בשבוע שעבר ליאת ורדי-בר כמעט התעלפה לתוך הטלפון שלה. האישה שלפני כעשור הבעירה את המדינה במחאת העגלות שהולידה את חוק חינוך חינם מגיל שלוש; שהקימה קבוצות פייסבוק חובקות עולם להפגת בדידות כשעברה לגור ביישוב שבו לא הכירה אף אחד וכיום הקבוצות מונות למעלה מ־300 אלף נשים; מי שתיעדה את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן וסחפה מאות אלפי קוראות שעקבו אחרי הפוסטים שלה – קיבלה הודעה שטקסט שפירסמה ברשתות והפך וריאלי ישתלב בלימודי שנה א' של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב.
"אני כותבת את הפוסט הזה כי אני חייבת. אם יהיה בכוחו לגרום אפילו לאישה אחת להרגיש טוב יותר – הוא עשה את שלו", פתחה את דבריה וכמו במחאת העגלות כשחיכתה ל-40 נשים ובסוף הגיעו אלפים, גם כאן ורדי-בר לא הצליחה לאמוד את הצונאמי שיחוללו המילים הכנות שלה. "דוקטור היבריס", היא קראה לרופא שמתייחס לאישה כאל ערימת איברים שנידונים למישוש במקרה הנסבל ולכריתה במקרה הנורא, ולכן מיותר להתעכב על ההקשרים שבין גוף ונפש. כמו למשל העובדה שבגיל 44 הוציאו לך את הרחם, ואת נופלת בן לילה אל תהום האין־אסטרוגן, בלי שאף אחד מסביר לך שמכאן את מתחילה לסחוב תופעות של מה שעוד לא מצאו לו מילה יותר נסבלת מאשר גיל הבלות.
"אני תוהה מה צריך לקרות כדי שבמשבר כל כך גדול שבו אישה נפרדת מהשדיים או מהרחם שלה, יהיה גם פרוטוקול רגשי, מנטלי, נפשי", כותבת ורדי-בר בפוסט. "למעשה, לקח לי זמן להבין שבאף תחנה בדרך לא מוקדש זמן לחלק הנשי, הפיזי, ההורמונלי. שאין רגע לאבל, לפרידה, להבנת התהליך שלא בפן הרפואי. הוציאו לי, אישה בת 44, את השחלות והחצוצרות, וכל מה שהמליצו לי זה לחכות עם הספורט".
2 צפייה בגלריה
ליאת ורדי בר. "קח לי זמן להבין שבאף תחנה בדרך לא מוקדש זמן לחלק הנשי, הפיזי, ההורמונלי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
ואף רופא לא אמר שבהיעדר שחלות את מתחילה את גיל המעבר?
"הרופא כינה את התהליך 'פרוצדורה קלה'. אף אחד לא הסביר או הזהיר אותי שכאשר אפרד מהשחלות ומהרחם, אפרד גם מהמנוע הנשי שלי, מעצמי כמו שהכרתי אותי מאז שקיבלתי מחזור. לא הבנתי מה קורה. כאילו מישהו התגנב ולחץ על כפתור ה'אוף' ואין יותר כפתור של 'און'. לא תשתגעי? וכשכתבתי את זה, קיבלתי הודעות מאלפי נשים שחוו בדיוק את אותו הדבר לאחר שנפרדו מרחם, משחלות, מחצוצרות, משדיים".
מה כתבו לך?
שסוף־סוף הן לא מרגישות מטומטמות ובודדות. כל אחת מאיתנו חוותה את זה לבד, והשיתוף יצר הרמת מסך חיונית", אומרת ורדי-בר.
קראו עוד:
"המנופאוזה טרפה אותי"
והיו גם "סתם" סיפורים על ביקורים משפילים ומנותקים אצל רופאים ולצערנו גם רופאות, "שלא מבינים שאל האיבר שהם מטפלים בו מחובר גם בנאדם שיכול להתרסק ממה שהרפואה הגדירה 'פרוצדורה קלה'. אנחנו מצפות מהרפואה להיות חומלת ולראות את האדם, לא לטפל באיבר, אלא במכלול", היא אומרת, ומיד מוסיפה שהיום כבר ברור לה שהיא חייבת לשנות את המצב. ממש כפי שהביאה לשינוי במעמדם של אנשי האבטחה השקופים בכניסה לקניונים, לאחר ששמה לב שהשומר בקניון עומד בגשם ללא מחסה. תוך ארבעה חודשים מהרגע שעף לה הפיוז כבר התחילו מגעים להעברת חוק בכנסת שהסדיר את מעמדם של השומרים.
ואז הגיע הסרטן.
"אז הגיע הסרטן. כי חייתי בלי שום גבול. החברתי השתלט עליי. העוולות שתיקנתי הפכו להיות אני. רק משהו כל כך קיצוני כמו סרטן גרם לי לעצור ולפנות מקום לעצמי".
במהלך השנה שבה עברה 16 טיפולי כימו, ניתוח כריתה ושחזור, הכתיבה והשיתוף הם שהצילו אותה. "השיתוף זו תרפיה בשבילי". ועכשיו חשוב לה לשתף גם בטלטלה שהיא עוברת מאז שהוציאו לה את השחלות והחצוצרות מהגוף.
