אחרי שנת הקורונה המאתגרת שעברנו, שבמהלכה הגעה לבתי חולים נתפסה כסכנת חיים וביקור בחדר המיון נחווה כמסיבת הדבקה המונית, החלטנו לבדוק אם שגרת בתי החולים כבר חזרה לימים שלפני המגפה. ומה יעיד על כך יותר מחדר מיון עמוס וצפוף, או בשמו המתוקן - המחלקה לרפואה דחופה? לכן, ביקרנו השבוע בבית החולים בילינסון והצטרפנו למשמרת העמוסה ביותר: זאת של יום ראשון, משעות לפני הצהריים ועד שעות הערב.
חשוב לציין שהמחלקה לרפואה דחופה בבילינסון נותנת מענה לאוכלוסייה בסדר גודל של מיליון בני אדם. מדי שנה פוקדים את המיון בממוצע קרוב ל־125,000 אנשים. "ביום שגרתי אנחנו קולטים כ־300 אנשים, כש־30 אחוז מהם מתאשפזים", מספר פרופ' מיכאל דרשר, מנהל המלר"ד (המחלקה לרפואה דחופה) בבילינסון ויו"ר האיגוד הישראלי לרפואה דחופה, "כ־40 אחוז מהחולים מגיעים באמצעות אמבולנס, והשאר בכוחות עצמם או בעזרת בני המשפחה".
שינוי השם מ"מיון" למחלקה לרפואה דחופה מעיד גם על שינוי תפיסה: "חדר המיון של פעם, כשמו, היה קולט חולים, מאבחן את הסיבה שבגינה הגיעו, וממיין אותם למחלקות שונות תוך התייעצות עם רופאים רלוונטיים", מסביר פרופ' דרשר, "אבל משנות האלפיים הופנם הצורך בהתמקצעות הרופאים הממיינים, וכיום רפואת מלר"ד כבר נחשבת להתמחות מוכרת".
מחלקה כזו, כמו בכל בתי החולים הציבוריים, פעילה 24/7. "אצלנו במחלקה עובדים דרך קבע 24 רופאים ומתמחים, תשעה בכל משמרת, תוך תגבור והפחתת כוח האדם על פי הצורך", הוא מסביר.
1 צפייה בגלריה
"העבודה כאן אינטנסיבית ומחייבת דריכות לאורך כל המשמרת. כל יום דומה לקודמו וגם שונה ממנו": המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים בילינסון
(צילומים: יריב כץ)
להיות נינג'ה מתקתקת
כבר בכניסה למחלקה, צומת העצבים של בית החולים, ניכרת היטב התכונה. ניידות של מד"א מורידות חולים, ובכוורת הרוחשת מתקיימים טיפולים, שבחלק מהמקרים דרושים להצלת חיים. תמי גרינברג, האחות האחראית, היא הרוח החיה של המקום. אף על פי שהיא לא מורה, אומרים עליה שם שיש לה עיניים בגב. היא רואה הכול, ומיד. "זו התכונה הנדרשת מאחות שעובדת במחלקה אינטנסיבית כל כך", היא מספרת, "להיות נינג'ה מתקתקת, שרואה חולה, ולא פעם, עוד לפני האבחון, יודעת לזהות מניסיונה, ובעיקר באינסטינקטים שלה, אם מצבו דורש התערבות מיידית".
כזה היה מצבו של צעיר שהגיע בניידת של מד"א מלווה בהוריו, ראשו שמוט על האלונקה. בירור קצר ובדיקות שתן ודם העלו שהוא במצב קשה אחרי שצרך מינון יתר של סמים. בהמשך, כשמצבו הלך והידרדר, הוא הונשם ונלקח להדמיית סי־טי ראש. הוריו, מודאגים ומרוטי עצבים, ישבו על ספסל והמתינו למוצא פיו של הרופא. נחמי בקר - אחות אחראית משמרת, נשואה ואם לשניים, הייתה שם גם בשבילם. "את המשמרת התחלתי בשבע בבוקר, וכבר בכניסה הבחנתי בחדר סוער. חולה פסיכיאטרית שהגיעה עם חבלת ראש, השתוללה והיה קשה מאד לטפל בה", היא מספרת. בתוך המולת הבוקר היא התחילה לג'נגל בין אגפי המיון השונים, המחולקים לחולים מהלכים וחולים שרתוקים למיטה, עוזרת לאחיות המשמרת בכל דילמה. "ובקיצור", היא אומרת, "להכיל את הדרמה שנקראת מיון". במשמרת שליווינו סיימו האחיות את עבודתן מבלי שהתאפשר להן לשתות ולאכול. "אתמול", אומרת נחמי, "גם זמן לפיפי לא היה לי".
