יום ראשון בטיפול נמרץ קורונה במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. 20 מטופלים, חלקם מורדמים ומונשמים, מחוברים לצינורות שונים, וכל אחד מהם עטוף בערימה של מכשירים רפואיים: מכונת הנשמה, מכשיר אקמו (ECMO), עשרה סוגים שונים של תרופות מצילות חיים. מחזה סוריאליסטי. אני, אח מיחידת ההתאוששות שהתנדב לתגבר את יחידת הטיפול הנמרץ קורונה, מנסה להתרגל לחיים החדשים בתוך חליפת הגנה הרמטית, ולזהות את פניהם של המטופלים שלפני רגע היו חיים כל כך, וכעת נאבקים על כל שבריר חמצן.
אני מנסה לזהות את פניהם, לייצר הכרות מינימלית. אחרי הכל, רוב הזמן הם כאן לבד. לעיניהם - אלה מהם שפוקחים עיניים - אני בטח נראה כמו חייזר, מיוזע ומתקשה לשמוע משהו בתוך החליפה, כשסביבי מוניטורים מצפצפים ללא הרף. אני מתרוצץ מצד לצד, מנסה לשרוד את העומס, ובעיקר להבין את העולם החדש שאליו הגעתי.
באחד הרגעים אני מסתובב לאחור על מנת לבקש עזרה מהאחות, ונחרד לזהות אותה עוטפת מטופל בתכריכי פרידה. קפאתי. רק לפני זמן קצר מאוד הוא נראה יחסית בסדר, והנה הוא עטוף בשקית, נשלח לדרכו האחרונה. הייתה זו הפעם הראשונה, מתוך הרבה יותר מדי, שהבנתי כמה אלימה המחלה הזו - כמה מהירה יכולה להיות ההידרדרות. עם הזמן מתרגלים. בשיאם של הגלים השני והשלישי ישנם מטופלים רבים במצב קשה. כבר אין שיחות קצרות, משום שאין עם מי לדבר. שורה ארוכה של אנשים, שעל חייהם אנחנו נאבקים במשך שעות ארוכות. אחד אחרי השני.
הפתעה נעימה ציפתה לי באחת מאותן משמרות, כאשר התברר לי שאני מופקד על מטופל שנושם בכוחות עצמו. חשתי הקלה מסוימת. הנה, אמרתי לעצמי, יש לי הזדמנות להכיר את המטופל שלי, לתת לו את היחס הראוי, להקשיב לו. איך קוראים לך ומהיכן אתה, אדוני? שאלתי. "ו', משכונה חרדית בעיר", הוא השיב. הבטתי על המדבקה עם שמו, וזיהיתי מיד את החסידות שאליה הוא משתייך. ובכל זאת, שאלתי אותו כדי להיות בטוח. "אתה מכיר את ש'?" שאלתי במבוכה. "ברור!" הוא השיב במאור פנים, "אנחנו שכנים, אני רואה אותו בבית הכנסת לפעמים. מאיפה אתה מכיר אותו?"
מוסלמי, שכונה של חסידים, לב שבור, קורונה. אני חלק מסרט אסונות שנמהל בדרמה קומית־טראגית, והאדם שמולי מזכיר לי רגעים קסומים וכואבים שמהם ניסיתי לברוח תקופה ארוכה. עולם קטן. אני מבטיח לך, אדוני, שאעשה הכול כדי שתצא מכאן כמה שיותר מהר, אמרתי
סיפור ארוך, השבתי בחיוך. חשבתי שאולי מוקדם מדי לשתף את עובר האורח בעובדה שאותו ש' הוא אביה של הבחורה ששברה את ליבי והובילה אותי למסע פנימי קשה מלא תהפוכות. מוסלמי, שכונה של חסידים, לב שבור, קורונה. אני חלק מסרט אסונות שנמהל בדרמה קומית־טראגית, והאדם שמולי מזכיר לי רגעים קסומים וכואבים שמהם ניסיתי לברוח תקופה ארוכה. עולם קטן. אני מבטיח לך, אדוני, שאעשה הכול כדי שתצא מכאן כמה שיותר מהר, בריא ושלם, אמרתי.
