הרבה יותר מסיפורי סבתא: במשך אלפי שנים, לפני כניסת הרפואה המערבית לעולם, נעשה שימוש בצמחים לצורכי ריפוי. בשנים האחרונות קיימת התעניינות מחודשת בשלושה מאותם הצמחים - שורש הזנגביל, אכינצאה ושורש הכורכום, הידועים בזכות סגולותיהם המחזקות.
הקסם החורפי: ג'ינג'ר
זנגביל (Zingiber officinale), ידוע בשמו הפופולרי "ג'ינג'ר". הוא שייך לסדרת הזנגביליים עליה נמנים גם הכורכום והבננה. ברפואת הצמחים ידוע שורש הג'ינג'ר כבעל איכות מחממת ומתוקה, ולכן השימוש העצום שלו במטבח המסורתי של עמי המזרח.
גם בתחום הריפוי הטבעי נעשה שימוש רב בג'ינג'ר: יכולתו להעביר בחילות, להרגיע כאבי בטן ולרענן את הנשימה. חליטת פרוסות שורש הג'ינג'ר נהוגה בעיקר בחורף, ונעשית בעיקר בגלל התכונות האנטי-ויראליות ואנטי-ברקטריאליות שלו.
בשנים האחרונות אף מתבצעים מחקרים כדי לבדוק את סגולותיו של שורש הג'ינג'ר בתחומים אחרים, ביניהם סיוע להפחתת משקל, התמודדות עם הסינדרום המטבולי המוביל למחלות כלי דם ואף סיוע במצבים סרטניים.
בתחום ההומיאופתיה, השימוש בג'ינג'ר מתבסס על מינון מאוד עדין המופק במעבדות הומאופתיות והניתן בצורה של כדורים או טיפות, שמטרתם להשיב לאיזון את הגוף. הגישה ההומיאופתית מייחסת לג'ינג'ר יכולות לסיוע בתפקוד הכליות ובמערכת המין הגברית.
לפי הגישה ההומיאופתית, האדם שיפיק תועלת ממינון הומאופתי של זנגביל נוטה לבטא את ההיבט החם של השורש: הוא נוטה להיות אסתטיקן, שאפתן, עצבני עד כדי היפראקטיביות. באופן מסקרן ביותר, השורש הארומטי הזה בצורתו ההומאופתית מתאים לאנשים שיש להם צורך לבשל ולהזין.
שורש הדברים: כורכום
הכורכום, או בשמו המדעי Curcuma longa, הוא צמח רב-שנתי שמקורו בהודו ובדרום מזרח אסיה. הוא שייך, כאמור, למשפחה הבוטנית של הג'ינג'ר (זנגביל) ושל הבננה - הזנגביליים.
הן השימוש הקולינרי והן השימוש המרפא בשורש ידועים בהיסטוריה, כאשר מחקרים מלמדים כי השימוש הרפואי בשורש בתרבות ההודית נמשך מזה 5,000 שנה.
באופן מסורתי, השתמשו בכורכום לצביעת בדים. ידוע לכל מי שמתנסה בחיתוך השורש כי הוא אכן צובע את האצבעות בכתום עז, ועל כן הוא משמש גם כצבע מאכל טבעי (E100). טעמו נע בין מר לחריף והוא נחשב לבעל איכות מחממת ומייבשת ברפואת הצמחים.
שימושיו הלא-קולינריים הופכים אותו לתבלין-על, מעין 'סלב' שמבקר במטבח אך למעשה פועל בזירות משמעותיות ביותר. האבקה שלו יכולה לעצור דם כתוצאה מחתך מקומי והוא אף עשוי לסייע במניעת כיבים.
מחקרים רבים מדגימים את יכולתו בעיכוב תופעות של אלצהיימר, ובנוסף ישנו דיון נרחב באשר לאפקט שלו על מצבים סרטניים. כורכום ידוע כאנטי דלקתי (בין אם מדובר בפרקים, בחניכיים או בדלקות של איברים פנימיים), כנוגד סוכרת (ונזקים של הסוכרת כגון פגיעה בכלי דם ובעצבים), ומסייע במצבי פסוריאזיס.
סגולתו בדילול הדם הופכת מינון של יותר מ-4 גרם ליום לבלתי מומלצת, וכדאי להפסיקה במידה וצפוי ניתוח בטווח של כמה ימים. כמו כן, אם ידוע על קיומן של אבני מרה או אבנים בכליות, יש להיוועץ בגורם רפואי באשר לאופן השימוש בכורכום.
ככלל, במידה ואין התוויות כאלה, טוב לצרוך כורכום כחלק משגרה של רפואה מונעת. מומלץ להוסיף כורכום טרי למזון מתבשל (מומלץ להשתמש באבקה רק במידה ואין להשיג את השורש הטרי). יותר מכך: חליטה של השורש – בין אם באמצעות קיצוץ שלו או חליטה של אבקה מוכנה, עשויה לסייע במניעת מחלות החורף.
