גלמודה, לבדה, בודדה, ארמלית, ערירית, יחידה - השפה העברית הכי אוהבת אותך זוגית, ואם אפשר, יולדת. בארץ שבה התשובה לשאלה "מה שלום הילדים", היא "ברוך השם, מסודרים", (נשואים, הכוונה), לא קל לקבל את ההנחה החברתית שכבר הפכה לנורמה באירופה ובארצות הברית, לפיה חיים מאושרים אינם בהכרח קשורים ללבד או ביחד, אלא יותר לתחושה סובייקטיבית. ביחד או לבד, הם כבר לא סוגיה של שחור ולבן. חוקרי המוח שבודקים את השפעת הבדידות על המוח, מעידים שחווית הבדידות, לפחות כפי שהמוח האנושי חווה אותה היא הרבה יותר מורכבת מזה.
מי רוצה להיות לבד? מסתבר שהתשובה לשאלה הזו לא ברורה מאליה. הקורונה העלתה על המפה את נושא הבדידות בגיל השלישי, אבל בדידות איננה רק עניין של מבוגרים. יותר ויותר צעירים חיים בגפם ומנהלים חיי חברה תוססים, עם או בלי בני זוג.
ד"ר יצחק אלפסי, פסיכולוג חברתי וחוקר דפוסי היקשרות ממכללת הדסה בירושלים, תפס את הקורונה בקרניים, ולא נתן לה להתחמק לפני שערך ניסוי חברת-פסיכולוגי בזמן אמת. המחקר שערך בדק את הקשר בין טיפוסי היקשרות שונים ובין יכולת ההכלה הרגשית שלהם בתקופת הסגר והבידוד. אחת המסקנות הבולטות מהמחקר שלו קשורה לחוויית הבדידות שחווינו בבידוד בחודשי הקורונה, ובאופן מפתיע או לא - אין לה שום קשר לזוגיות.
בדידות, כך עולה מהמחקר, היא לא רק עניין של מספרים, היא יותר עניין של הוויה. תסתכלו על ילדים קטנים משחקים עם החברים דמיוניים. הם צוחקים, הם רוקדים, הם מאושרים. עכשיו תביטו בנתוני הגירושים העולים, כמעט חמישים אחוז מתגרשים (יש האומרים שחמישים האחוזים האחרים פשוט לא מרשים לעצמם) - ותבינו לבד. אולי לא טוב היות האדם לבדו, אבל זה שהוא זוגי, לא מעניק לו תעודת ביטוח לאושר.
פול דולן, פרופסור למדעי ההתנהגות בבית הספר לכלכלה של לונדון, פרסם לפני שנה ספר ובו חשף ממצאים של הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה. המחקר שלו השווה בין רמת האושר והאומללות של נשואים, רווקים, אלמנים גרושים ופרודים - והמסר שלו היה ברור: נשים לא נשואות וללא ילדים, הן המאושרות ביותר. האחרונות ברשימה והאומללות ביותר, לפי המחקר שלו, היו דווקא נשים נשואות. מחקר נוסף שפורסם עוד לפני למעלה מעשור בידי חוקרים מאוניברסיטת קווין-מרי בלונדון, וכלל 4000 נשים וגברים מתחת לגיל שישים וחמש, קבע שנשים ללא מערכות יחסים הן המאושרות ביותר.
"הקורונה מאתגרת את מערכת החיסון הנפשית"
פעם, כשחיפשתי דירה, ניגשתי למתווך וביקשתי שימצא לי דירה גדולה, מוארת, עם סלון גדול ושני חדרי שינה לפחות. "בשביל מי הדירה?", שאל המתווך שחיפש לשווא דמות גברית נעלמת לצידי. מה זאת אומרת בשביל מי? לא כל מי שמחפש דירה בארץ, חייב להיות זוג צעיר. גם יחידים בגילאי ארבעים, זקוקים לקורת גג. המתווך לא הבין. "אבל כמה אתם?", חזר ושאל. הסברתי בסבלנות שאני מחפשת דירה בשבילי. אישה אחת, מקסימום תוכי. "בשביל מה את צריכה דירה כל כך גדולה?" שאל, וניסה לשווא למכור לי דירת סטודיו קטנטנה. כנראה שאם את רוצה לגור לבד, את אמורה לבלות את ימייך בוכה בחושך, ואת כל זה, בחמישים מטר מרובע, גג.