בליבי, במשך כל התקופה הזו, ודווקא כמוסלמי אדוק, הייתה לי רגישות וקרבה למטופלים חרדים, והתפללתי עבורם לא פחות - ואף יותר לפעמים - משהתפללתי עבור אחרים. בסיום השיחה החביבה ערכנו סדרת בדיקות דם, צילום חזה, אקו לב ועוד בדיקות שגרתיות. מצבו של החסיד התברר כלא רע בסך הכול, ובסיום המשמרת שוחחנו שוב. ניסיתי לעודד אותו ולתת לו תקווה ויצאתי מהורהר לביתי.
עברו יומיים או שלושה, והחסיד שהיה לי כידיד כבר מורדם ומונשם. צמרמורת אחזה בי, כשהבנתי שאי אפשר אפילו לחבר אותו למכשיר האקמו, משום שהוא לא ישרוד. נפרדתי ממנו בלחישת תפילה, ולקראת סוף המשמרת היה זה תורנו להיפרד מאדם חי כל כך ולמלא טופס פטירה. הלב מתכווץ מכאב ומתסכול. לצערי, מאז הפסקתי כבר לספור טפסי פטירה במחלקה, ובכלל. הווירוס הארור הזה לא דומה לשום דבר שנתקלתי בו בכל שנותיי.
4 צפייה בגלריה
"כל מה שנראה לי מובן מאליו עד כה בחיים עובר כעת הערכה מחדש": וותד במחלקת הקורונה של שיבא
(צילום: אלבום פרטי)
חצי שנה של עיצוב אישיות
את שנת 2020 התכוונתי בכלל להתחיל אחרת, ברגל ימין. אחרי שנה קשה שכללה שברון לב והליכה לאיבוד, קיוויתי להתנתק קצת. שעות ארוכות ביליתי במיטה, מנותק מהאקטואליה, מהרשתות החברתיות, מהחיים. רגע אחרי שהחלטתי לנסוע לטיול ארוך לברזיל כדי להתניע את החיים מחדש, הגיע הווירוס לישראל ושינה את כל המשוואה.
כאח מוסמך בטיפול נמרץ, שעובד ביחידת ההתאוששות מניתוח, הבנתי שצפויה לי תקופה מאתגרת במיוחד. שכל הצרות שלי, שנראו לי כמו הצרות הכי גדולות בעולם, יהפכו בן רגע לצרות של עשירים. עכשיו הזמן לעשייה מאתגרת. בבית החולים שלי הוקמה מחלקת הקורונה הראשונה בארץ, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפה אליה מחלקת טיפול נמרץ קורונה לחולים הקשים - מחלקה מושקעת מאוד, בעלות של מיליונים. קצת לפני הגל השני התנדבתי לעבור למחלקה הזאת ולתרום מניסיוני הצנוע בתחום הטיפול הנמרץ. ברור שדאגתי להוריי שנמצאים בקבוצת סיכון, אבל לא היססתי לקפוץ למים כדי לתרום ובמקביל ללמוד.
מאז עברה עליי חצי שנה שייקח לי עוד שנים לעכל. חצי שנה של עיצוב אישיות - אישית ומקצועית.
מעלינו מחלקת היולדות, מפעל חיים אופטימי. בכי של תינוקות שזה עתה באו לעולם, אורחים מחויכים, דמעות שמחה של סבתות, בלונים ופרחים ואווירה מחממת לב. וכמה קומות מתחת - גיהינום עלי אדמות: מכשירים מצפצפים, חולים ממלאים את המיטות, ולצידם - צוות מלוכד כמו אגרוף. כל מה שנראה לי מובן מאליו עד כה בחיים עובר כעת הערכה מחדש כשאני ספון בחליפה לבנה, שאמורה לחצוץ ביני לבין הווירוס והנושאים אותו.
