לפני פחות משנה מיטב ספורטאי ארצנו עדיין היו עסוקים בשגרת אימונים אינטנסיבית, כזו אשר מגיעה מדי 4 שנים כאשר עוד אולימפיאדה מתקרבת. כל ספורטאי מחכה לאולימפיאדה, לרגע של להיות או לחדול, שבו כל המאמצים והאימונים יתומצתו לכמה שברירי שנייה בודדים ומכריעים, כאלה שבתקווה יסתיימו בניצחון.
כתבות נוספות:
וגם שנת 2020 בתחילה לא נראתה אחרת. שום דבר לא בישר על כך שליקום יהיו תוכניות משלו, אך הקורונה מיהרה לטרוף מהר מאוד את הקלפים ושלחה את כולם לחשב מסלול מחדש. לא רק שהאולימפיאדה נדחתה בשנה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ספורטאים מצאו עצמם לכודים בין קירות - ללא יכולת לצאת לאימונים או לשמור על שגרת אימונים ספורטיבית קיימת.
המצב האבסורדי שבו מצאו עצמם הספורטאים היווה השראה לסדרת צילומים מיוחדת של הצלם ברצי גולדברג, המוצגת כחלק מ"עדות מקומית" - תערוכת צילומים המתקיימת כ"מוזיאון פתוח" תחת כיפת השמיים במתחם מידטאון בתל-אביב לקהל הרחב, ללא תשלום.
בסדרת הצילומים, אשר התקיימה באפריל בזמן הסגר הראשון, ביקש גולדברג להמחיש את עולמם הפנימי של הספורטאים נוכח המצב החדש ודחיית האולימפיאדה: המניעה מלצאת להתאמן, הבידוד, הקונפליקטים הפנימיים - כולם נמצאים שם ומהווים ביטוי לשנה המטורפת שעברה עלינו. דוגמאות נבחרות ומילים אישיות מפי הספורטאים לפניכם.
שחר צוברי (גולש רוח)
"חזרתי מאליפות העולם במרץ ישר לתוך כל הטירוף. זה היה ממש בהתחלה עם חוסר ודאות גדול מאוד. שוק טוטלי. דחו את האולימפיאדה בשנה, והתקופה הייתה תקופה של כלום. הכל נעצר והיינו בבתים.
"המשכתי להתאמן בבית – עשיתי לעצמי חדר כושר קטן בכדי שאוכל להתאמן, עם אופני כושר וריצה מסביב לבניין. ממש לקראת סוף הסגר, אמצע אפריל, ברצי גולדברג (הצלם) פנה אלי אחרי שהגיע אלי דרך הבת שלו, שגם היא גולשת בתחילת דרכה.
"נהניתי מאוד להשתתף בפרויקט הצילום הזה. יחד הצלחנו לחשוב קצת מחוץ לקופסה, בייחוד בתקופה כה מאתגרת. התקופה עברה יחסית בסדר כי יש לי ילדה קטנה בבית שלא הלכה לגן. גם אשתי עבדה מהבית יחסית הרבה, כך שאיכשהו הילדה עזרה לנו לשמור על השפיות והשגרה.
"היינו איתה הרבה. היא בגיל כיפי, בדיוק התחילה ללכת, כך שהיא לא השתגעה יותר מדי בתוך הבית. היום היא בת שנה וחצי. בסך הכל זה היה זמן איכות חשוב עם המשפחה.
"כיום אני ממשיך להתאמן ולעבוד קשה לקראת האולימפיאדה. כיוון שדחו אותה, אני צריך שוב להילחם על כרטיס הכניסה שלי ולזכות בו שוב, כך שאני שוב במאבק לקראת המשחקים האולימפיים. חזרתי בשבוע שעבר מאליפות אירופה בפורטוגל, שבה סיימתי אלוף אירופה. עוד 4 חודשים יש אליפות אירופה נוספת - שהיא תחרות הקריטריון האחרונה להצגת הכרטיס לאולימפיאדה, ואני אופטימי, כמו תמיד".
אנסטסיה גורבנקו (שחיינית)
"בעקבות מה שקרה בעולם כל הנבחרת לאולימפיאדה הייתה צריכה לשהות בבידוד. בדיוק חזרנו ממחנה אימונים שהיה אמור להתקיים חודשיים אך בסוף התקצר לשבועיים. האיגוד סידר לנו מקום, מעין בית עם בריכה להתאמן בה. אז עוד היו אופטימיים שהאולימפיאדה תתקיים.
