דמיינו בניין שקורס אבן אחרי אבן. הבניין הזה הוא נפשו של לוחם בן 20, שגופו חזר מהקרב אבל תודעתו נשארה בתוך הבוץ המעורבב בדם ובריח אבק השריפה, בתוך זעקות הכאב והאימה וחלקי הגוף המפוזרים שהיו פעם אנשים. הצעיר הפגוע מנסה להדביק את הנפש בחזרה, אבל המראות המסויטים ממשיכים לרדוף אותו.
את המצבים האלה רוני שקדי מכירה היטב, לאחר שניהלה שתי מערכות יחסים עם לוחמים שחוו הלם קרב. שבע שנים אחרי, הכל התפרץ מתוכה ובתוך חודש היא הקיאה מתוכה את רומן הביכורים האמיץ שלה, "נוודים".
"שואלים אותי איך כתבתי ספר בחודש, אבל הספר הזה נכתב במשך שנים, בלי שאני מצליחה להבין מה אני עוברת או יודעת שקוראים לזה הלם קרב", אומרת שקדי, ולוקחת נשימה. "רגשות מודחקים נצברים ומתישהו צריך לפלוט הכל לדף, בתהליך טיפולי", אומרת מי שבגיל 25 הופכת לדוברת של ציבור שקולו כמעט לא נשמע: חברות ובנות זוג של צעירים הלומי קרב, שסוחבות את המשא והמסע.
"בנשים שנשואות להלומי קרב המדינה מכירה, אבל מה עם החברות ובנות הזוג? כשבן זוג הלום קרב צועק מתוך סיוט בלילה, מי שאיתו לא בודקת תעודת נישואים", היא אומרת, ומכריזה שזו השליחות שלה - לדאוג לכך שגם בנות הזוג של הלומי הקרב יקבלו סיוע והכרה.
"אני לא החזקתי מעמד", היא מודה ומבטה מבויש, "הייתי ילדונת, בת 18, הוא היה החבר הראשון שלי ולא ידעתי איך להתמודד עם המצב, שדורש המון כוחות נפש. רק שנים אחרי, כשהיה לי עוד בן זוג שגילה לי רק במהלך הקשר שגם הוא סובל מהלם קרב, הבנתי עם מה התמודדתי בקשר הראשון".
את יכולה לתאר את ההתמודדות?
"מאיפה להתחיל? מזה שאת רצה לקראתו אחרי שהרבה זמן לא התראיתם אבל הוא בתוך עולמו הפנימי ובכלל לא רוצה לראות אותך?" היא אומרת ומנסה לייצב את קולה, "יש תקופות שבהן הוא מסתגר ולא מסוגל לראות אנשים. יש התקפי חרדה, מצבי רוח לא מוסברים, אי־אפשר להיות בהופעות או לשמוע אזעקות או זיקוקי דינור בלי להיבהל. את יכולה סתם לטפוח לו על הגב או לנסות להעיר אותו בעדינות והוא קופץ מבהלה. לישון איתו בלילה זה לא פשוט. הוא סובל מסיוטים ולוקח זמן להרגיע אותו. והכל קורה כשאת צעירה ולא מבינה ואף אחד גם לא מסביר לך".
אנחנו חיים במדינה שהשירות הצבאי הוא הפעימות בעורקיה. ולכן, הנקודה שמעלה שקדי מקוממת, ואת המציאות הכואבת הזאת מכירות צעירות רבות במצבה.
"יש הרבה מקרים כאלה, אנשים שכבר השתחררו מהצבא אבל פתאום נולד להם ילד או קורה משהו והם מבינים שהם שנים סוחבים הלם קרב. השבוע פגשתי הלום שפתאום באמצע החיים, כשהוא עם אישה וילדים, היו צריכים להרחיק אותו מהמשפחה שלו כי הטריגרים התגברו והתחילו לצוף תופעות מהעבר שלא טיפל בהן".
ואם עולה המחשבה על התנהגות אלימה, היא לא מנותקת מהמציאות בחלק מהמקרים.