"התמודדות רגשית בתקופת מגפת הקורונה" - המחקר של ד"ר אלפסי - הציף על פני השטח את השפעות הקורונה על המצב הנפשי ועל הבדידות. ד"ר אלפסי ביקש לבדוק כיצד משפיעה תחושת אי-הוודאות שאפיינה את ימי הקורונה על ההתמודדות הרגשית של אנשים בעלי מאפייני היקשרות שונים. במחקר השתתפו 353 אנשים, כאשר ממוצע הגילאים היה 35.
"ההתמודדות עם הסכנה הבריאותית שהעמידה בפתחנו מגפת הקורונה, יחד עם השינויים הקיצוניים שנכפו עלינו באורח החיים, מאתגרות לא רק את מערכת החיסון הביולוגית שלנו", אומר אלפסי, "אלא גם את מערכת החיסון הנפשית".
המחקר שלו נערך במשך שבועיים, בין 18 במרץ ועד 9 באפריל - שיא תקופת הבידוד. "רציתי לבדוק איך דפוסי היקשרות שונים מגיבים תחת איום רגשי-מנטאלי, כמו שהקורונה באה והעמידה את זה למבחן", הוא אומר. "בעיקר רציתי לדעת איך הדפוסים האלו מתקשרים לעולם הרגשי שלנו בתקופה הזו. לשם כך השתמשתי בכלי מאוד מוכר ומקובל לבחינת מצבים רגשיים בזמן מסוים הנקרא שאלון PANAS. הניסוי הזה מכיל רשימה של עשרה רגשות חיוביים ושליליים, והנבדקים מתבקשים לדווח עד כמה הם חוו את הרגשות הללו בזמן הבידוד". השאלונים הופצו בכל הארץ דרך הרשתות החברתיות.
מה העלה המחקר שלך?
"מהמחקר שערכתי עולה שקיים קשר בין חרדה בהיקשרות, לבין דיווח על יותר רגשות שליליים כמו 'מפוחד', 'חושש' ו'מוטרד', ופחות רגשות חיוביים כמו 'נחוש', 'חזק' ו'פעיל'. אפשר להסביר את הקשר הזה באמצעות שני משתנים: הראשון הוא רמת התמיכה החברתית שהאדם חש שעומדת לרשותו. האם יש אנשים בחייו שאכפת להם ממנו? האם יש לו אנשים שנמצאים עבורו כשצריך ומשמשים לו מקור לתמיכה ונחמה בעת הצורך? השני הוא חשש מאי-ודאות, שמוגדרת כנטייה של אדם להגיב באופן שלילי למצב עמימות. החשש מאי-ודאות טומן בחובו תחושה של חוסר שליטה על התרחשותם של אירועים שליליים, וחוסר יכולת להתגונן או להיערך לקראתם".
זה לא ברור מאליו שאנשים חרדתיים יסבלו יותר במצבי חרדה?
"זו הייתה השערת המחקר מלכתחילה, אבל כאן בא החידוש. רציתי לבדוק את ההשפעה של המשתנה בתוך המצב, ולמשתנה הזה קוראים 'חוסר הסבלנות לאי-ודאות'. זהו המשתנה שמסביר את הקשר בין יכולת ההכלה הרגשית של אנשים שונים למצב. אנשים בעלי דפוס היקשרות בטוחה הצליחו להרגיש טוב יותר בתקופת הקורונה, משום שהבסיס הבטוח שלהם מאפשר להכיל גם מצב של חוסר ודאות כמו זה שנקלענו אליו. אלו שאין להם דפוס היקשרות בטוח, גם ככה נמצאים על קרקע רועדת, והקורונה יכולה לזרז אצלם הפרעות חרדה בניסיון נואש למצוא שליטה, גם אם היא אובססיבית. לאנשים כאלו קשה מאוד להכיל אי-ודאות כי אין להם שום דבר להישען עליו בזמנים כאלו".