המשמרות במחלקה קשות, ובשל העומס הן גם ממושכות ורבות. יום אחרי יום אני מגיע לחניון התת־קרקעי, עוטה את החליפה ולומד ללא הפסקה את האויב האכזר הזה. עם הזמן הביטחון שלי גבר משמעותית, אך גם רגעי הקושי והפחד. כך כשאני עומד מול מטופל שנלחם כדי לנשום בכוחות עצמו, ומרגיש שהוא נחנק למרות שעל פניו מסכת לחץ עם 100 אחוז חמצן - עיניו זועקות "תצילו אותי!", ואני מרגיש אותו אך עומד מולו כמעט חסר אונים.
אדוני, הנחתי יד על ידו, אתה הולך לישון עכשיו כדי שנעזור לך לנשום. בעיניו ראיתי את החרדה, את אי־הוודאות. מרגע זה הוא כבר לא יזכור כלום. אין לו מושג שזה הרגע שבו מתחילה הספירה לאחור. עוד בטרם הספקתי להתאושש, מודיעים על עוד ועוד מטופלים המתקבלים למחלקה.
מעלינו מחלקת היולדות, מפעל חיים אופטימי. בכי של תינוקות שזה עתה באו לעולם, אורחים מחויכים, דמעות שמחה של סבתות, בלונים ופרחים ואווירה מחממת לב. וכמה קומות מתחת -מכשירים מצפצפים, חולים ממלאים את המיטות, ולצידם צוות מלוכד כמו אגרוף
אני מתייצב לקבל את פניו של מטופל כבן 60, "ללא מחלות רקע". הוא לא מסתדר נשימתית, אבל נראה יציב. עד כמה שהמילה "יציב" יכולה לתאר את מי שמגיע לבית החולים עם קוביד 19, ועוד לטיפול נמרץ. שוחחנו קצרות וחיברתי אותו למסכת חמצן בלחץ גבוה, כשבידיו ספר - "חוכמת האדישות". ביני לבין עצמי חשבתי, הלוואי שהייתה לי חוכמה כזאת והייתי מסוגל להיות אדיש למתחולל סביבי. חמש דקות חולפות, ובחדר המולה; אחד המטופלים קרס וכולם רצים לנסות להחיות אותו. איזו מילה, "להחיות". כאן במחלקה אין מילה מדויקת ממנה - זאת העבודה, והצוות הרפואי הוא לוחם חיים.
גם במקרה של אותו מטופל בן 60 ידו של הנגיף הייתה על העליונה. לרגעים הוא עוד נראה בסדר, ואחר כך, לצערי, כמו רוח סערה מצבו הידרדר עד כדי חיבורו לאקמו.
עם הזמן אני מבין שאין בכך כל פלא, משום שסטטיסטית עצם הקבלה לטיפול נמרץ קורונה רומזת על מצב רפואי מורכב. על אף הקושי, חוויתי יחד עם חבריי לא מעט מקרי הצלחה אדירים - בזכות עבודה מקצועית מדהימה של האחים והאחיות ושאר השיבאים הצלחנו להוציא מטופלים ממעגל האימים הזה ולהחזיר אותם לחיק משפחותיהם.
אחת שלא אשכח שרדה את האקמו למשך חודש והשתחררה. כעבור זמן אני מתקשר אליה במסגרת העבודה, ונדהמתי לגלות שהיא מבלה בים. שמחתי כל כך לשמוע שהיא חוזרת לחיים. אין לי מילים שיוכלו לתאר את המסירות של הצוות, לוחמי החיים שהצילו אותה. האקמו, אגב, מציל חיים ללא ספק, אבל הוא יקר מאוד, נדיר יחסית, ומספר אנשי הצוות שיודעים להפעיל אותו מוגבל.