"אני לא חוויתי אלימות, אבל אני יודעת על נשים שנפגעו, כי מסתבר שגברים הלומי קרב יכולים גם להיות אלימים, נוירוטיים, להתעצבן יותר בקלות ולפתח חרדות נטישה. החבר השני שלי, בכל פעם שעמדתי ללכת הביתה, הוא לא היה מסוגל לתת לי ללכת. לקח לי זמן להבין שהוא פוחד להישאר לבד עם הסיוטים שחוזרים. בימי הזיכרון קשה להם עוד יותר. אז מה הפלא שהרבה צעירים הלומי קרב פשוט בוחרים לעזוב את הארץ?" היא שואלת, ומדברת גם על תקופת הקורונה, שהכריחה רבים מאיתנו להתמודד עם הקופסאות השחורות של הנפש.
"הרבה מהאנשים שהוצפו בהתקפי זעם ובדיכאון בקורונה הם גברים שהדחיקו הלם קרב", היא אומרת, "דווקא בגלל הדמות של המאצ'ו הישראלי, לוחמים רבים בוחרים להצניע את המצוקה. הם לכאורה מתפקדים כרגיל, עד שבמצבי קיצון הכל מתפרץ".
אצלה, כאמור, הכל התפרץ בשנה האחרונה. "לפני הקורונה נסעתי לטיול של חודש עם עצמי, וכשחזרתי הרגשתי שאני לא יכולה לסחוב את זה. הסתגרתי למשך חודש בחדר שלי ולא הפסקתי לכתוב".
היא כתבה את אדם, הלום קרב שחוזר מצוק איתן ופוגש את נעה, בת דמותה, מש"קית נפגעים המשרתת בקצין העיר.
"בחודש יולי, קצת לפני המלחמה, התחלתי לצאת איתו. יום אחד הוא נעלם ובמשך שבועיים לא שמעתי ממנו. כיוון שהוא היה לוחם הבנתי שזה בגלל המלחמה. לקצין העיר בנתניה, שם שירתִּי, הגיעו בימי המלחמה עוד ועוד קצינים שהעבירו הודעות למשפחות. זה היה השבוע הראשון שלי בתפקיד ודמיינתי איך בכל שנייה הולכים להודיע לי שהוא נהרג. כשהוא סוף־סוף התקשר ואמר שמשחררים אותו הביתה כי הוא נפצע, הוא לא אמר שהוא נפצע בנפש", היא משחזרת, ורוקמת אל תוך העלילה האותנטית והנוגעת של ספרה את חוטי המציאות המטלטלת.
"שיחררו אותי מיד ליום חופש כדי לפגוש אותו, אבל כשהוא הגיע אליי הביתה הוא לא הסתכל עליי, לא נגע בי ולא היה מסוגל לדבר איתי או ליצור קשר עין. לא הבנתי מה קורה. הוא רק אמר לי שהוא ראה דברים נוראים ושהוא לא מסוגל. שהוא בתוך חור שחור וחייב להתרחק מהכל".
והוא פשוט הלך?
"הוא היה מרוסק. נעזרתי בעובדת הסוציאלית בקצין העיר, שהייתה היחידה שהסבירה לנו עם מה אנחנו מתמודדים. אף אחד מהיחידה שלו לא עזר לו. רק אחרי שהשתחרר הוא טיפל בעצמו באופן פרטי, אבל לקשר שלנו זה היה כבר מאוחר מדי".
זמן מה לאחר מכן שקדי התחילה לצאת עם בחור נוסף, שכאמור, גם הוא התגלה כסובל מהלם קרב ושוחרר מהצבא כשהוא מטופל בתרופות.
בן הזוג הראשון שלה קרא את הספר והבין עם מה התמודדה. בן הזוג השני לא קרא את הספר. היום יש לשקדי בן זוג חדש. "הוא לא סובל מהלם קרב, אבל מכיר את הסיפור ומתמודד בגבורה עם העיסוק האובססיבי שלי באקסים ועם הזמן שאני מקדישה לעניין 'הלוחמות השקטות'", היא אומרת.
בעמותת נט"ל יש קבוצות תמיכה גם לבנות זוג של הלומי קרב. אחת ממי שמנהלות אותן היא רינה בובראוגלו, מנחה בכירה בנט"ל כבר 21 שנים. "הלומי קרב סובלים מהתפרצויות זעם, ניתוקים רגשיים, לחץ וחרדה. הבדידות של בנות הזוג מול ההתנהגות הזאת מאוד קשה ושוחקת וההשתייכות לקבוצת תמיכה מאוד עוזרת", היא אומרת.
