כמעט כל דבר מגיע עם הוראות הפעלה - איך מרכיבים כוננית מאיקאה, איך לבשל אורז בלי שייצא דביק, איך להוריד תוכנה, איך לגמול מחיתולים, אבל איך לחיות? - את זה אנחנו לומדים לאורך הדרך, תוך ניסוי וטעיה. אחת הדרכים היפות ללמוד על עצמנו ועל החיים, היא מתוך הקשבה לאחרים, ללמוד מה הם עושים שעובד להם נכון, ולבדוק את זה על עצמנו.
בפודקאסט "ליהנות מהדרך", ומהשבוע כאן ב-ynet, אני משוחחת עם אנשים מעוררי השראה. אני מדברת איתם על תפיסת עולמם, על החיים שלהם, ובמיוחד על המנגנונים הבריאים שבנו לעצמם כדי לנווט בסערות החיים ולעצב לעצמם שיווי משקל נפשי.
אני מצרפת לזה את מה שלמדתי ב-25 שנות מחקר כפסיכולוגית הן בקליניקה והן כמי שמלמדת ומרצה על פסיכולוגיה חיובית, המדע של האושר/
העצות של שירלי:
היום אני משוחחת עם ד"ר אנאבלה שקד. פסיכותרפיסטית ומרצה, מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה של מכון אדלר, וחוקרת כבר שנים את תופעת ההימנעות. בספרה "לקפוץ למים" היא מציעה דרכים שונות להילחם בה ולחתור להשתתפות פעילה בחיים.
אנחנו חיים בעידן שסוגד ל"הכי", למדהים, למהמם.. ל"אין דברים כאלה". מתחת לשלטי החוצות שמפרסמים את האדם המושלם ואת החיים המושלמים שלו, עומדים רוב האנשים וצריכים להסתיר את העובדה שהם בסך הכל אנשים רגילים. שלפעמים הם טועים ונכשלים, שהם רחוקים מלהיות זוהרים.
אחד הדברים שהכי תוקעים אותנו בחיים - זה הפחד מכישלון, או אכזבה. הפחד לגלות שזה לא יצא כמו שקיווינו. יש אנשים שבוחרים להימנע מעשייה - רק כדי להגן על עצמם מפני הסיכוי לא להצליח.
זה יכול להיות הימנעות מעבודה, הימנעות מכניסה לקשר זוגי, או ממערכות יחסים בכלל.
ההימנעות פנים רבות לה. הפחד מכישלון מוביל בסופו של דבר לכך שאנשים מממשים מעט מדי מהפוטנציאל שלהם, וחיים בתוך פער הולך וגדל בין מה שרצו וחלמו, למה שהם מביאים לידי ביטוי בפועל.
אז איך מצמצמים את הפער בין הרצוי למצוי? כדי לענות על זה - הזמנתי את ד"ר אנאבלה שקד לשיחה. ד"ר שקד היא פסיכותראפיסטית ומרצה, מייסדת בית הספר לפסיכותראפיה של מכון אדלר, וחוקרת כבר שנים את תופעת ההימנעות. בספרה "לקפוץ למים" היא מציעה דרכים שונות להילחם בה ולחתור להשתתפות פעילה בחיים.
להאזנה לפרק המלא בפודקאסט:
כמה רעיונות ומחשבות שעלו בשיחה שלנו -
1. "מיליוני אנשים חיים מתחת לקו הפוטנציאל שלהם", כותבת אנאבלה בפתיחה של הספר שלה, במשפט הזה היא משרטטת קו עוני מסוג אחר, לא כלכלי. אני קוראת לזה: "העוני של תחושת המימוש העצמי". התחושה של "יכולתי להיות" היא אחת המתסכלות ביותר שיש.
2. לפעמים הסיבה שאנחנו "לא הופכים להיות" מה שקיווינו - קשורה בציפיות גרנדיוזיות ובשרשרת של בחירות להימנע. כולנו נמנעים ממשהו ובוחרים לעיתים בדחיינות (מקווים שהמשימה או החובה הלא נעימה שמוטלת עלינו תעבור מעצמה או שמישהו אחר יקח אותה במקומנו), אבל כשאדם בוחר בהימנעות כאסטרטגיה מרכזית - זה אומר שהוא לא התייצב למשימות או לתפקידים העיקריים שלו.
שתי ההימנעויות הבעייתיות ביותר הן הימנעות מעבודה (והכוונה לכל סוג של עבודה, זה יכול להיות גם גידול וטיפול בילדים, כמו גם עבודה התנדבותית), והימנעות ממערכות יחסים.
3. אני חושבת על אחת ההגדרות היפות של זיגמונד פרויד לבריאות נפשית: "בריאות נפשית מתבטאת ביכולת של אדם לאהוב ולעבוד", פרויד מצביע כאן על שני היבטים הכרחיים לרווחה הנפשית שלנו. האחד,קשור למערכות היחסים שלנו (לאהוב), והשני, קשור/ לעשייה בעלת ערך (לעבוד). לאור המשפט הזה, אפשר להבין מדוע הימנעות מעבודה ומקשרים בינאיישים פוגעת בבריאות שלנו.
