בגיל 46, מיכל מצליח, אם לשתיים המתגוררת עם בן זוגה בתל אביב, הבינה שהיא בסכנת חיים. היא שקלה 150 קילו, סבלה מסוכרת חמורה שאפילו זריקות אינסולין לא יכולות לה, מדום נשימה בלילה, עייפות ודיכאון. במידה רבה, היא הרגישה את המוות הרבה לפני שהוא דפק על דלת היומיום שלה.
מיכל לא עבדה 15 שנה, סעדה שני הורים חולים וטיפלה בשתי בנות, אחת מהן על הספקטרום האוטיסטי. היא הייתה "יסמנית", לדבריה - זו שאומרת כן, זו שמריצה בדיחות, זו שאחראית על האוכל, זו שגורמת לאחרים להרגיש טוב על מזלם הטוב באמצעות "חוסר המזל" שלה, באמצעות גופה גדול המימדים.
"החיים שלי סבבו סביב אוכל ושינה", היא מספרת. "הייתי מתוסכלת מטיפול בשני הורים חולים, מהטיפול בילדה על הספקטרום, הנחמה הייתה במקרר. אמרתי לעצמי שלאכול ירגיע את הכאב. הסתכלתי על עצמי כאדם שלא מספיק שווה כדי לצאת החוצה מהבית. לא היה לי מה ללבוש, רציתי רק לישון, הייתי חולה. ראיתי את עצמי כמתה. הפסקתי לחיות".
בן הזוג של מיכל, שלומי (60), סבל גם הוא מעודף משקל קיצוני. "התחתנו לפני 22 שנה", מספרת מיכל, "היינו שמנים כבר כשהכרנו, אבל עם הנישואים זה הפך למשהו אחר. לבנות שלי היו שני הורים חולים ושמנים. היו המון מריבות בבית, המון תסכול, ורוב היום סבב סביב אוכל - מה אוכלים, איפה ומתי. דיאטות היו מחזיקות לזמן קצר, אם בכלל, ומשום מה אף אחד לא אמר לנו שאנחנו כאלה שמנים. יכול להיות שפחדו להגיד לנו, יכול להיות שהתביישו, אבל אף אחד לא בא ואמר לנו - זה מסוכן".
הרופא אמר לי "כדאי שתתחילי להיפרד מהמשפחה שלך"
מיכל מתארת את המצב שהייתה בו כחוסר מודעות מוחלט, כעיוורון למצב בו היא נמצאת. "אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל פשוט לא ראיתי. אף אחד לא אמר לי. הייתי עומדת מול המראה ולא רואה שאני שמנה, לא רואה שאני חולה. לא ראיתי את עצמי. טיפלתי בבנות שלי, טיפלתי בהורים שלי, חשבתי שככה חיים, זה כבר היה חלק מהיומיום שלי".
הניצן הראשון לשינוי המוחלט שעתיד להגיע התרחש כשניגשה לייעוץ אצל אנדוקרינולוג לטיפול בסוכרת המחמירה שלה. "רמת הסוכר בדם שלי הגיעה באותה תקופה ל-375. זה המון. הגעתי לאנדוקרינולוג שימצא לי פתרון, והוא הסתכל עליי ואמר לי 'כדאי שתתחילי להיפרד מהמשפחה שלך'. פשוט ככה. לא הבנתי על מה הוא מדבר, כעסתי נורא. הוא אמר שאני זקוקה לניתוח לקיצור קיבה, ואני פשוט התפוצצתי מכעס - למה הוא שולח אותי לעשות ניתוח במקום לעזור לי?".
מהשיחה עם האנדוקרינולוג מיכל הגיעה חזרה הביתה, מתוסכלת וכועסת, אך ההבנה שמצבה קריטי סוף סוף הגיעה. "פתאום הבנתי שאני בצרות. הבנתי שאני פשוט גומרת את החיים שלי, שיום אחד אני אמצא את עצמי מתה. הבנתי שאני מאכזבת את הבנות שלי, הבנתי שכל מה שהן רואות זה אימא לא מתפקדת, לא נוכחת, חולה. הבת הגדולה שלי הייתה שמנה גם היא באותה תקופה, תפסתי את עצמי ולא האמנתי שנתתי לדבר כזה לקרות".
"ידעתי שהיום אני הורגת את מיכל על שולחן הניתוחים"
"עברה שנה מהיום שהחלטתי שאני הולכת על הניתוח ועד למועד שלו. התחלתי ללכת לקבוצות תמיכה, ולקחתי איתי את שלומי", משחזרת מיכל. "העבירו אותי את כל הבדיקות האפשריות בשנה הזו. בדיקות מאמץ, קולונוסקופיה, גסטרוסקופיה, ותוך כדי אני מבינה שאני במצב ממש חמור. חייתי בתוך בועה, פשוט לא ראיתי".
את הניתוח עברה מיכל באיכילוב, תחת ידיו של המנתח ד"ר שי אלדר. יום הניתוח שלה, לדבריה, היה היום בו מיכל החליטה שהיא לא מביטה לאחור. "נכנסתי לחדר הניתוח באיכילוב וידעתי שהיום אני הורגת את מיכל הישנה על שולחן הניתוחים, ושמי שתתעורר מהניתוח הזו זו מיכל חדשה. מיכל אחרת. בשנייה שהתעוררתי מההרדמה ידעתי שהשינוי הרציני התחיל.