תיאורית ההיקשרות: דמות מטפלת משמעותית בילדות - הבסיס לביטחון
מחקרים בפסיכולוגיה מראים שיותר מכל גורם אחר, קשרים בין-אישיים קרובים ומשמעותיים מסייעים להתמודדות הנפשית של האדם, בייחוד בזמנים של חרדה ואי-ודאות. אחת התיאוריות המרכזיות העוסקת בכך, היא תיאוריית ההיקשרות של הפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי. על פי התאוריה שלו, בני אדם נולדים עם נטייה לחפש קרבה לדמות מטפלת משמעותית, שמספקת להם תחושת ביטחון והגנה כאשר הם חשים איום או סכנה. התגובה של הדמות המטפלת לחיפוש הקרבה יוצרת כבר בשלבים הראשונים של ההתפתחות, במהלך גיל הינקות, דפוס התנהגות בקשרים קרובים המוגדרים כדפוס התנהגותי.
"אחת מהנחות היסוד של התיאוריה אומרת שאנשים שהיה להם היקשרות בטוחה, או כמו שהוא קורא לזה "בסיס בטוח", פתחו איזו תחושה פנימית אישית שהעולם הוא מקום בטוח", מסביר אלפסי. "את התחושה הזו הם שאבו מתוך העובדה שהייתה להם דמות יציבה בילדותם, דמות שאפשר לסמוך עליה, ללא התנהגויות לא צפויות, שתמיד הייתה שם בשבילם והם ידעו שיש להם לאן לחזור.
"אחד הקריטריונים הבסיסיים של אותה דמות-אם שמחזקת את תחושת הביטחון בעולם, הוא שהיא רגישה לאיתותים של הילד, שהיא אמפטית ונגישה - פיזית ורגשית - ועקבית בטיפול שלה. זו יכולה להיות כל דמות מטפלת משמעותית, לרוב אימא, אבל לא חייב. אם הצלחנו שם, הדרך למה שבולבי קורא "מודל הנתיבים ההתפתחותיים" היא בטוחה יותר".
ומה קורה לאלו שלא זכו בדמות כזו בילדותם?
"אנשים שחוו במהלך ההתפתחות טיפול רגשי שענה על הצורך שלהם בהשגת קרבה באופן עקבי, יטו לפתח דפוס של היקשרות בטוחה בקשרים קרובים, גם כאנשים בוגרים. הקשרים שלהם יהיו מאופיינים ברמה גבוהה של אינטימיות ושיתוף רגשי, ביטחון ותלות הדדית. לעומתם, אנשים שחוו את הטיפול המוקדם של הדמויות המטפלות המשמעותיות בחייהם כבלתי רגיש לצורכיהם הרגשיים, או כלא אמין ועקבי בכך, יטו לפתח רמות גבוהות של היקשרות חרדה או נמנעת".
מה היא היקשרות חרדה?
"היקשרות חרדה מאופיינת בחשש מוגבר מדחייה או נטישה, ונטייה להתנהגות תלותית ביחסים בין-אישיים קרובים, רומנטיים ואחרים. היקשרות נמנעת מאופיינת ברמות נמוכות של מעורבות רגשית ואינטימיות ביחסים קרובים, ובחשש מכך שיהיו תלויים באחרים או שאחרים יהיו תלויים בהם".
ואיך כל זה קשור למה שעברנו בבידוד?
"אחת מהנחות היסוד של התיאוריה של בולבי היא, שהיקשרות בטוחה מספקת לאדם תחושה שגם במצבים של סכנה וחוסר ודאות, הוא יכול לסמוך על כך שיש לו את המשאבים המנטאליים הדרושים להתמודדות עמם. אסטרטגיות ההתמודדות של אנשים עם היקשרות לא בטוחה, אינן אפקטיביות לרוב, והם נוטים להגזים בהערכות של איומים, ולסבול מדאגה כרונית, בייחוד במצבים של אי-ודאות שהיו בחודשיים האחרונים".
