא. מאחר שגם אמציה וגם גיורא לחמו בקרבות היא רק שאלה בקול "מי זה?". יותר מאוחר נכנסה אחות הקיבוץ, לאחר מכן השכנים והחברים.
הסיפור של אמציה, אחיו של גיורא
גיורא לחם בירושלים בזמן שאני הייתי מ"מ צעיר בהנדסה קרבית, עמוק בסיני. בתקופה ההיא לא היה קשר ולא ידענו דבר אחד על השני. שבועיים לאחר המלחמה הודיעו לי שאחי פצוע, ושאסע לראות אותו. אותו נוסח הודעה קבל חייל נוסף. עלינו על ג'יפ, סיני הייתה אז מלאה במצרים ואווירה לא נעימה, בקושי מצאנו מקום למלא דלק. כשהגעתי לניר דוד, אלי המתין לי בכניסה לקיבוץ וסיפר לי שגיורא נהרג. חשבתי שהייתי צריך להתחלף איתו, למות תחתיו, שהרי היו לו כבר שני ילדים. לאימא לא עמדו כוחותיה, והיא נפטרה ממחלה לאחר שנה.
הסיפור של יוני, אחותו של גיורא
הייתי בת 16 כשגיורא נפל וכתבתי לו שיר שנקרא ״אחות קטנה״.
פעם בכתה ב'
רציתי מאוד לכתוב לך מכתב
אבל התביישתי בגלל הכתב
לבסוף כתבתי נלהבת
שאתה חמוד כמו ארנבת
ושאתה גדול כמו פיל
כמו "פיל נפיל" מ"פו הדוב"
(מתוך הספר הצהוב),
ואפילו ציירתי ואבא עזר
ואתה לא השבת לי בכלל
נורא חבל.
הסיפור של תמר, בת דודו של גיורא
כשהייתי בכיתה ד' נהרג בן דודי, הצנחן גיורא אשכנזי, במלחמת ששת הימים. השבעה התקיימה בביתו שבקיבוץ ניר דוד. נסעתי לשם עם הוריי. ישבנו בשקט, בחדר הקטן. הסתכלתי על אלמנתו, על הוריו ועל אחיו הצעירים ממנו. לא ידעתי מה אומרים ואיך אומרים. חשבתי על שני ילדיו הקטנים של גיורא שלא יראו יותר את אבא שלהם.
גם הדור הצעיר זוכר את גיורא
נכתב בתקשורת כי נכדתו של גיורא אשכנזי ז”ל שנפל בקרב על שחרור ירושלים, במלחמת ששת הימים, נבחרה להגיש פרחים בטקס חתימת השלום עם ירדן". לי לוטן, בתה של אורנה,הגישה את הפרחים בטקס המרגש כשהייתה בת 8.
לי כתבה: "הקשר לסבא גיורא לא היה מוחשי עד שקראו לי מגינת המשחקים וסיפרו לי שאני הולכת לעשות את הדבר הגדול הזה. הבנתי שזה קשור לכך שאני נכדה של סבא שנהרג במלחמה ביחד עם נכדה לסבא ירדני שנפל. אני זוכרת שהלכתי עם סבתא ערה לקנות שמלה לבנה חדשה וסנדלים, ואיתה גם טסתי במטוס ראש הממשלה, עם יצחק רבין (רוה"מ דאז), ואיתן הבר שכתב את הנאומים.
טסנו עד לאילת, ומאילת למעבר הגבול לירדן. הייתה לנו חזרה גנרלית, הצלחתי לתקשר באנגלית עם הילדה ועם הסגל. האירוע היה כל כך מרגש והזיכרון שלי היום הוא יותר מהתמונות. מבחינה רגשית זה הפך את הדמות של גיורא לדבר כל כך גדול וסימבולי".
ישיבה לזכרו של גיורא
שמה של ישיבת בית אורות (אורות גיורא), ניתן לה על ידי חנן פורת, לזכרו של גיורא אשכנזי ז"ל שהיה מפקדו הנערץ. כיום, הישיבה משגשגת ופורחת, ובראש חודש אייר תשע"א , 44 שנים לאחר נפילתו של אביו, הגיע בנו של גיורא, דני, לישיבת בית אורות והתכבד בחנוכת מבנה הדגל החדש של הישיבה אשר מתנוסס לגובה של 18 מטרים ונצפה ממקומות רבים באזור.
שמונה בני משפחה נקראים על שמו של גיורא, אחד מהם הוא גיורא בנו של אלי שכתב:
"'גיורא הגדול', כך כינה אותי סבא נוח. הייתי גיורא הראשון שנולד לאחר מותו של גיורא. אחרי קראו גם אמציה ויוני לבניהם בשם גיורא ולאחר מכן גם ילדיו של גיורא קראו לבניהם גיורא. עם קרובים נוספים, אנחנו שבעה "גיוראים" על שמו. אני 'גיורא אשכנזי', מרגיש לפעמים כמו סוג של זיכרון כי מדובר גם בשם הפרטי וגם בשם המשפחה. לשאת את שמו של גיורא זו גם גאווה וגם קצת מחייב כי גיורא היה מאוד מוצלח".
ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות - משרד הבריאות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"
