בשיתוף PEACE NATURALS
מכירים את האנשים האלו שכששואלים אותם על זיכרונות ילדותם הם עונים בנחרצות משפטים, כמו "אני לא זוכר כלום מהילדות שלי" או "אני לא זוכר שום דבר עד גיל 10?" אז מתברר שאנשים אלו אינם סובלים מבעיית זיכרון קשה אלא פשוט מפעילים בלא יודעין את אחד ממנגנוני ההגנה החזקים ביותר של המח האנושי – מנגנון ההדחקה הרגשית. לעיתים המנגנון הוא כה חזק עד שאפילו זיכרונות מאירועים שנחשבים למטלטלים, כמו למשל, פגיעה מינית בגיל ילדות יכולים להיעלם להם בתוך ה"ארץ עוץ" המוזרה של מוחנו, המקום שמכונה בפסיכואנליזה כ-"לא מודע".
"הדוגמה הכי קלאסית של הדחקה רגשית שאני נפגשתי איתה, הייתה של אישה שעברה בילדותה פגיעה מינית על ידי אביה והדחיקה את האירועים האלו בצורה כה חזקה עד שהיא לא זכרה כלום ממה שאירע", מעידה ענבל חזקיה, פסיכולוגית קלינית במרכז ד"ר טל. "בבגרותה היא זכרה שהיה ביניהם קשר טוב של מפגשים, ארוחות שישי, וכן הלאה, והטריגר שגרם למנגנון ההדחקה שלה להישבר היה מותו של אביה.
"עם פטירתו היא ביקשה להיזכר בדמותו לאורך חייה ופתאום החלו לצוץ בה זיכרונות מודחקים – היה מדובר על שברי זיכרונות שהלכו והתגברו עם הזמן – בפעם הראשונה היא זכרה תמונה מודחקת בה היא והאבא רואים סרט ביחד, בפעם השנייה היא זכרה כיצד הם היו מכוסים באותה שמיכה, בפעם השלישית היא נזכרה כיצד הוא שלח את ידו אליה מתחת לשמיכה, ובפעמים הבאות היא כבר הצליחה להיזכר בתמונה המלאה של הפגיעה המינית הקשה אותה חוותה בסיטואציה."
איך יכול להיות שאירוע כזה מטלטל יכול להימחק לחלוטין מהזיכרון?
"זאת העוצמה הגדולה של מנגנון ההדחקה הרגשית. אם האבא לא היה נפטר יכול להיות שהיא לא הייתה נזכרת באירוע הזה אף פעם. הוא פשוט היה נשאר מודחק על מנת לאפשר לה להמשיך להיות בקשר עם האבא בהמשך חייה", מסבירה חזקיה.
"באופן כללי, בכל אירוע של פגיעה מינית יהיה תמיד מנגנון מסוים של הדחקה כי האישה הנפגעת תמיד תבצע ניתוק כלשהו בין הנפש לגוף במהלך הסיטואציה. בגלל זה יש קושי גדול מאוד לחקור נפגעות תקיפה מינית. בהרבה מקרים הן מיקדו את העיניים בחפץ כלשהוא בחדר בו אירעה הפגיעה ובחקירה הן יוכלו לתאר בפרטי פרטים את אותו חפץ, בעוד שאת הפוגעים עצמם הן פחות יזכרו. החוקרים מצדם יוכלו לחשוב שזה אומר שהן לא אמינות אבל זה דווקא הפוך – העובדה שהן ניתקו את עצמן מהאירוע והתמקדו בחפץ מסוים ולא באקט הפוגע עצמו מהווה סימן לאמינות הטענות שלהן. המח שלהן בעצם הגן עלינו מלקלוט את הסיטואציה הקשה כמו שהיא והן הדחיקו אותה ככל יכולתן."
הארץ האפלה של הזיכרונות הקשים
את מושג ההדחקה הרגשית הגה זיגמונד פרויד. על פי התאוריה הפסיכואנליטית שלו אלמנטים רבים בהתנהגות ובהתנהלות שלנו נובעים מגורמים שאינם מודעים: כולם מכירים את המודע, שהוא כל מה שקיים בהכרה שלנו כרגע, ואת התת מודע, שאלו דברים שאנו לא זוכרים אותם כרגע, אך אין מן הנמנע שנזכר בהם בעתיד. לצדם של השניים מתקיימת גם הארץ האפלה של הלא מודע – זיכרונות מאירועים קשים, כואבים או עצובים שקרו לנו אבל אנו לא זוכרים אותם בכלל ואולי אף פעם לא נזכר בהם.
"הלא מודע מגיע אלינו מדי פעם לתודעה שלנו והוא עושה זאת בעיקר דרך אסוציאציות, חלומות, פליטות פה וכיו"ב כשאין לנו אפשרות לשלוף את הזיכרונות האלו מתוך החלטה מודעת", מציינת חזקיה. "מה שמנגנון ההדחקה הרגשית עושה אפוא הוא בעצם לקחת את אותם רכיבי זיכרונות רעים ולהניח אותם ב'לא מודע' שלנו, כלומר מחוץ למודע. כך המח מגן עלינו ומאפשר לנו להמשיך בחיינו למרות הסיטואציות הקשות אותן עברנו.