לבד, אבל לא בודד
קצת לפני התפרצות הקורונה, ניסיתי להזמין חדר במלון בצפון. רציתי לקחת שלושה ימים שקטים עם עצמי, לשבת בחדר לבד, ולכתוב. "זה חדר לזוג או לבודד?", שאלה פקידת הקבלה בטלפון. "זה חדר ליחיד אבל לא בודד", עניתי לה בחזרה. היא לא הבינה. "זה בודד או זה זוג?". "ומה אם היחיד איננו בודד, הוא רק יחיד?". היא לא הבינה את השאלה. ויתרתי.
"אנחנו נוטים לחשוב שאנשים בודדים הם אנשים שאין להם חברים ושיושבים בבית לבד בחושך", אומר ד"ר אלפסי, "אבל בדידות היא לא משהו שקשור למספר החברים, בדידות זו תחושה סובייקטיבית שלא נמדדת עם העובדה שאני חי לבד או בזוג, אלא יותר בכיוון של תחושה".
למה הכוונה?
"בדידות או חוסר בדידות קשורים בעיקר לתחושה. כמה אנשים שבאמת רואים אותי ושאני יכול לשתף אותם במה שעובר עלי ולסמוך שיהיו שם בשבילי, יש לי בחיי. עד כמה יש לי פרטנר נפשי אמיתי, בין אם זה חבר קרוב, בן משפחה, ידיד או מאהב. עד כמה קיימת בחיי אינטימיות אמיתית שאיננה קשורה דווקא לבן זוג. היא יכולה לבוא מצד הורה, חבר קרוב, מנטור או מורה. הכל קשור בטיב היחסים ולא במי זה".
הקורונה הכריחה את כולנו להיות בבידוד.
"זה נכון שאחד האמצעים היותר חזקים להתמודדות עם נגיף הקורונה הייתה באמצעות בידוד חברתי, אבל מה שעולה בגדול מהמחקר הוא שבידוד אין משמעותו בדידות. ממצאי המחקר מחזקים את החשיבות של שמירה על קשרים קרובים ועל תמיכה חברתית הדדית באמצעים האפשריים כעת, במיוחד בעתות מצוקה וחוסר ודאות. חברים קרובים ורשתות חברתיות, למשל. כל אלו מסייעים לא רק לחיזוק המערכת הנפשית אלא גם, כפי שמעידים מחקרים רבים, על מערכת החיסון הביולוגית".
"כדי שדמות ההיקשרות תהווה את מה שבולבי מכנה "בסיס פתוח", היא לא חייבת להיות דמות פיזית שנמצאת לידנו או אפילו חיה", אומר אלפסי. "היא יכולה להיות סבתא שנפטרה שהיחסים איתה היו מאוד משמעותיים וגם אחרי מותה היא ממשיכה להיות קיימת ונוכחת. לא משנה מה קורה ובאיזו מצב, הדמות הזו תמיד תהיה שם בשבילנו ובכל רגע נתון אנחנו יכולים לחזור אליה, גם אם זה רק בדמיון. עצם המחשבה על הדמות הזו יכולה להרגיע אותנו ובמובן הזה, גם אלוהים מהווה דמות של סוג היקשרות בשביל דתיים. 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי', זה בדיוק זה".
"הקורונה הייתה הדבר האמיתי, ניסוי חברתי מטורף בזמן אמת"
ד"ר אלפסי (40) הוא פסיכולוג חברתי, חוקר דפוסי היקשרות, התנהגות במרחב המקוון וסוגיות של ספורט בחברה. הוא מתגורר בירושלים ומרצה במכללה האקדמית הדסה ירושלים ובקריה האקדמית אונו. אלפסי הוא פסיכולוג בהכשרתו, ואת התואר השני בשיטות מחקר בפסיכולוגיה, עשה באוניברסיטת סאות'המפטון שבאנגליה, והמשיך לדוקטורט בפסיכולוגיה חברתית. לפני עשר שנים חזר לארץ ושימש כמרצה במכללה למנהל בראשון לציון במשך שש שנים. בשנים האחרונות הוא מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללת הדסה בירושלים, שם הוא גם חבר סגל מן המניין.
