1 צפייה בגלריה
למעלה מימין-ד"ר מיכל כהן, ד"ר דניאל אלבירט, ד"ר אודי ארד, מימין שורה למטה; ד"ר קרן רובינוב, ד"ר חרבי חלאילה. ו שורה תחתונה: ד"ר אביבה לויטס, ד"ר גיא רפאלי
(צילום: באדיבות הרופאים)
ד"ר קרן רובינוב, מ"מ מנהל המערך האונקולוגי במרכז הרפואי סורוקה, מומחית בתחום הגידולים במערכת השתן והמין
"לפני שש שנים הגיע אלינו למכון האונקולוגי צעיר בגילי ה־20, שאובחן כחולה בסרטן אשך גרורתי. הגידול שלו היה מפושט והגיע כבר לבלוטות הלימפה בחלל הבטן, כך שמצבו הגופני והנפשי היה רע. הוא היה מבוהל מאוד וחשש לחייו, כמו גם לתפקודו המיני, שהיה בסכנה. במקביל לטיפולים שקיבל הוא הופנה לשיחות עם עובדת סוציאלית ועם פסיכולוגית. הוא היה צעיר מאוד, רווק, שלא נמצא אפילו בזוגיות, והוא חש – במידה גדולה של צדק – שהשמיים נפלו עליו.
"עוד לפני תחילת הכימותרפיה, כמו חולי סרטן אשך אחרים, הוא נשלח למעבדה לשימור זרע. זאת מכיוון שלא היה ברור עד כמה רעילותו של הטיפול תפגע ביכולתו לייצר תאי זרע. בנינו לו פרוטוקול טיפולי ואחרי מספר עירויים כימיים שקיבל ראינו בהדמיות שהמחלה בהפוגה, כלומר שגופו נקי מתאי סרטן.
"הוא המשיך להגיע לביקורות סדירות במכון האונקולוגי, ואז, לפני שנתיים, אני יושבת בחדר שלי כשפתאום נכנס אליי זוג עם תינוק בעגלה. זה היה הבחור הצעיר, שסיפר שהוא התחתן ושהתינוק שלהם נולד מהיריון ספונטני. רק מלשחזר את הרגע הזה כולי בצמרמורת. הסתכלתי על הבחור, שממצב של אדם החושש לחייו ולא בטוח שיוכל לתפקד מינית או להיות פורה הפך לצעיר בריא, נשוי ואב, סטודנט שחי ועובד כיתר בני הגיל שלו, וכל כך התרגשתי. אמרתי לעצמי: 'הנה, בזכות טיפול מדויק שהתאמתי לו – הבחור בריא'. ואותו לא אשכח לעולם, כי הוא ההוכחה עד כמה המדע, הידע הרפואי והניסיון המצטבר נותנים לנו את היכולת להשפיע על חיים של אחרים".
ד"ר גיא רפאלי, מנהל היחידה הנוירו־וסקולרית ומצנתר מוח במרכז הרפואי בילינסון
"זה קרה לפני שש שנים. ניידת של מד"א פינתה אלינו צעירה בת 23, שהייתה בשבוע ה־25 להריונה, בחשד שלקתה באירוע מוחי. היא הייתה מורה באולפנה. תלמידותיה סיפרו שבמהלך שיעור, כשהיא מרצה מהפודיום, היא פתאום התיישבה ולא הייתה מסוגלת לדבר. אף מילה. התלמידות מיהרו למזכירות, הוזמן לה אמבולנס והיא הגיעה אלינו. הרצנו אותה במהירות להדמיה, שבה אותרה חסימה של העורק הראשי במוח השמאלי שלה. לא היה בכלל ספק שיש צורך בצנתור מוח מיידי כדי להציל את חייה, אבל בפועל זה לא היה פשוט לביצוע: מדובר באישה הרה, והקרינה המייננת שתספוג תוך כדי צנתור עלולה לפגוע בעובר.