במחלקה יש 24 כורסאות, מחולקות לארבע עמדות, שמיועדות לחולים ולמלווים. על אחת מהן פגשנו את יעקב אדטו (63), שהתפנה בכוחות עצמו, עבר קבלה וממתין לתוצאות הבדיקות. "אני סובל כבר שנתיים מכאבי בטן מפושטים שלא קשורים למערכת העיכול", הוא מתאר את סיבת הגעתו, "עברתי בקהילה בדיקות שונות שזיהו ממצא קל בכליות, אבל בשבוע האחרון חלה החמרה ורופא המשפחה שבדק אותי היום החליט להפנות אותי למלר"ד".
נחמי בקר, אחות אחראית משמרת, נשואה ואם לשניים: "את המשמרת התחלתי בשבע בבוקר, וכבר בכניסה הבחנתי בחדר סוער. חולה פסיכיאטרית שהגיעה עם חבלת ראש, השתוללה והיה קשה מאד לטפל בה. אפילו זמן לפיפי לא היה לי"
בעמדה ליד פגשנו את שיר ונתנאל פרטוש, בני 27. "בעלי קיבל לפני שבוע את החיסון השני נגד קורונה", מספרת שיר, "אנחנו לא יודעים אם זו הסיבה, אבל יש לו שלשולים חריפים כבר שלושה ימים. היום התחזקו כאבי הבטן והראש והופיעו לו גם סחרחורות. אבל מה שהכי מפחיד אותנו זה עצירת השתן. בהיסטוריה של נתנאל היו אבנים בכליות אז מי יודע איזה זיהום חלילה מתפתח לו בגוף?" גם נתנאל עבר שורה של בדיקות, והמתין לתוצאות.
כאן עברתי את כל המשברים
את סימה כדורי (62) פגשנו באגף הרתוקים, במיטה שנמצאת ביחידה נפרדת. היא מלווה על ידי בעלה, חיוורת ומודאגת, מחוברת לעירוי נוזלים. "אני כאן מאתמול אחר הצהריים ומחכה למיטה שתתפנה בפנימית", סיפרה, "את בית החולים הזה אני פוקדת לצערי כבר 30 שנים. פה טיפלו בי במסירות רבה בכל המשברים הרפואיים שעברתי: השתלת כליה, שני ניתוחי ראש ועוד הרבה צרות. לכן, כשבאמצע בילוי סופ"ש בצפון התחיל לי פתאום דימום תוך־בטני והועברתי לבית החולים זיו בצפת, אמרתי לבעלי 'פה אני לא נשארת. רק בילינסון'. זה המקום שבו מכירים אותי הכי טוב והרופאים הכי נהדרים". סיסמאות? ממש לא. לאישוש דבריה שולף בעלה קבלה על סך 8,400 שקל, עלות פינויה בניידת טיפול נמרץ מלווה ברופא ובפרמדיק.
מתנדב של מד"א מוביל למיון הרתוקים את רלי לוי. "עברתי תאונת דרכים", היא מספרת, "רכב שנסע במהירות נכנס בי מהצד והאוטו ממש עף באוויר". ואז היא פורצת בבכי: "מאחורה, בסל קל, ישבה התינוקת שלי. מזל שלא קרה לה כלום"
לקראת סיום המשמרת זה קורה. היא עולה סוף־סוף למחלקה פנימית. המיטה מתמלאת מיד. ברגע שחולה משתחרר או מועבר לאשפוז במחלקה, מיד נמצא הבא בתור שיתפוס את מקומו. אין רגע דל בתחנה הזו, שמיועדת להצלת חיים.
מתנדב של מד"א מוביל למיון הרתוקים את רלי לוי. "עברתי תאונת דרכים", היא מספרת לאחות, "רכב שנסע במהירות נכנס בי מהצד והאוטו ממש עף באוויר. כואב לי הגב". ואז היא פורצת בבכי: "מאחורה, בסל קל, חגורה כמו שצריך, ישבה התינוקת שלי, בת שנה ושבעה חודשים, שרק לאחרונה החלימה מסרטן. מזל שלא קרה לה כלום. מד"א היו נהדרים. המתנדב חיכה איתי עד שהזעקתי את בעלי שיבוא לקחת את הקטנה, ואז הביאו אותי לכאן".
רלי, כמו כל המטופלים שאיתם שוחחנו, לא חששה להגיע למיון. להפך, הם הגיעו בביטחון מלא. ואת הצוות זה משמח. "העבודה כאן אינטנסיבית ומחייבת דריכות לאורך כל המשמרת. כל יום דומה לקודמו וגם שונה ממנו. הכול טס ומחייב מציאת פתרונות מיידיים. אבל את העבודה הזו לא הייתי מחליפה באף מחלקה אחרת", מסכמת תמי, האחות האחראית.