הייתי מאלה שעברו את ההכשרה, ובמשך חודשים ליוויתי מטופלים שנזקקו לו. נצמדתי למיטב האחים והאחיות שמומחים באקמו, במטרה ללמוד ולהעניק טיפול מיטבי. ראיתי מקרוב כאלה שלא שרדו, ולעומת זאת מטופלים שחוברו לאקמו למשך חודש ויותר והצליחו להחלים ולחזור לביתם.
אחד מהם, שיזכה לרפואה שלמה, הוא חבר הכנסת דוד ביטן, שנזקק למכשיר אך חובר אליו בעודו בהכרה, כך שניתן היה לשוחח עימו. זו תופעה מדהימה, לראות את הטכנולוגיה הרפואית במלוא עוצמתה: אדם מחובר למכשיר שפועל במקום ריאותיו, ומסוגל לתקשר.
בהקשר הזה, מבחינתי, סיפור האקמו המרגש ביותר היה של מ', אדם בן קרוב ל־60 שסבל ממחלות רקע ועבר את כל שלבי המחלה: הוא התקבל בהכרה, נושם בכוחות עצמו עם משקפי חמצן בלחץ, הידרדר, נדרש למסכת חמצן בלחץ גבוה אך ההידרדרות לא נעצרה. בשלב מסוים, הוא רואה אנשים סביבו מידרדרים בזה אחר זה, והתקשה להירדם מפחד שהוא הבא בתור. כל צפצוף, כל התרעה, מקפיצים אותו, ובצדק.
בסופו של דבר לא הייתה ברירה והוא נזקק לאקמו, והרופאים הציעו לו להתחבר למכשיר כשהוא בהכרה - מה שיגדיל את סיכויי ההישרדות, לדבריהם. "אני סומך עליכם", הוא אמר. "תעשו הכול, אני רוצה לחיות!". ולי הוא רק אמר: "אם אני אשרוד את האקמו, אתה חייב לי כנאפה בשחרור". חייכתי, אפילו צחקתי בקול. אתן לך גם את העיניים שלי, רק תצא מפה על הרגליים.
במשך שבועיים אינטנסיביים נלחמו כולם על חייו. וזה היה פשוט נס, לראות אדם שממש חוזר מן המתים. לחבק אותו ביום שהוא יוצא על רגליו מבית החולים, אחרי שכולם היו משוכנעים שהוא הולך בנתיב שבו הולכים כולם - היה ללא ספק הרגע המרגש והמשמח בכל התקופה החשוכה הזו. ואת דמעות השמחה וההתרגשות לא יכולתי להסתיר הפעם. בשביל רגעים כאלה שווה המלחמה הסיזיפית על כל מטופל, גם כשהמצב נראה מייאש. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות).
מאחורי כל מטופל כזה, יודעים כל אחד ואחת מאיתנו, יש משפחה שלמה, עולם ומלואו של חלומות ותקווה, של אהבות. לראות אדם כזה מחבק לראשונה את משפחתו אחרי כמעט חודש של בידוד מהעולם - זו חוויה עילאית של אושר וסיפוק. לא שכחתי אותך, אדון מ', אגיע אליך בטוויטר שלי (טויוטה) עם הכנאפה מיד אחרי הסגר.
זכינו לנס מדהים
במשך חצי שנה בטיפול נמרץ קורונה הספקתי לחוות הכול: מטופל בהכרה, מתנשם, מונשם, מחובר לאקמו, נפטר, או חוזר לחיים כמו גדול. זכיתי גם להכיר אנשים מדהימים, מלאכים בלבן, רופאות ורופאים, אחיות ואחים, אנשי הצוות המסורים של שיבא: סמארא ושאדי, עדי ועדה, וולאא' ואלאא', דנה ושירי, מישאל ומיכאל, מחמוד ונאייף, אופיר ויוני, יסמין, אברהים ואורלי אשכנזי, והרשימה עוד ארוכה.