"הדילמה המקצועית שעמדה בפניי הייתה מורכבת, בין היתר כי האישה לא תיקשרה והיה ספק אם היא בכלל מבינה את הסיטואציה. בנוסף, אין כל ספרות רפואית בנושא שאפשר להישען עליה. הזעקתי רופא נשים ומצאנו את עצמנו משני עברי המתרס המקצועי. הוא כבר היה מוכן לילד אותה, בעוד מבחינתי, כל שנייה שהצנתור מתעכב עלולה לגרום לה נזק נוירולוגי בלתי הפיך ונכות קשה לצמיתות.
"רופא הנשים הזעיק לחדר הצנתורים אחות וגיניקולוג נוסף, ונערך כבר לבצע באישה ניתוח קיסרי. אני, מצידי, הבנתי שחלון ההזדמנויות להציל את מוחה הולך ונסגר, ומתוך המצוקה הזאת יזמתי בפעם הראשונה בחיי את המהלך הבא: להלביש על המטופלת חלוק עופרת שמקטין את עוצמת הקרינה. כך, כשהבטן והאגן שלה מוגנים, כשאני עובד על עיוור, נכנסתי עם צנתר, הגעתי לאבי העורקים ולזמן קצר הפעלתי את הקרינה. האישה התאוששה, שוחררה לביתה ובסוף ילדה בלידה טבעית. לעולם לא אשכח אותה בגלל האירוע הבאמת חריג וההחלטה הרת הגורל שלקחתי על עצמי".
ד"ר אביבה לויטס, מנהלת היחידה לקרדיולוגיה ילדים, סורוקה
"זה קרה באפריל, בדיוק לפני שנה. אמי, שהייתה בימיה האחרונים, אושפזה אצלנו. באותו יום תיזזתי בין היחידה שלי למחלקה הפנימית. בדיוק בשעה חמש בערב קראו לי מהמחלקה להגיע להיפרד מאמא שלי, שכבר הייתה בדקות האחרונות של חייה. שנייה לפני שעליתי לפנימית הוזעקתי למיון יולדות כי אישה בחודש התשיעי התקבלה עם בעיה בדופק העוברי. הגעתי למיון וראיתי שלפי בדיקת אקו לב שבוצעה זה עתה העובר במצב חירום בשל הפרעת קצב ופרפור פרוזדורים. הדופק העוברי עמד על 400 והלב כבר כמעט שלא התכווץ. זה היה מקרה חירום, ולכן אמרתי לבני הזוג שחייבים ניתוח קיסרי מיידי. אבל האישה, אמא לארבעה שלא הייתה מודעת לחומרת המצב, סירבה.
"היא הסבירה לי שבגלל שהתוכי ברח להם היא נסערת, וזו כנראה הסיבה למצוקת העובר. אחר כך היא ביקשה להשתחרר הביתה כדי להירגע. נאלצתי שוב ושוב להסביר לה על הסיכון לעובר. 'מה את רוצה?' שאלתי אותה, 'ללדת תינוק מת? אין לך זמן'. וכך, כשהיא בדרך לחדר ניתוח, פניתי לקולגה שלי, סיפרתי לה מה המצב וביקשתי שתתלווה לאישה וברגע שהוולד יגיח לעולם – שתיתן לו מכת חשמל אחת ויחידה.
"רצתי משם מיד למחלקה הפנימית כדי להיפרד מאמא, אבל כבר בכניסה למחלקה הבחנתי בפנים העצובות של האחים שלי והבנתי שהיא נפטרה. בעודי בסערת רגשות ומרגישה עצב גדול התקשרה העמיתה שלי כדי לעדכן שליבו של העובר שקיבל בהמלצתי מכת חשמל מגיב באופן תקין. החיים זימנו לי מציאות מטורפת: בשעה שאמא שלי מתה אני הצלתי חיים. זה רגע שקשה להכיל את העוצמות שלו. זו הייתה גם הנחמה שלי בשעה הקשה הזאת ושיתפתי בה גם את האחים שלי. את האישה הזאת ואת הסיפור האישי־מקצועי החד־פעמי הזה לא אשכח אף פעם".