"במהלך כל הבידוד ראינו מה קורה בעולם והבנו שכנראה זה לא יקרה השנה. זה היה שוק, אך גם זמן לעשות ריסט, לכוון את המטרות הבאות שלנו, אז התחלנו לעבוד על מה שאנחנו לא עובדים בדרך כלל ולהיות יצירתיים.
"באותה תקופה הרגשתי חוסר ודאות גדול מאוד לגבי מה שהולך להיות, וכך זה היה בכל העולם, ולפי דעתי בכל סוגי הספורט. לא יכולתי להתאמן באופן סדיר כי זה היה בלתי אפשרי, אך בזכות העובדה שהייתה לי בריכה קטנה בבית, הצלחתי עדיין לתרגל.
"ניצלתי מאוד את הזמן בשביל להיות עם המשפחה בבית, וזה משהו לא רגיל אצלי. מאד נהניתי ומצאתי את המקומות החיוביים בזה. אני חושבת שהזמן הזה, שבו יכולתי קצת לחשוב עם עצמי ואפילו להשתפר בדברים שלא הייתי חזקה בהם כמו משקל גוף, כוח פיזי מחוץ למים, ובעיקר כוח מנטלי - הביא לי הרבה מוטיבציה לרצות להשתפר ולעשות עוד, כך שזה עשה אותי רעבה עוד יותר לעונה הזאת.
"באופן אישי אני חושבת שהרווחתי מהדחייה כי אני צעירה וכל שנה תורמת לתהליך ההתבגרות שלי. עשיתי עבודה מנטלית חזקה כי זו הייתה החולשה שלי. זה הביא לי יותר זמן להתכונן ומקווה שאצליח בעקבות זה להגיע לתוצאות יותר טובות".
פסקל ברקוביץ (ספורטאית פראלימפית - קיאק)
"היום אני מתאמנת לקראת אולימפיאדת 2021 בקיאק. חזרנו לשגרת אימונים רגילה לחלוטין לקראת האולימפיאדה. זו שנה אולימפית, לחוצה, שנה חשובה ביותר. אני מאוד גאה לייצג את ישראל בפעם ה-4 ומקווה להיות על הפודיום ולהביא מדליה.
"הצילומים עם ברצי היו מהנים, כי זו הייתה תקופה של סגר מוחלט שבה לא יצאנו מהבית. חיפשנו איך לעשות משהו מגניב שיתייחס לקיאקים אך בדרך קצת אחרת, כך הגענו לרעיון לצילום קיאקים בתוך אולפן ולא במים כי בקורונה לא יכולתי לחתור במים.
"במהלך כל התקופה הזו התאמנתי בחצר שלי על מכשיר סימולטור שמדמה חתירה, אבל זה לא כיף כמו לחתור בירקון. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת כאשר הקשר עם המאמן שלי התקיים דרך הווידאו בוואטסאפ - הוא הסתכל על הטכניקה שלי ונתן לי הערות והנחיות דרך הווידאו.
"הדחייה של האולימפיאדה הייתה שוק מאוד גדול כי אנחנו ספורטאים אולימפיים עם שגרה מאוד מתוקתקת ותכנית אימונים ברורה, אך בגלל שהאולימפיאדה זזה בדיוק בשנה והתאריכים נשארו זהים התעודדנו, מכיוון שזה אמר שההכנה שעשינו ביחס למזג האוויר שיהיה בטוקיו וחלוקת האימונים לאורך השנה נשמרו. ידענו שהאתגר הוא בעצם לשמור על כושר ולהתקדם, ובעצם למשוך את כל המשמעת והקושי עוד שנה. לא פשוט בכלל.
"בזמן הקורונה שמתי דגש על טכניקה ושיפרתי אותה מאוד בקיאק. לפני חודש חזרתי מגביע העולם בהונגריה עם מדליות כסף וארד. זה היה מאוד מאוד משמח והוכיח לי שבאמת השתפרתי".
שחר שגיב, בשמו ובשם אחיו רן (טריאתלון)
"הצילומים התקיימו בזמן שהאולימפיאדה עוד הייתה אמורה לקרות, אבל אז התהפך עלינו הכל, מצאנו את עצמנו במצב חדש ולא מוכר והיה צריך לעשות חישוב מסלול מחדש. זה תפס אותנו כשהיינו בארה"ב, שם קיבלנו את ההודעה שהאולימפיאדה מבוטלת, אז החלטנו לחזור לארץ.
