לפעמים מקבל אדם בשורה רפואית שנשמעת לו גרועה, ואז, כשמתגלות כל העובדות, הוא אומר לעצמו שהיה חותם על הדיאגנוזה ההתחלתית אם רק היה אפשר. זה מה שקרה למיכל אמיר בת ה-20, שאושפזה בחשד לתסביב שחלה, ובסוף התגלה שהיא סובלת גם מסרטן השחלות.
ביולי 2019 התגייסה אמיר ושובצה ביחידה מסווגת של משרד הביטחון. "השירות היה במדים, אך מול אוכלוסייה אזרחית", היא מספרת, "די התבאסתי מכך שאני לא בקשר עם חיילים וחיילות, לא חווה צבא באופן המקובל, אבל התפקיד היה מרתק וזה איזן את הדברים".
בספטמבר 2020, כשהיא כבר חיילת ותיקה, אמיר הגיעה מביתה ליחידה כדי "לסגור" חג. "באמצע המשמרת פתאום התחילו לי כאבים מטורפים בבטן התחתונה", היא מספרת, "החלטתי להתמודד עם זה כי ידעתי שאם אתפנה למרפאה, חיילת אחרת תיאלץ להחליף אותי ולא רציתי לדפוק אף אחת מהחברות שלי". אלא שהכאב הלך והתגבר, "והתיישבתי על הרצפה מהכאבים שממש פילחו לי הבטן", היא מתארת.
חובש פינה אותה ל"ביקור רופא", שם עברה סדרת בדיקות ראשונית ונשלחה לאיכילוב. "עוד לפני הפינוי התחננתי שיעבירו אותי לבילינסון כי אבא שלי רופא בשניידר (ד"ר גבי אמיר – מנהל השירות לניתוחי לב ביילודים) והוא יוכל להיות על ידי ולהרגיע אותי, אבל נאמר לי שזה לא אפשרי. ככה טילטלו אותי מפה ומשם, ובסופו של דבר הועברתי מאיכילוב לבילינסון", היא משחזרת.
היא התקבלה במיון של בילינסון בשעות הערב. אביה, שפגש אותה שם, ראה שהיא כבר מקיאה, נחלשת ומתקשה לעמוד על רגליה. "עד היום, כשאנחנו משחזרים את הסיטואציה הזו, לא ברור לנו למה אבא שלי, שהוא בכלל רופא ילדים, אמר שיש לו תחושה שמדובר במשהו גינקולוגי וביקש שיפנו אותי למיון נשים", היא מספרת.
מכיסא הגלגלים הועברה אמיר למיטת הבדיקה לצורך אולטרסאונד. הפענוח לא העלה ממצא ברור והיא הופנתה להדמיה משודרגת במכון הרנטגן של בית החולים, אלא שגם ממנה לא עלתה תמונה ברורה. הרופאים החליטו להעבירה במהירות לחדר ניתוח במטרה לבצע הליך שיאפשר לזהות את סיבת הכאב החריף. ד"ר גדי סבח, סגן מנהל בית החולים לנשים בבילינסון, הוזעק מביתו. "במהלך ניתוח זעיר־פולשני שביצענו גילינו תסביב שחלה, 'שיזור' בשמו המדעי. מדובר בתופעה שבה השחלה מסתובבת סביב צירה וכך נפגעת אספקת הדם התקינה אליה", הוא מספר, "מדובר במצב חירום. השתהות יתר בהתרת השיזור עלולה לגרום נמק לשחלה, ולמעשה להמית אותה".
כשהסתיימה הפעולה ואמיר התעוררה מההרדמה נאמר לה שהשחלה הסתובבה ארבע פעמים סביב עצמה, אבל בסופו של דבר הצליחו ד"ר סבח וצוותו להתיר את הסיבובים וכך נמנע הצורך בכריתת השחלה. "אמרו לי גם שהשחלה מוגדלת וטבעי שזה קורה בעקבות ניתוק זרם הדם אליה", היא מספרת.
למחרת השתחררה מיכל לביתה למנוחה וקיוותה שהאפיזודה הרפואית הזו מאחוריה. "אבל לא זה מה שקרה", היא מספרת, "בפועל, אחרי שבוע וחצי, כשאני בגימלים, הכאבים המשיכו ונוספה להם חולשה. הבנו שזה לא מהלך החלמה טבעי, אבא שלי התקשר לרופא וזימנו אותי לעוד אולטרסאונד".
במהלך הבדיקה נאמר לה שלפני הניתוח להתרת השיזור גודל השחלה היה 11 סנטימטר – כשהנורמה היא שלושה סנטימטר – וכעת, בבדיקה, התגלה שהגודל הוא שמונה סנטימטר, מה שמעיד על מגמה חיובית. היא נשלחה לביתה להמשך מנוחה והחלמה וזומנה לביקורת שבועיים לאחר מכן. אולם אחרי שבועיים גודל השחלה היה למעלה מ-12 סנטימטר, והרופאים הבינו שמשהו לא תקין.