מניח שהבנתם. יש בהם נשים וגברים, ערבים כמוני ויהודים. כולם גם יחד אחים. הגענו לעולם הזה שווים, ולצערי ראינו במחלקה הזו גם כיצד אנשים מכל הסוגים ומאמינים מכל הדתות נכנעים בשוויוניות למחלה האיומה.
בכל הזמן הזה נתקלתי פה ושם בפוסטים או באמירות שממעיטים במסוכנות המחלה, שמנסים לטעון כי אפשר לתת לה להשתולל, שלא צריך סגר בכלל, שהחיסונים מסוכנים, וכל מיני תיאוריות קונספירציה למיניהן. כל אמירה כזאת מקוממת, מוציאה אותי מהכלים. אני הייתי שם, ועודני. מול עיניי ראיתי אנשים בריאים שהיו יכולים לחיות עוד שנים ארוכות ויפות הולכים ונעלמים במהירות. ראיתי משפחות שלמות מתרסקות, ילדים בוכים.
כולנו פונים לציבור הערבי והחרדי. אנחנו, שסובלים מהנגיף יותר מכל קבוצה אחרת, דווקא אנחנו צריכים להיות הראשונים להתחסן. ראינו את הווירוס פוגע בסבים ובסבתות, באמהות ובאבות. ראינו את שיעורי התחלואה הגבוהים. בואו ניקח אחריות ונציל חיים
הנגיף הזה אמיתי, הרסני ואלים. אי אפשר להפריז בו ואי אפשר להתעלם ממנו. עכשיו, כשזכינו לנס מדהים - יש בעולם חיסון למגפה, בזמן קצר כל כך - עלינו מוטלת החובה להתחסן ולשים לזה סוף. כולנו, ובמיוחד אני, פונים לציבור הערבי והחרדי. אתם, אנחנו, שסובלים מהנגיף הזה יותר מכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית, דווקא אנחנו צריכים להיות הראשונים להתחסן. ראינו את הווירוס פוגע בסבים ובסבתות, באמהות ובאבות שלנו. ראינו את שיעורי התחלואה הגבוהים לאין־שיעור. בואו ניקח אחריות ונציל חיים, באמצעות צעד פשוט כל כך - לתת את הכתף ולהתחסן. כאיש צוות רפואי התחסנתי ועדיין לא הצמחתי זנב.
בימים האלה, רגע אחרי שהגל השלישי הגיע לשיאו, אני חוזר הביתה, למחלקה המקורית והטובה שלי - מחלקת ההרדמה. מהקורונה, שהלוואי ותסתיים כבר, למדתי שיעור חשוב שמסתכם במילה אחת: פרופורציות. לראשונה אחרי שנים למדתי להעריך את חצי הכוס המלאה, להודות לבורא עולם ולהגיד תודה על הכול, על הטוב ועל מה שחשבתי פעם כלא טוב. רופא ותיק ומוערך בשיבא לחש לי לא מזמן: "מהדי, אתה קם בבוקר על שתי רגליים, עושה את הדברים בכוחות עצמך, זה מספיק. כל השאר בחיים זה בונוס". אמת. אני בריא, ברוך השם/ אלחמדוללה, בזמן שרבים אחרים חלו. הפרנסה שלי לא נפגעה, בעוד חצי מהמדינה באבטלה. אני עובד במרכז רפואי מוביל ונפלא, מוקף אנשים טובים ותומכים, בזמן שאלפים מתים ונקברים בבדידות נוראית.
אולי אלה השיעורים שמלמדת אותנו המגפה: להיות צנועים מול איתני הטבע, להקשיב למדענים ולא לשרלטנים, להכיר בטוב, ויש המון טוב מסביב. להיצמד לתקווה. בסוף זה ייגמר.
