"ריאל מדריד נגד זה", הוא עונה כשאני צועקת לו מי נגד מי. "מי זה, זה", אני שואלת, "שחרפפפפק", הוא אומר. "מה? אתה ממציא? מי משחק? נוווו, למה אתה לא עונהההה", אני מציקה לו באמצע הכדורגל. "שחסמתתצתצ", הוא מחרחר. אולי יש לו קורונה. אולי קשה לו לנשום. מה המספר של מד"א, 101? 102? אני אף פעם לא זוכרת. מה אעשה ברגע האמת? רק שלא ימות לי. הוא בסלון ואני בחדר של הבן שלו, אותו הסבתי לחדר עבודה מאולתר. מעניין אם הוא בסדר, אני מהרהרת במצבו הרפואי מבלי לקום מהכסא. האצבעות שלי מקלידות בגוגל ומוצאות: שחטאר דונייצק. מי היה מאמין, אשכרה יש קבוצה כזאת, עם שם של התעטשות.
אנחנו גרים ביחד. שלוש מילים שלא האמנתי שאוציא מדל שפתיי. זה לא במנילה שלי, לא בחרתי את העניין, התזה שלי נשענת על חיים משותפים בבתים נפרדים – ככה נשמרות ההרמוניה, התשוקה, ההתלהבות, הסקרנות. ככה הוא לא רואה אותי מסירה שערות מהרגליים (אין לי, נולדתי חלקה כמו כל הנשים באשר הן שקרניות), הוא לא מתלונן על כוויות דרגה ג' בגלל שהתקלחתי בשישים מעלות, ואני לא נאלצת לגעת בציפורני לק ג'ל במושב האסלה כדי להוריד אותו למקומו הראוי.
יש כל כך הרבה יתרונות בלגור לבד, את עם ילדייך והוא עם ילדיו, נפגשים כשנוח, מסתובבים עם תחתוני גומי בלי גומי וחולצת כתמים כשלא נוח. מה אני אגיד לך, אמריקה.
אין כמו להיות עם ולהרגיש בלי – זה הבונוס של פרק ב', רק מדובשו, בלי עוקצו. חלית? נפצעת? רבת? מישהו עלה למישהי על העצבים? כל אחד פורש למשכנו, ישן עם ידיים פרושות לרוחב המיטה, וחוזר למערכת היחסים בכוחות מחודשים.
לחיות את החלום - בשני בתים במקביל
זה לחיות את החלום בלי הקטע של יקיצה מסיוט, אלא שכרגע אני בין בתים: עזבתי את הבית שבו הבאתי לעולם שני ילדים (וכלב), התגרשתי והתאהבתי, ועד שאעבור לארמוני החדש אני מתגוררת בביתו של הבויפרנד, שהתמלא בסלסלות איפור, מברשות פן, מחליקים, נעלי עקב שאין לאן לצעוד בהן, ונרות ריחניים כאילו אנחנו סבון של פעם.
אולי תתרגלי ולא תרצי לעזוב, הם אומרים לי. "הם" זה כולם כמעט – אלה שלא מבינים איך אפשר בלי לישון כפיות ואלה שמקנאים שיש לנו לאן לברוח. הקונספט נראה כה חתרני, ש'הם' מסתכלים עליי כמו על מי שמוכנה להתנסות ראשונה בחיסון של פייזר. אני לא ממש זוכרת איך זה לחיות עם מישהו, ועוד לא השתחררתי מהתחושה שאני אורחת. אמנם אורחת רצויה מאוד, אבל כזו שצריכה להשאיר כיור נקי ולעשות כביסה (בטח כשמיקמתי את המכונה והמייבש במזווה שלו...).
אתמול הוא חזר הביתה וראה אותי יושבת על ספת הבד האפורה, מנסה לקפל כביסה. "לא צריך", הוא נבהל מול חולצה שפעם היתה לארג' ועכשיו סמול גדול עליה. "עזבי, תני לי, אני אעשה את זה. נו שחררי, גאיה, עזביייי", הוא משך ממני את החולצה ז"ל והשתנק מצחוק עד שיצא לו שחטאר דונייצק מהנחיריים.
השבוע הגיעה אליי אשה, שרצתה לדעת איך זה עובד. "אני בתקופת אבל", היא הודיעה כשצנחה שמוטת כוחות על הספה, זו שחולצות כותנה שכבו עליה כגוויות ומקום קבורתן בארון לא נודע. "הוא הבטיח שנגור ביחד, אני, הוא והילדים של שנינו, ועכשיו הוא לא רוצה", היא אמרה. "הוא עבד עליי! זה לא מה שקניתי, לא מה שהובטח לי. הוא הבטיח בית משותף וחזר בו אחרי כמה חודשים".
החלום ושברו, היא קוראת לזה. חתול בשק. הבטחה שלא מומשה. מבחינתה, אם לא גרים ביחד אין טעם למערכת יחסים, זה או הכל או כלום. "רדוד", היא קוראת לזה. אני מציעה לה להשתחרר מגישת האו/או ולאמץ את שיטת הגם וגם. רובנו שבויות (ושבויים) בגרסה הרומנטית שכוללת ביג הפי פמילי, כשבמציאות רוב המשפחות הן לא בדיוק סמל לג'וי אנד הפינס. כשאת מגיעה לפרק ב' זה עוד יותר מורכב, בטח כשיש ילדים שעדיין גרים אתכם.
גם כשהילדים מסתדרים ביניהם מעולה, יכול להיות שלאחד מכם תהיה ביקורת על אופן החינוך שלכם, על מידת ההתערבות של הגרוש/ה, על ההתנהגות של הילד (שלך). זה מכניס מתח ודם רע ליחסים. נכון, אפשר להתמודד ולהתגבר, אבל לא תמיד ולא בכוח. למצוא אהבה אמיתית, מחוברת נפשית ופיזית, זה לא סיפור פשוט, בטח אחרי גירושים.
"זה רדוד רק אם אין לך עומק במערכת היחסים", אני אומרת לה. "מגורים משותפים לא מבטיחים אושר, וגם לא הפילי אבר אפטר. לעשות דברים ביחד, לצקת תוכן לזוגיות שלכם, להיות החברים הכי טובים – זה מה שמחזיק קשר, ולא גג אחד מעל הראש".
בסוף שחטאר ניצחו 3:2. אפצ'י.
שיהיה אחלה סופ"ש,
גאיה קורן