ד"ר חרבי חלאילה, כירורג בכיר במרכז הרפואי קפלן
"זה קרה בשנת 2018. הזעיקו אותי למיון לבדוק אישה בת 39, שהגיעה בגלל כאבי בטן קשים. אמרו לי שהיא אם יחידנית ללא בן זוג שנמצאת בטיפולי פוריות. האישה עברה כמקובל סדרת בדיקות ונשלחה להדמיית בטן. האבחנה הייתה הימצאות אוויר חופשי בבטן, ממצא שמעיד על נקב בקיבה או בתריסריון, או על גידול. כך או אחרת, הממצא חייב ניתוח מהיר. הייתי כונן צעיר והחלטתי לנתח אותה מיידית. אני זוכר שאחרי שעידכנתי אותה היא ממש התחננה: 'תבטיח לי שתשמור עליי. אני עוד רוצה להיכנס להיריון'. היא נותחה בגישה הלפרוסקופית ובמהלך הניתוח הבחנתי במה שאני חשבתי שהוא גידול, ולכן סברתי שיש לבצע ביופסיה. בנקודת הזמן הזאת הזעקתי את מנהל המחלקה, שחלק על האבחנה שלי וסבר שכלל לא מדובר בגידול. הייתי זוטר ממנו אז סגרתי את הנקב בשומן והמנותחת הועברה להתאוששות ומשם למחלקה.
"במהלך האשפוז שלה שיתפתי אותה באבחנה שלי ואמרתי לה שאני לא סגור על זה שנשחרר אותה ככה הביתה. שיכנעתי גם את מנהל המחלקה, ובבדיקת גסטרוסקופיה נלקחה דגימה ונשלחה לבירור במעבדה. דוח המעבדה חזר והתשובה הפתיעה אותי: אין בכלל גידול. אבל סירבתי לקבל את זה ולהרפות כי משהו בתחושה המקצועית שלי לא נרגע. לכן, שלחנו אותה פעם נוספת לנטילת דגימה – וגם הפעם התקבלה אותה תשובה: אין גידול.
"במחלקה בטח חשבו שהשתגעתי, או שאני אובססיבי, אבל התעקשתי גם על הפעם השלישית. בכל הכוח עמדתי על זה שייקחו ממנה דגימה נוספת. הפעם הגיעה תוצאה קשה: מדובר בסרטן קיבה מסוג קרצינומה. זה הציל את חייה ושינה את מסלול ההתמחות שלי. עד למקרה הזה חשבתי ללכת על כירורגיה בריאטרית, אבל אחריו כבר התגבשתי ונסעתי להשתלם בניתוח סרטן קיבה. את החולה הזאת לא אשכח אף פעם כי היא לימדה אותי להתעקש על החשדות שלי – ובזכותה הצלתי חולים רבים".
ד"ר מיכל כהן, מומחית לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בילינסון
"היה לי מטופל בן 64 שסבל מהפטיטיס סי ופיתח שחמת כבד. הוא טופל בכל תרופות המדף שעמדו לרשותנו באותן שנים אבל מצבו הידרדר והוא נאלץ לעבור השתלת כבד. לאחר ההשתלה מצבו השתפר אבל לא לאורך זמן, כי חמישה חודשים אחרי ההשתלה המוצלחת חזר הווירוס והתלבש על השתל. באותם ימים, שנת 2014, פותח דור ראשון של התרופות שפועלות נגד הווירוס עצמו, אלא שהן עוד לא הגיעו לארץ. רק באמצעות פנייה שלי לחברות תרופות שיספקו אותן לחולה כטיפול חמלה, הצלחתי להשיג אותן עבורו, אבל עד שהן נחתו בארץ הוא כבר נפטר.
"הבת המסורה של אותו חולה התלוותה אליו בכל ביקור במרפאה ובכל טיפול. היא הייתה ממש צמודה לאביה. רק אחרי שהוא נפטר היא סיפרה לי שהיא עצמה חולה בהפטיטיס סי. שנה אחרי שאביה נפטר היא זכתה לקבל את הטיפול שלא הספיק להגיע לאביה, גם במסגרת של טיפול חמלה, וחייה ניצלו. את האב והבת האלה לא אשכח אף פעם כי דרכם הבנתי על בשרי שהכל בחיים זה טיימינג".