"חזרתי הביתה מבית החולים אחרי יומיים. אחרי חודש התחלתי אימונים אישיים, למרות שהיה אסור. רציתי כבר לראות שינוי. בהתחלה היה קשה מאוד, היה לי קשה לנשום, הייתי עושה הכל לאט לאט ומתאמנת פעם-פעמיים בשבוע. אבל אז התחלתי לראות שינוי, ירדתי בפחות מחודש 13 קילו, התחלתי לבנות שריר, הרגשתי אחרת".
שנה אחרי הניתוח, מיכל ירדה 60 קילו. בעקבותיה ניגש לניתוח אצל ד"ר שי אלדר גם בן זוגה, והשינוי של השניים, בחיים ובזוגיות כאחד, ממשיך עד היום. "התחלתי להבין שמגיע לי לחלום, מגיע לי לרצות. מגיע לי דברים שלא חשבתי שמגיעים לי בכלל", מספרת מיכל. "שלומי ואני עברנו את התהליך הזה ביחד, במקביל, ובגלל שעשינו את זה יחד אנחנו כל כך יותר חזקים כזוג היום. שומרים אחד על השני, מבלים הרבה יותר ביחד, מתאמנים ביחד, מבלים יותר עם הבנות, יוצאים איתן. כל האינטראקציה בבית השתנתה, אפילו הבאנו הביתה כלבה בפעם הראשונה בחיים. ברגע שהתחלנו לשנות את ההרגלים, ברגע שעשינו את השינוי הזה בראש והבנו כמה אנחנו רוצים את זה - לא היה משהו שיכול לעצור אותנו".
"מגיע לבנות שלי שתהיה להן אמא"
החלומות של מיכל פרחו ממנה בזה אחר זה, ולראשונה בחייה, היא הסכימה לעצמה לתפוס אותם בשתי ידיה. "ב-4 השנים שעברו מאז הניתוח אני חווה מהפך אדיר. זה בדברים שהם מאוד קטנים לכאורה, כמו להרשות לעצמי לעלות על מטוס, בעבר רק המחשבה על לשבת במטוס ולבקש מהדייל או הדיילת שיביאו תוספת לחגורה גרמה לי לוותר. אני מרגישה שמשהו השתנה במי שאני, העפתי אנשים רעילים מחיי, נעמדתי, התחלתי לומר מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, הפסקתי להיות הליצן רק בגלל שזה מה שמצפים ממני.
"התחלתי ללמוד תכשיטנות, הקמתי עסק, התחלתי ליצור תכשיטים והיום אני לומדת צורפות. פתחתי סטודיו במרחב עבודה נשי שנקרא 'פנתרה'. יצאתי מהבית אחרי 15 שנה שהייתי רק בתוכו. רציתי לעשות קעקוע, אז עשיתי 16, שיניתי סגנון לבוש, אני אוהבת את עצמי באמת. עכשיו אני מתחילה להרצות על השינוי הזה בראש, עשיתי הרצאה באיכילוב, ומתחילה להעביר הרצאות בהולמס-פלייס".
כיום, מיכל מתחילה את היום שלה באימון. היא מתאמנת 5 פעמים בשבוע, שינתה את הרגלי התזונה שלה ומתרכזת בטוב שיש לחיים להציע. "הקפתי את עצמי באנשים שהרימו לי. ברגע שהעזתי לחלום אז התחילו להתגשם לי החלומות. קיבלתי את עצמי בחזרה, מיכל שהשארתי על שולחן הניתוחים הייתה חולה, מתוסכלת, היא כבר לא חיה. אני אמא אחרת לגמרי היום, יותר מקשיבה, יותר נוכחת, יותר כיפית. אני מרגישה שמגיע לי להיות האמא שאני רוצה להיות, מגיע לבנות שלי שתהיה להן אמא".
מיכל מסתכלת על הניתוח שעברה כמתנה, אך מסבירה שצריך להתייחס למתנה הזו כהתחלה וכהזדמנות לשינוי שנגמר הרבה אחרי הניתוח. "השינוי לא מתחיל ברגע שאתה שוכב על שולחן הניתוחים, אלא בלוותר על הפחד משינוי שהיה לי. הבטחתי לקרובים שלי כל כך הרבה פעמים שאני אקח אחריות ואעשה דיאטה, אבל ברגע שהתחייבתי לעצמי קרה השינוי האמיתי.
"הבנתי שאני באמת רוצה להיות בריאה, הבנתי שאני פוגעת לא רק בעצמי אלא באנשים היקרים לי. שאם לי יקרה משהו, יקרה לבן הזוג שלי ולבנות שלי משהו. פה הגיעה ההתחייבות שלי לעצמי. בסוף התהליך הזה גם לי וגם לשלומי יש הרבה יותר שקט. פינינו מקום לדברים אחרים. פתאום הפחד הזה שנמצא שם תמיד ממוות איננו. עכשיו, סוף סוף, אנחנו מעריכים את החיים ואוהבים אותם".