4. ד"ר שקד מסבירה שהימנעות היא למעשה אסטרטגיה של הגנה על תחושת הערך. אנשים נמנעים כשהם פוחדים שלא יצליחו, ולכן, כל עוד לא ניסו, הם יכולים לשמר בתוכם את האשליה שלו רק היו מנסים, יכלו להיות משהו אחר.
אם פרשתי ממגמת המחול, אני יכולה לספר לעצמי שלו הייתי ממשיכה הייתי הופכת לרקדנית הכי טובה בתיכון, אם לא העזתי לשלוח קורות חיים למשרה נחשקת, אני תמיד יכולה לומר לעצמי שלו שלחתי אותה, היתה לי קריירה משגשגת. הבחירה בהימנעות משאירה אותנו על הקווים, במקום להיכנס למשחק. כשעומדים על הקווים אפשר להמשיך ולספר לעצמנו סיפורי אלף לילה על הצלחות.
5. הימנעות נוספת שרווחת בתקופה הנוכחית היא הימנעות מכניסה לזוגיות, לקשר מחייב.
כולם מחפשים את האחד או האחת "המדויק/ת לי", מגיעים לדייט מצוידים ברשימת דרישות שאף אחד לא יכול לעמוד בה, ופוסלים את המועמד עוד לפני שהמלצר הביא את החשבון. ככל שהזמן עובר ואנחנו ולא מוצאים את האדם הזה, במקום להוריד ציפיות אנחנו אומרים לעצמנו - עד עכשיו לא התפשרתי, אז עכשיו אני אוותר?
"חשוב להבין", ד"ר שקד אומרת - "כדי למצוא זוגיות לא מוצאים אדם מדהים - אלא יוצרים קשר טוב, שאחרי אולי 30 שנה והרבה עבודה קשה, נגדיר אותו כמדהים. "בואו נתחיל בלמצוא מישהו…יצאתם לדייט, היה נעים? אז יש פה פוטנציאל. האויב הכי גדול של ההגשמה - הן ציפיות מוגזמות.
6. בתרבות שמקדשת את ה"וואו", כל מי שהוא "רגיל" מרגיש נורא. (כשלמעשה - כולנו רגילים). הפחד הרווח מכשלון בעידן שלנו, הוא למעשה לא הפחד מלהיות גרוע, אלא הוא הפחד מלא להיות הכי טוב. אני קוראת לזה - "הפרפקציוניזם ועונשו".
7. אני נזכרת בסיפור שסיפרה לי אימא שלי שהגיעה לארץ בגיל 8, פליטת שואה, ושמה לה למטרה להיות תלמידה מצטיינת, כסוג של מנגנון הישרדות. בסוף השנה קיבלה תעודה משובצת "טוב מאודים" אבל במקצוע אחד קיבלה "מספיק". הילדה חזרה הביתה ממררת בבכי: "הם נתנו לי מספיק וזה הרס לי את כל התעודה", בכתה לחיק אמה שקיבלה את פניה.
סבתא שלי, שהייתה עולה חדשה ולא שלטה היטב בעברית, הגיבה בפליאה ומיהרה לנחם את בתה: "חנה'לה, אני לא מבינה עברית, אבל את המלה "מספיק" אני מכירה. הם אמרו לך שמספיק להם, אז למה את בוכה ממוש? זה מספיק להם".
8. כך נולד בביתנו המושג "להתמספק" - אנחנו מזכירים אותו בכל פעם שאיבדנו פרופורציות, שהגזמנו עם דרישות מופרכות. חשוב שנחתור להשקעה והתמדה, שנציב לעצמנו מטרות, אבל כדאי לדעת גם לוותר לעצמנו לפעמים, ולהתמספק. העידוד החשוב ביותר הוא לתנועה של עשייה, של מעורבות בחיים, של לקיחת סיכונים, לטעות ולנסות ולתקן, וחוזר חלילה.
9. נאמנה לתפיסה הזו - שלחתי השנה איגרות שנה אזרחית טובה לחבריי ואיחלתי להם שנה של "התפשרות נעימה".
"אני מאחלת לכולנו, שנדע להגמיש את התנאים המוקדמים שלנו. אלה שגורמים לנו להתאכזב שוב ושוב, כשהמנה שבישלתי לא יצאה בדיוק, כשהמפגש החברתי שחיכיתי לו היה מאכזב, כשבעבודה היו יותר מדי רגעי לחץ ופחות מדי רגעי התעלות, כשהזוגיות נמנמה לפעמים מתחת לשמיכת השגרה, כשלילדים היו הצרות שלהם, כשלא נראינו כמו "פרסומת למשפחה מהסרטים". החיים הם אוסף של פשרות, חלקן מעולות ממש.
ככה מתקדמים בחיים, תוך כדי תנועה - פשרה ושיפור, פשרה ושיפור.