ד"ר אודי ארד, מומחה בכירורגיה פלסטית, איכילוב
"זה קרה בשלהי 2006, כשאני בשנה השנייה של ההתמחות. למיון מגיעה ילדה בת 12 מלווה בהורים מודאגים, כשכל הפנים שלה מרוטשות ומדממות מחתכים. מה שראיתי זה זוג עיניים כחולות ענקיות ופרצוף שכולו דם. ההורים סיפרו שהילדה נכנסה בטעות במראה של ויטרינה ונחתכה. הילדה הייתה בהלם, ואני לא זוכר למה החלטתי לטפל בה מיד, בהרדמה מקומית, ולא בהרדמה כללית אולי כי לא היו חדר ניתוח או מרדים זמינים.
"רופא ילדים שהוזעק למקום דאג להרגעתה בהרדמה מקומית. הבטחתי לה שהיא תישאר יפה ושאני אתקן אותה, אבל סייגתי: 'אני צריך את העזרה שלך'. וככה התחלתי לנקות ולתפור כשלפני כל מהלך אני מסביר לה מה אני עומד לעשות. באיזשהו שלב נזכרתי בבן שלי, שהוא בן גילה, והתחלתי לשיר לה שירים שאני מכיר דרכו. הבנתי שחלון ההזדמנויות שבו היא תישאר רגועה הולך ומתקצר ושאני חייב להעלות הילוך. מיהרתי, אבל לא התפשרתי ותפרתי בחוטים דקיקים. בסוף חבשתי אותה ונפרדנו.
"אבל מאז, בכל פעם שחשבתי על הילדה הזאת התבאסתי. חפרתי לעצמי בראש אם זה היה נכון להעביר אותה טראומה נוספת בטיפול בהרדמה מקומית, וגם הצטערתי על הנזק שאולי גרמתי לה.
"שנים אחר כך, כשחזרתי מארבע שנות התמחות בטורונטו, המזכירה נתנה לי מכתב, שהיה ממוען ל'אודי חמודי' ונשלח מאותה ילדה, אז כבר חיילת בת 20. היא רצתה להודות לי וכתבה שהאירוע כלל לא זכור לה כטראומטי. את החולה הזאת לא אשכח אף פעם בגלל הקשר הקצר, אבל המיוחד, שנוצר בינינו במהלך הטיפול. בקפסולת הזמן ההיא היינו אני, היא והאמון בינינו".
ד"ר דניאל אלבירט, מנהל היחידה לאימונולוגיה, אלרגיה ואיידס, קפלן
"בשנת 2000 הגיע אליי למרפאה חולה איידס בן 29, שאובחן אחרי שעלה לארץ מאתיופיה. הטיפול באותם ימים לא היה תמיד יעיל ונחשב לקשוח ועם תופעות לוואי רבות. למרות זאת, הבחור חרק שיניים והתמסר לכל תרופה שהצעתי לו. הוא הכיר לי את בת הזוג שלו, שגם היא נדבקה בנגיף, ויחד הם התייעצו איתי לגבי ילודה עתידית.
"לאורך 20 שנים המשיך הקשר הטיפולי שלו איתי. אהבתי שהוא מתייעץ ומתעניין ומשתף אותי בכל. כך שמחתי לשמוע שנולדו להם שני ילדים בריאים, דבר שלא היה מובן מאליו באותן שנים. בכל פעם שהנגיף הרים אצלו ראש והוא היה קרוב לוותר, הילדים הם שנתנו לו כוח וסיבה להמשיך.
"עם השנים, החולה הזה זכה ליהנות מהטיפול התרופתי החדש, שיעיל בהרבה מקודמו ויש בו פחות תופעות לוואי. אבל הווירוס בדם שלו היה עיקש ופיתח עמידות כמעט לכל טיפול. סירבתי להרים ידיים. פניתי בשבילו לחברות תרופות שהיו בעיצומו של הליך לאישור תרופות חדשות לאיידס, וכך, בדרך לא דרך, תוך ניצול היכרויות ועקיפת ביורוקרטיה, קיבלתי בשבילו שתי תרופות שנחשבו למצילות חיים. לשמחתו ולשמחתי נראה היה שהוא מגיב יפה לטיפול הניסיוני, אבל בתוך זמן קצר התפתח סיבוך לא צפוי והוא נפטר. את החולה הזה אף פעם לא אשכח. אני לא יודע למה, בשונה מאחרים, הוא נכנס לי כל כך עמוק ללב".