ההומאופתיה הרואה באדם את הייחוד, את החד-פעמיות, מעבר להגדרה רפואית כזאת או אחרת, תטפל במינון הומאופתי בתמצית של כורכום לא רק למטרה נקודתית של טיפול כדוגמת כיב כזה או אחר. ישנן מאות הכנות הומאופתיות רלוונטיות לנושא כיבים. כל אדם והמאפיינים שלו, ולפיכך גם התכשיר המותאם לו.
לפי הגישה ההומיאופתית, אדם שיפיק תועלת ממינון הומאופתי של כורכום נוטה להיות מתבודד, אובססיבי ומסוכסך עם עצמו. אלה אנשים הנוטים להתאפיין בצמא מתמיד גדול, באבני מרה ובתחושה של קור בבטן (מושב הרגש, באופן סמלי).
התרופה לחולשה: אכינצאה
אכינצאה אנגוסטיפוליה, או קיפודנית צרת עלים בעברית, הוא צמח ממשפחת המורכבים, שמקורו באמריקה הצפונית אשר נכנס בשנים האחרונות לשימוש עולמי רווח בעונות הקרות. הילידים הצפון-אמריקאיים השתמשו במרקחת של הצמח לנטרול ארס נחשים ועקרבים, ולבעיות עור שונות כגון אקנה. בתקופות שקדמו לפיתוח האנטיביוטיקה, נעשה שימוש באכיניצאה גם לטיפול בדלקות וזיהומים (כולל זיהומי דם).
השימושים העממיים הצליחו לעורר את סקרנות עולם המדע. כיום תמציות האכינצאה נחקרות באופן אינטנסיבי, בעיקר בהקשרים של ההשפעה על מערכת החיסון, כולל במצבים ממאירים.
בתחומי הרפואה הטבעית ידוע כי בצורתו הגולמית, צמח האכינצאה הוא מחטא ונוגד חמצון, המגביר את העמידות לשפעת, מסייע בכאבי כוויות, אקנה, הרעלות דם, אבצסים ונמק. אולי ניתן לאגד את השימושים הללו ולציין כמכנה משותף את רעיון ניקוי הרעלים – בין אם מדובר באורח חיים, בהתמודדות עם זיהומים או לאחר שימוש מסיבי בתרופות.
הומאופתיה, כתחום המחבר גוף ונפש ומעניק מענה למכלול הקשיים, משתמשת במינונים מאוד עדינים של חומרים טבעיים. תמצית הומאופתית של האכינצאה עשויה להיבחר במהלך הטיפול כאשר ניכר שלאדם ישנה עמידות נמוכה למחלות וכאשר מערכת ההגנה שלו היא מוחלשת, מותשת, מורעלת במידה כזאת שהוא חש דכדוך.
החולשה היא מילת מפתח כאשר מדובר בטיפול ההומאופתי המופק מאכינצאה – כך, לדוגמה, נראה כי האדם הזקוק לתכשיר הזה הוא מותש (בין אם מלימודים אינטנסיביים או עבודה תובענית), סובל מקור, לא עמיד למחלות וסובל מאוד בעוצמה מהרעלים היומיומיים של החיים המודרניים. כל אתגר – וירוס, דעה נגדית או זיהום – מחוללים עבורו קושי עצום.
צמח האכינצאה, הנקרא גם 'קיפודנית', שייך מבחינה בוטנית למשפחת המורכבים, המונה צמחים מוכרים כגון עולש, לענה מרה (שיבא), ארטישוק, בבונג, קלנדולה, גדילן מצוי, ארניקה וחמנייה. בהומאופתיה יש לתמציות המופקות מצמחים אלה יכולת להעניק מענה כאשר ההתמודדות נסובה סביב תחושה של מאבק מתיש ותחושה שהעולם פוצע ופוגע. לא-בכדי קשור הצמח הזה, גם באופן סמלי בשמו ('קיפודנית') בתחושה של דקירה – בין אם הכשה של ממש בתקופות עבר, או פציעה סמלית יותר.
הומאופתיה היא תחום טיפולי המחבר גוף ונפש ומתייחס לאדם כאל מכלול שהוא מעבר להגדרה רפואית כזאת או אחרת. כדי לעבור אבחון הומאופתי מדויק אשר יבנה תכנית טיפולית מותאמת אישית, יש לפנות אל הומאופת/ית החבר/ה באגודה הישראלית להומאופתיה קלאסית.
רחל שבי היא הומאופתית קלאסית, ועורכת כתב העת של האגודה הישראלית להומאופתיה קלאסית
