בשיתוף עמותת אמ"ן
אני כאן בגלל נכדי' קראתי לרכיבה שיזמתי לסנטיאגו דה קומפוסטלה. נכדי הבכור עמד להתגייס לקורס טיס ורציתי לעשות לו ואיתו טיול לפני צבא. מכיוון שאנחנו משפחה שרוכבת בעיקר על אופני הרים חיפשתי מסלול ייחודיי לרכיבה. קראתי על המסלול שנקרא קמינו דה סנטיאגו (הדרך של סנטיאגו), שם כולל למספר נתיבי עלייה לרגל נוצריים, שחוצים את אירופה ומגיעים בסופם לקתדרלה של העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) בצפון מערב ספרד.
בחרתי במסלול שמתחיל בפורטוגל ומסתיים בסנטיאגו, דרך שאורכה 350 ק"מ. התכנון היה לעבור את הדרך ב-6-7 ימים ובהמשך לעשות טרקים בפירנאים. לפי המסורת הנוצרית שרידיו של יעקב הקדוש: סנט ג'יימס באנגלית או סנטיאגו בספרדית, אחד משליחיו של ישו, נמצאים במקום משנת 44 לספירה ומהווים את אחד משלושת מוקדי העלייה לרגל החשובים בעולם הנוצרי, ביחד עם רומא וירושלים.
יצאנו לפני שנה בדיוק, בספטמבר 2019. למרבה המזל, בני הבכור הצטרף לרכיבה ברגע האחרון. נחתנו בפורטו ושם התחלנו את הרכיבה.
"לא הבנתי שחליתי בסרטן דם - חשבתי שהרופאים טועים"
כחודשיים לפני היציאה התחלתי להרגיש שהכושר שלי בירידה למרות שהתאמנתי היטב. פניתי לרופא המשפחה ששלח אותי לבדיקות. התוצאות היו על הפנים, אבל הרופא לא התייחס. הוא חשד שאולי יש לי בעיה בלב ושלח אותי לבדיקה ארגומטרית. חודש לפני היציאה התחלתי לסבול מכאבי גב נוראיים, כשלפני כן מעולם לא סבלתי מכאבי גב. הלכתי לכירופרקט למספר טיפולים והוא קבע שהבעיה שלי כנראה נעוצה בחוסר נוזלים.
לא נתתי לדבר להפריע לי ויצאנו לדרך. היום הראשון והשני עברו בסדר. ביום השלישי חשתי כאבים בגב אבל המשכתי. וביום הרביעי שהיה היום הקשה ברכיבה וכלל 1000 מטר עליות, ירד גשם שלא פסק. התחלנו לטפס ובדרך הרגשתי שאני לא יכול לרכב יותר בגלל הכאבים. בני לקח ממני את האופנים, אני צעדתי עד הפסגה ומשם 'גלשנו' לבית המלון. למחרת החלטתי שאני לא רוכב יותר. המשכתי ברכבת למפגש הבא והנכד והבן המשיכו ברכיבה.
כשהגעתי למלון הרגשתי שאני חייב לראות רופא, נסענו לבית החולים בסנטיאגו. במקום להגיע לקתדרלה, הגעתי לבית החולים ושם התגלה לי שאני חולה בסרטן דם מסוג מיאלומה נפוצה ואושפזתי. למזלי, בני, שהצטרף ברגע האחרון למסע, היה איתי כל העת בבית החולים והדבר עזר לי רבות.
בתחילה לא הבנתי מה זה מיאלומה נפוצה. חשבתי שהרופאים טועים מאחר והם דיברו רק ספרדית. למחרת הגיע רופא דובר אנגלית, שהסביר לי במה מדובר, אבל אני לא שמעתי על מיאלומה מעודי, ולא ייחסתי לדבריו חשיבות רבה.
לאור מצבי הוטסתי לארץ. אושפזתי בבית חולים בילינסון ורק בבית החולים נפל האסימון והבנתי, אז הייתי מוכן להפנים מה יש לי. בבית החולים הסבירו לי על המחלה והעבירו אותי למחלקה המטולוגית וקיבלתי טיפול תרופתי למחלה. כמעט שנה שאני על הטיפול. העולם אצלי סובב סביב יום ראשון, יום הטיפול. קראתי הרבה על המחלה, קיבלתי חוות דעת נוספות. קיבלתי ידע מפורט מאתר עמותת אמ"ן ומאיכילוב.
אני מסתגל למצבי הגופני החדש ומבין שתם פרק הרכיבות, משום שמספר חוליות נפגעו. מאדם פעיל, ממארגן של טיולי אופניים, נאלצתי לעבור להליכה מתונה רגלית.
קראתי פעם ספר שנקרא "הלם העתיד", שכתב עתידן בשם טופלר. המסר שלו הוא שמי שלא יתכונן לשינוי צפוי לקבל להלם. בזכות החוסן הגופני והנפשי לא נכנסתי לדיכאון אלא החלטתי להתמודד עם המחלה.
אני חושב שהדבר העיקרי שעזר לי זה היכולת להסתגל. יש כאלה שקוראים לזה גמישות מחשבתית. התובנה שלי היא שיכולת ההסתגלות היא מילת המפתח במיוחד בימים אלה עם הקורונה, בהם על כולם יהיה להסתגל למצבים חדשים. מה שהיה לא יהיה ומי שלא יסתגל ייפגע.
בשיתוף עמותת אמ"ן