"הרופא המאוד חמוד שניתח אותי הסביר שזו פרוצדורה רפואית מאוד קלה. לקח לי המון זמן להבין שמה שעובר עליי קשור לזה".
תסבירי.
"הסתובבתי כאדם כבוי. התווספה לי רקמה של עצב. הפכתי להיות אישה דיכאונית, אפתית, חסרת חדוות חיים. שום דבר לא שימח אותי", היא אומרת וכשאני עונה שככה לרוב מרגישות נשים במנופאוזה, שעוברות גמילה אכזרית מההורמונים, היא צוחקת צחוק קשה. "אם היו מסבירים לי שאחרי הכריתה תטרוף אותי המנופאוזה, הייתי מבינה. אבל מי יגיד לי? הכירורג? אין רצף במערכת, אין טיפול הוליסטי באישה ולא באיברים. כל אחד עושה את שלו והולך. גם בסרטן הייתי צריכה להבין לבד הרבה דברים, ואם את לא אישה שיודעת לחקור ולשאול שאלות – הלך עלייך. עד שהרופאים לא יבינו שאנחנו, הנשים הן שעוברות את הפרוצדורות, ולא הגוף שלנו, דבר לא ישתנה. הציצים שלי הוסרו ואין לי מושג איפה קברו אותם, ואף אחד לא דיבר איתי על פרידה ממשהו שהוא חלק ממני מגיל 14".
מי שחילצה את ורדי-בר מהלופ היא הפסיכיאטרית המגדרית ד"ר ציפי דולב, שפוגשת סיפורים כאלה כל יום.
"משהו חייב להשתנות באופן שבו רופאים גברים מתייחסים לאיברי הרבייה של נשים. אם אותו רופא היה מדבר על כך שצריך להוריד למטופל גבר את האשכים או את הערמונית, זה הרי היה מנוסח אחרת לגמרי", אומרת דולב, שעבור אלפי נשים מהווה חבל הצלה בתוך הביצה הטובענית של היעדר גישה הוליסטית. "לצערנו, בעיקר מצד רופאים כירורגים, יש התנשאות, בורות ואדישות כלפי פרידה מאיברים שמסמלים את הזהות הנשית: 'מה את עושה עניין, זה לא כואב'. מה היא עושה עניין? לפרידה מהשדיים יש משמעות ענקית בזהות הנשית. השחלות הן איבר הורמונלי וכאשר מוציאים אותן בגיל צעיר, זה משפיע. למה אתה לא אומר למטופלות שלך שכאשר הן ייפרדו מאיבר שמגיל 12 מייצר בגוף מחזוריות הורמונלית, הן ייכנסו בבת אחת לגיל המעבר, וזה ישפיע על הליבידו, על הנפש, בלי כל אפשרות לקחת הורמונים כדי לסייע?" קובלת ד"ר דולב. לדבריה, במחלקות אונקולוגיות חייבים לשלב גם פסיכולוגים כחלק מהטיפול.
"המפגש עם ד"ר דולב היה הארה משנת חיים. פתאום הבנתי מה קורה לי בגוף ובמוח כאשר בגיל 44 נכנסתי למנופאוזה", אומרת ורדי-בר. וגם הבינה שהמערכת תקועה ופוחדת. "כולם רוצים לעשות שינוי אבל לא יודעים איך. גורמים שדיברתי איתם מבולבלים ומותשים. כולם כל כך עייפים ולא יודעים מאיפה להתחיל כדי לשנות את התפיסה. אבל אני יודעת שחלק משינוי הגישה טמון לא רק בשינוי הגישה לטיפול במחלות, אלא גם למשל בכניסתן של יותר ויותר נשים לתחומים של וול-ביאינג, ומציאת פתרונות רפואיים הוליסטיים עבור נשים אחרות".
ועכשיו ורדי-בר מבקשת: "תשאירו לי את האיך. אני רוצה להשתמש בחרא שקרה לי כדי לבוא לבתי חולים ולשנות את התפיסה. להסביר מה אנחנו עוברות ומרגישות, כדי שיבינו שלטרמינולוגיה ולאמפתיה – יש כוח מרפא ומבריא".
"לכריתת שחלות יש השפעה עמוקה על איכות חייה של האישה ועל הבריאות שלה, ועל ההזדקנות של האיברים הפנימיים. ככל שהיא יותר צעירה המשמעות יותר גדולה, ולכן בניגוד להוצאת איברים אחרים, כאן האישה חייבת תדרוך ושיחות והכנה נפשית", אומרת ד"ר נועה חובב, מומחית ברפואת משפחה ורופאת גיל המעבר, וממקימי בית הספר ללימודי רפואת גיל המעבר במסלול לימודי ההמשך של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. "ולכן יש חשיבות גבוהה לכל גורם מטפל בנשים בגיל המעבר לרכוש את הידע ולהתעדכן בנושא. בית הספר לגיל המעבר של האוניברסיטה נועד בדיוק לשם כך", אומרת ד"ר חובב.