חלק אולי זוכרים אותו מהסרט "טהורה לעד" על בית"ר ירושלים שביימה מאיה זינשטיין. אלפסי הוא אוהד שרוף של בית"ר ירושלים עוד מילדות, וחוץ מתואר דוקטור, הוא זה שהקים וניהל את מועדון בית"ר נורדיה ירושלים ושימש כיו"ר המועדון במשך שלוש שנים. "הקמתי וניהלתי מועדון כדורגל בשם בית"ר נורדיה ירושלים כי היה לי מאוד קשה עם תופעות האלימות והגזענות ביציעים", הוא מספר. "אחרי מה שקרה עם השחקנים המוסלמים מצ'צ'ניה, הקמנו קבוצת אוהדים חדשה שהמטרה שלה היא לייצג את הערכים המקוריים של תנועת בית"ר: לאומיות ליברלית, ציונות ואהבת ישראל, כבוד וקבלת כל אדם".
למה בעצם ערכת את המחקר הזה?
"מיד כשהתחילה הקורונה, היה לי ברור שקורה כאן משהו מאוד משמעותי. משהו גדול שצריך ללמוד אותו בזמן אמת ולבחון מקרוב איך אנשים מגיבים אליו מבחינה פסיכולוגית. כחוקר פסיכולוגי חברתי, אנחנו מייצרים לא פעם תנאים של מתח וחרדה בצורה מלאכותית במעבדה, כדי לבדוק את ההשפעות, אבל הקורונה הייתה הדבר האמיתי. ניסוי חברתי מטורף, בזמן אמת, שמתרחש ממש מול עינינו, בלי שנצטרך להפעיל שום מניפולציה".
"רציתי לבדוק איך אנשים מגיבים למה שקורה, כאשר היה לי ברור מלכתחילה, שהמשתנה המשמעותי ביותר שמשחק כאן תפקיד מרכזי הוא כל העניין של אי-הוודאות. קורה כאן משהו חדש, גדול, שנראה מפחיד מאוד ולא ברור לאן הוא הולך ומה תהיינה ההשלכות שלו. במלחמה אתה רואה את האויב, אבל כאן אתה נלחם במשהו לא מוכר, נגיף שלא ניתן לראות אותו, וזה דבר חדש ומשמעותי. מלחמה מאיימת ומפחידה, אבל מסוג אחר".
צעירים וימנים פחדו יותר
65% מהמשיבים על השאלון, מספר אלפסי, ציינו שהם מרגישים מוטרדים ברמה גבוהה מהממוצע. 49% ציינו שהם מרגישים חוששים יותר מהממוצע, 44% ציינו שהם דרוכים יותר מהממוצע ו-43% דיווחו שהם חוששים מחוסר ודאות בעת מגפת הקורונה.
"במחקר מצאנו שאנשים צעירים חווים רמות גבוהות יותר של רגשות שליליים וחשש מאי-ודאות בעת הזו, אפילו יותר מהמבוגרים. נשים דיווחו על רמות גבוהות יותר של רגשות שליליים מאשר גברים. באופן לא מפתיע, ככל שהאנשים העריכו את מצבם הכלכלי כטוב יותר, הם דיווחו על רמות נמוכות יותר של רגשות שליליים", הוא מסביר.
"עוד נמצא קשר מעניין ברמה המתקרבת למובהקות סטטיסטית, בין עמדות פוליטיות לבין תחושת אי ודאות: ככל שאנשים הגדירו את עצמם כנוטים יותר לשמאל מבחינה פוליטית, הם דיווחו על רמות נמוכות יותר של חשש מאי-ודאות".
