באוקטובר לפני שלוש שנים איבדו שתי נשים ישראליות את הכרתן, אחת בביתה ברמת גן ואחת בבית-חולים גיאורגי. אף אחת מהן לא ידעה שעתידן יהיה להיפגש בצורה טראגית, הירואית ומעוררת השראה.
אורית גור ז״ל הייתה רק בת 44, אם לשני ילדים ואשתו של ליאור, שהוטחה בחוזקה בקיר בזמן שרכבה על סוס בטיול בגיאורגיה ואיבדה את הכרתה. היא אושפזה תחילה בבית החולים הצבאי המקומי ולאחר מכן הוטסה לישראל. בארץ, נאבקו הרופאים על חייה עוד שמונה ימים, ללא הצלחה.
4 צפייה בגלריה
אורית גור: נפצעה קשה בתאונת רכיבה ונפטרה כעבור מספר ימים. ליבה הושתך בגופה של יעל
( צילום משפחתי)
בצד השני של הים התיכון שכבה יעל ביגל, בת ה-52 כיום, כשהיא מחוסרת הכרה וזקוקה נואשות להשתלת לב. ליבה של ביגל, גם היא אם לשתיים, כשל ונכנס לאי-ספיקה לאחר שחמש עשרה שנה קודם לכן הוא נפגע במהלך טיפולי הכימותרפיה וההקרנות שעברה. "יוצא שאני חושבת על העובדה ששתינו היינו מחוסרות הכרה באותו זמן", היא מספרת על צירוף המקרים, "זה כמעט משהו רוחני".
פגיעת הלב של ביגל הייתה קשה, והיא היום נזכרת כיצד היא התקשתה לעשות אפילו דברים פשוטים. ״החששות שמשהו קרה החלו כמה שנים לאחר הטיפולים של הכימותרפיה, התקשיתי ללכת, לא יכולתי לעמוד, לבשל, אפילו הייתי צריכה להפסיק לעבוד״.
כוח הלב של ביגל ירד וירד, עד שספיקתו הייתה רק 3%. היום, במרחק הזמן היא מודה שכבר הייתה מוכנה למות. "התחלתי להיעלם, בקושי נשמתי. אפילו הכנתי תיקייה לילדים כשהגעתי לשלושה אחוזים. הבטחתי להם שאני לא חייבת לאף אחד כלום גם לא למכולת".
איבוד ההכרה של ביגל היה סימן לכך שהיא זקוקה להשתלת לב דחופה, ומותה של אורית ז״ל הביא לה את הלב המיוחל. ביגל מספרת שעד היום היא זוכרת את הרגע שבו נודע לה שמגיעה אליה תרומת לב. "נסעתי לתל השומר ונכנסתי להיסטריה, כי ממש לא הייתי מעוניינת בזה. כשהיו מדברים איתי על השתלה הייתי אומרת אין מצב שאקח למישהו את הלב. האמנתי שבלי הלב שלי אני לא שווה כלום. הם הכניסו אותי לרשימה בכוח.
"שאלתי את עצמי מה אני עושה? איך יכולתי לסרב ללב? אז הלכתי להשתלה ושיקשקתי מפחד, אבל ידעתי בוודאות שאם אעשה אותה, אצא ממנה חיה. עד לאותו רגע המוות ריחף מעליי והתכוננתי למות, אבל ברגע שהודיעו לי שיש לב היה ברור לי שאותי מצילים״.
כמו רבים מהמושתלים, גם ביגל מתארת את התעוררות מהניתוח כחוויה לא קלה שמעורב בה סבל רב. "בדרך כלל אומרים שאחרי השתלה המושתלים מקבלים חיים חדשים, אבל אני הרגשתי שלקחו לי את החיים. הגעתי לרופא ושאלתי האם אפשר להחזיר את הלב. הכאבים שסבלתי היו מעבר להכל. היום אחרי שלוש שנים זו פעם ראשונה שאני יכולה להגיד שאני מרגישה טוב, אלו היו שלוש השנים הקשות בחיי".
ביגל לא חזרה מאז לעבודה, ומבלה את רוב היום בביתה. היא מספרת שלמרות ההשתלה, עוד קיימים דברים פשוטים שבהם היא מתקשה. זה לא מנע ממנה לפגוש את בעלה של התורמת שלה, אורית ז״ל, לקפה לפני שמגפת הקורונה הכתה בישראל. "אני בקשר טוב מאוד עם המשפחה. בעלה של אורית הפך להיות אח שלי".
ומה העצה שלה לאנשים שחושבים אולי לחתום על כרטיס אדי? לחתום כמובן. "זה חשוב מאוד לחתום, אני רואה המון מושתלים שחיים חיים נפלאים. גם אני אחלים בסוף. לחתום על כרטיס אד"י זה לבחור לתת למישהו חיים במתנה".