"סרטן שחלה הוא למעשה שם גג לסוגי סרטן שונים, שנבדלים האחד מהשני. בדרך כלל הוא מתגלה באיחור, כשהמחלה כבר מפושטת, ולכן שיעורי התמותה גבוהים. בקרב צעירות, לעומת זאת, הסרטן מוגבל לרוב לשחלה והוא מתגלה כבר בשלביו הראשונים, לכן חשוב מאוד לשים לב לתסמינים שמעידים על סיכוי לסרטן שכזה ואסור להתעלם מהם: נפיחות בבטן, אי־נוחות, חוסר תיאבון ועצירות"
"לא להתעלם מהסימנים - דווקא בגיל צעיר"
אמיר נשלחה לעבור בדיקות דם ייעודיות. "מכיוון שלא מבצעים ביופסיה בשחלה אנחנו מסתמכים על אמצעי זיהוי אחרים כשעולה חשד לאי־תקינות", מסביר ד"ר סבח, "החולה עוברת בדיקת דם ואנו מבצעים הדמיות משוכללות נוספות, ושחקן לא פחות חשוב באבחון הוא הניסיון המצטבר שלנו".
אמיר עברה טומוגרפיה משוכללת, שהיא בעצם סי־טי שמראה את פנים הגוף בתלת־ממד, ושם אובחן בבירור גידול בשחלה. בדיקת המרקרים סיפקה את האיפיון המדויק שלו. "הייתי בהכחשה מוחלטת מול המשפט 'מיכל, זה סרטן שחלות'. אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. ופה הרע הזה ייעצר", היא מתארת.
הרופאים הסבירו לה שניסו עד כה לעשות הכל על מנת להציל את השחלה ולהימנע מכריתתה, אבל כעת מכתיבה המציאות טיפול רדיקלי, שמחייב כריתה. את הבשורה הזאת היא קיבלה היטב. "הייתי בת 19 בסך הכל, גיל שבו לא ממש מודאגים מדברים, מה גם שהרופאים היו מאוד אכפתיים ודואגים וסמכתי עליהם", היא מספרת. בנובמבר נכרתה השחלה, שבתוכה התפתח הגידול הסרטני אשר הגדיל את ממדיה והוא שגרם למעשה לשיזור. אולם בהמשך נמצאו תאים סרטניים גם בחלל הבטן והיא הופנתה לקבלת טיפול כימי.
"סרטן שחלה הוא למעשה שם גג לסוגי סרטן שונים, שנבדלים האחד מהשני", מסביר פרופ' רם איתן, מנהל היחידה לגינקו־אונקולוגיה בבילינסון, "הוא נפוץ בשיעור של אחת ל-70, כשהסוג השכיח ביותר, שהוא גם האלים מכולם, מופיע בנשים בעשור השישי לחייהן. בדרך כלל הוא מתגלה באיחור, כשהמחלה כבר מפושטת, ולכן שיעורי התמותה גבוהים. בקרב צעירות, לעומת זאת, הסרטן מוגבל לרוב לשחלה והוא מתגלה כבר בשלביו הראשונים, כך שפוטנציאל ההחלמה ושיעור ההישרדות גבוהים משמעותית". לדבריו, יש תסמינים שמעידים על סיכוי לסרטן שכזה ואסור לצעירות להתעלם מהם: נפיחות בבטן, אי־נוחות, חוסר תיאבון ועצירות.
עוד לפני תחילת הטיפולים עברה אמיר הליך שימור ביציות, על אף שסיכוייה גבוהים להרות באופן טבעי. "כבת למשפחה ג'ינג'ית עם גוון שיער מאוד ייחודי לא האמנתי שאמצא יצרנית פאות שתקלע ממש לצבע, אבל לשמחתי מצאתי אחת כזו, תותחית, בבני־ברק", היא מספרת. למרות זאת, במהלך הטיפולים היא לא השתמשה בה הרבה והעדיפה את הקרחת.
"תקופת הטיפולים הייתה גיהינומית ממש", מספרת מיכל, "היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה, לעלות מדרגות, לאכול. ירדתי 11 קילו. רק בדיעבד הבנתי שהייתי עסוקה בלשרוד ולכן לא התמודדתי עם כעס. כי על מי כבר היה לי לכעוס? על הגוף שלי? גם לא עזר שטופלתי לצד נשים שמבוגרות ממני בשלושה או בארבעה עשורים. הן הסתכלו עליי ברחמים, במבטים שאומרים 'מה ילדה צעירה כמוך מחפשת במקום כזה', והיה לי נורא קשה עם זה".
לפני כחודשיים סיימה אמיר את רצף הטיפולים. התוכנית שלה היא ללמוד רפואה, אבל בינתיים היא התחילה להתמסר שוב לתחביביה ולמכון הכושר, ולהתמודדות מול נושאים הרי גורל, למשל זוגיות ופוטנציאל ללדת. "מה למדתי מהמחלה שבא לי לשתף בו צעירות חולות נוספות? ששיער אינו חזות הכל. שצריך וחובה להביע כעס. ובעיקר, שדברים רעים לא קורים רק לאנשים רעים".