"הבנו שעלינו להתחיל את המסע מההתחלה ולהוריד את הפאניקה מבחינה מנטלית, היינו בהיי ומוכנים מנטלית ליום ולרגע הספציפי הזה. המאמן, המשפחה והחברים - כולם תמכו וסייעו להכניס את הדברים לפרופורציה כי מאוד נבהלנו מכל העניין של הביטול. למרות זאת, הבנו שניתנה לנו כאן הזדמנות - שיש כאן הזדמנות להשתפר.
"טריאתלון זה ספורט מאוד אירובי שמגיעים אליו בגיל יחסית מאוחר של 27-29 מענפים אחרים. גם אני וגם אחי צעירים יחסית (שגיב 26 ו-24 בהתאמה) כך שזה סייע לנו להתקדם מבחינה מקצועית ומנטלית.
"לא הורדנו הילוך, להפך, המשכנו להתאמן מאוד חזק גם בסגר, בין אם באימונים בתוך הבית ובין אם בבריכה לאחר שפתחו לנו אותה, ולקחנו את זה למקום אחר. לאט לאט כשחזרו התחרויות הצלחנו לטוס לחו"ל ולהתחרות מספר פעמים - אליפות עולם, כמה גביעי עולם ובסוף גם דירוג עולמי. הדירוג העולמי הוא מה שחשוב אצלנו כי כך נקבע אלוף העולם בטריאתלון.
"עכשיו כשאנחנו יודעים שתהיה אולימפיאדה אנחנו מוכנים לחזור לעבודה הקשה. כל שנה מבחינתנו היא חשובה, כל שנה אנחנו יודעים להתפקס מחדש לעונה ואני לא רואה שום שוני מכל עונה אחרת. מבחינתי, אני רואה שמה שעבדנו עליו השנה עובד. סיימתי את העונה מדורג 12 בעולם עם מקום 6 בגביע העולם, אז אני לא חושש מהאולימפיאדה".
אבישג סמברג (לוחמת טאקוונדו)
"תחילת המגיפה הייתה קשה מאוד עבורי. בתקופה הזו התאמנתי לפי ההנחיות של משרד הבריאות ולכן היה קשה לשמור על שגרת אימונים מטורפת בכל יום. רוב האימונים היו בבית, וכמה כבר אפשר להתאמן בטאקוונדו בלי לעשות קרבות? מי שמבין בספורט יודע שקשה להתקדם בלי לעשות את הדבר האמיתי.
"נסעתי לאולם לעתים רחוקות רק כשהיה מותר, וזה תמיד היה לאימון אחד, בקפסולה מצומצמת ובלי מגע. זה היה מאוד מבאס. בכל פעם מחדש ציפיתי להגיע ולעשות אימונים אינטנסיביים וקרביים, שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, אבל בכל פעם שהגעתי העבירו לי אימוני טכניקה שיכולתי לעשות גם בבית, כי לא יכולנו להתקרב אחד לשני.
"יום אחרי הצילומים התגייסתי לצבא, ובטירונות פחות העסיקה אותי הקורונה אלא חוויתי את הרגע. בתקופת התיכון כמעט ולא יצא לי לצאת לצאת לטיולים שנתיים כי רוב הזמן הייתי מרוכזת בספורט ונדדתי בין תחרויות בחו"ל, לכן הטירונות הייתה חוויה מדהימה מבחינתי, והכרתי אנשים חדשים שאין להם קשר למה שאני עושה ביום יום.
"המצב היום שונה מאוד. כרגע אני מתאמנת כרגיל, אימונים רגילים ושגרה מלאה. אני נהנית מזה וחייבת להגיד שהתגעגעתי, ומאוד מקווה שהמצב לא ישתנה. כרגע אני בהכנות אינטנסיביות לתחרות הקריטריון לאולימפיאדת טוקיו שתתקיים בסוף ינואר בבולגריה, ומרגישה טוב עם היכולות שלי ועם והמצב שלי כרגע.
"ההישג היחיד שהיה לי בתקופה האחרונה הוא לפני שבועיים - בתחרות הראשונה מאז פברואר - התקופה הארוכה ביותר בחיי שבה לא התחריתי. זכיתי במדליית זהב, ואני הכי מאושרת שיש. ניצחתי ספורטאיות טובות מאוד ובין המדורגות גבוה ביותר בעולם. זה רק הזכיר לי כמה אני אוהבת את הספורט וכמה התגעגעתי להרגשה הזו - ואין דבר אחר בעולם שיכול להשתוות לה".