"מנגנון ההדחקה הרגשית נחשב לאחד ממנגנוני ההגנה המשמעותיים של המח שלנו", היא ממשיכה, "הוא נחשב למנגנון משמעותי ויעיל מאוד. מנגנון הגנה אחר ופחות מוצלח הוא מנגנון ההכחשה. במנגנון זה אנו מכחישים את קיומו של דבר שקרה בפועל."
ההדחקה קשורה תמיד לטראומות משמעותיות כמו פגיעות מיניות?
"ממש לא. יש אנשים שבילדותם החוויות שעברו בגן או בבית הספר לא היו טובות והם יכולים להדחיק תקופות שלמות. אצל אנשים כאלו ניתן יהיה לשמוע משפטים כמו אני לא זוכר כלום מהילדות שלי או אני לא זוכר כלום עד גיל 10. לא מדובר בשכחה כל כך גדולה אלא ככל הנראה בהדחקה רגשית כי בילדות פשוט לא היה להם טוב. זה יכול לקרות גם במצבי תאונות בהם אחרי האירוע אנשים אומרים שהם לא זוכרים כלום מהאירוע. זה נובע ממנגנון ההדחקה של המח."
מתי הדחקה רגשית הופכת להיות בעיה שדורשת טיפול?
"כשהמחיר שלה הוא מאוד גבוה, כלומר כשהיא הופכת לסוג של טראומה למשל עקב פגיעה מינית או חוויה קשה ממלחמה. אם בהדחקה רגשית רגילה אותו פריט זיכרון נמצא בלא מודע שלנו וכמעט ואינו משפיע עלינו הרי כשהיא הופכת לטראומה אזי מנגנון ההדחקה עובד שעות נוספות ואנחנו משקיעים המון אנרגיה בהדחקה של האירוע הכואב שעברנו. הוא בעצם כל הזמן מאיים לקפוץ לתודעה שלנו. זה יכול להיות בפלאשבקים מהאירוע או סיטואציות שמזכירות לנו אותו מבחינת אלמנטים כמו מראה, קולות וריחות. המאבק הזה גובה מחיר מאוד כבד מהאדם המדחיק, והוא גם נכשל הרבה פעמים כי הזיכרון כן מגיע למודע. אפשר לומר שפוסט טראומה היא כישלון של מנגנון ההדחקה שלנו."
איך מטפלים בבעיה?
"הטיפול כרוך בהתמודדות ישירה עם הגורמים – לספר על האירוע, להיחשף ולהתמודד עם הגירויים שמעוררים אותו. אם ניקח, למשל, אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים וחושש עכשיו לנהוג שוב אז נבצע חשיפה הדרגתית למקור הפחד – קודם אותו אדם יספר על התאונה ועל הפחדים שלו, אחר כך נקרב אותו לרכב, לאחר מכן ניקח אותו לנהיגה עם מישהו לצידו, לאחר מכן למקום בו קרתה התאונה, וכן הלאה. הטיפול מבוסס על ההנחה שאנחנו לא צריכים לפחד מאותו זיכרון מודחק אלא עלינו להבין שהוא שייך לנחלת העבר בעוד אנו חיים במציאות הנוכחית הבטוחה. המטרה היא להפוך את אותו זיכרון מודחק שפוחדים לגעת בו, לזיכרון רגיל שאפשר לדבר ולהתייחס אליו בפתיחות, גם אם זה לא נעים, מפחיד או כואב."
במקביל לטיפול המוכר כיום בפוסט טראומה – טיפול פסיכותרפי העוסק בהתמודדות ישירה וכולל שיח על האירוע ועל האירועים שמעוררים את החרדות וכן טיפול תרופתי. לצד אלו קיימת דרך נוספת והיא השימוש בקנאביס רפואי. "מחקרים רבים הוכיחו את יעילותו של הקנאביס הרפואי בקרב הסובלים מפוסט טראומה", אומר איהאב פאראג', רוקח ב-רשת EFG פארם. "יש לקנאביס אפקט של הרגעה מה שמאפשר לחוות פחות חרדות ופלאשבקים מהאירוע, כפי שמספרים מטופלים."
פאראג' מסביר כי החומרים הפעילים בצמח הקנאביס קרויים קנאבינואידים CBD ו-THC. כשהם נכנסים לגוף האדם הם מתחברים לקולטני ה- CN1 ו-CB2 הממוקמים בליבה של המערכת האנדוקנבינואידית שבגוף האדם, ומה שמסייע ביצירת רגשות המקושרים עם שמחה והנאה המרגיעים את הגוף. "קנבינואידים בכלל ובפרט מסוג ה-CBD מסייעים להעצים את המערכת האנדוקנבינואידית ולשפר את איכות השינה, למנוע מזיכרונות טראומטיים להופיע, ליצור רווחה פיזיולוגית ורגשית המקלה על הסימפטומים ההרסניים המשויכים לפוסט-טראומה, ולאפשר למטופלים להשיב לעצמם את חייהם."
בשיתוף PEACE NATURALS
פורסם לראשונה: 08:00, 17.02.21
