עשהאל שבו (26) מפתח-תקווה היה בן תשע כשנפצע אנושות בפיגוע בביתו שבאיתמר במהלך האינתיפאדה השנייה. "מחבל נכנס אל ביתנו עם רובה, רצח את אמי ושלושה מאחיי. גם אני נפגעתי קשות, איבדתי את רגל ימין, ובזכות זה שהתחזיתי למת יצאתי מזה בחיים".
כעבור 13 שנים, לאחר שהשתקם והפך למורה לחינוך גופני ומאמן כדורסל ושחייה, החליט לתרום מזמנו לאחרים, והמציאות הישראלית לקחה אותו למקום מעורר מחשבה. "יום אחד, עלה בראשי רעיון להגיע בהתנדבות לתל השומר, למקום שבו שהיתי כל כך הרבה זמן, כחלק מהמאמץ שלי לקדם את ענף הכדורסל לנכים. עברתי במחלקת ילדים, חיפשתי בחדרים חבר'ה פוטנציאליים שיצטרפו אלינו ומישהו סימן לי שיש ילד משותק בשם אברהים שכדאי שאדבר איתו".
כשאתה שומע את השם, קשה לך להתנתק מהרקע האישי שלך?
"נכון. זו שאלה שבהחלט מתבקשת, אבל עברתי דברים בחיי. בתקופה שבה שחיתי היה לי חבר בשם מוחמד ומבחינתי הוא היה חבר אמת. בבית שלי חונכתי שצריך להיות האדם הכי טוב שאני יכול להיות, ונכון שיש בין הערבים מפגעים ושונאים, אבל לא נוכל להרשות לעצמנו להכליל, ולכן הייתה לי היכולת לנתק ולהסתכל עליו כאדם אל אדם. כספורטאי אל ספורטאי פוטנציאלי".
מה אמרת לו?
"קודם כל ניגשתי בעדינות. מי כמוני יודע כמה הנושא רגיש. סיפרתי על עצמי. אמרתי לו שאני משחק כדורסל על כיסא גלגלים. הצעתי לו שייקח על עצמו החלטה, שכשהוא משתחרר הוא יוצא אל העולם הגדול. הסברתי ברגישות, שאחרי השיקום חוטפים סטירה, כי מבינים שדבר לא יחזור להיות כשהיה. ביקשתי ממנו שכשיתאושש ירים טלפון, ונתחיל לשחק ולהכניס אותו לעניינים. אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו טלפון ושמחתי כל כך, כי האתגר הכי גדול אצלנו הוא להביא עוד חברים. אני באופן אישי לא על כיסא גלגלים ביומיום. אבל כל מי שעובר פציעה כזו מתקשה להשלים עם העובדה שהוא הולך להיות נכה, וההסכמה עם העובדה שהוא הולך לשחק כדורסל שמהותו ישיבה על כיסא גלגלים ‑ היא למעשה השלמה עם זה שהוא לא הולך. זה קשה מנשוא".
לחיות ולנצח
אברהים בהו (18) מיפו היה בן 14 כששער החניון בבית המלון שבו שהתה משפחתו נפל עליו וגרם לשברים במספר חוליות בגבו. הוא הועבר במסוק לבית החולים רמב"ם ואחרי חודש המשיך לשיקום ילדים בתל השומר. "כשנודע לי שלעולם לא אוכל לחזור ללכת חרב עליי עולמי ושקעתי בדיכאון", הוא נזכר. "הסביבה המשפחתית והרפואית הייתה מדהימה ותומכת, אבל אף אחד לא הצליח להוציא אותי מהמשבר, עד שהגיע עשהאל. כדוגמה אישית, הוא הצליח להראות לי שגם אחרי פגיעה קשה אפשר לא רק לחיות, אלא גם לנצח. הוא חשף אותי לאהבה ולתשוקה לספורט, ואיפשר לי לשקם לא רק את הגוף שלי ‑ גם את הנפש".
לעשהאל, שהתחתן לפני כשנה, הסיפור של אברהים מוכר היטב ‑ גם הוא עבר שנים קשות של שיקום פיזי ורגשי, כשהוא נעזר רבות בפעילות הספורטיבית. "הייתי שנה ושמונה חודשים בשיקום בתל השומר ובחור שהגיע ממרכז הספורט לנכים ספיבק ברמת־גן הציע לי להצטרף, וכך התחילה האהבה שלי לשחייה. אבא שלי השקיע ולקח אותי לשם, וזה הציל אותי ממש".
במשך שמונה שנים הוא היה שחיין פעיל, הגיע לנבחרת ישראל וזכה בעשרות מדליות בתחרויות יוקרתיות ונחשבות. "בסוף התיכון החלטתי לפרוש מהשחייה לטובת ענף אחר. נשחקתי. רציתי התחלה חדשה ואחרת. במשך שנה חיפשתי את עצמי, עד שגיליתי את הכדורסל בכיסאות גלגלים וכמו שאומרים - נדבקתי בחיידק. אהבתי מאוד את הענף ומאז ועד היום אני משקיע בו. בהמשך שיחקתי במשך שנתיים בגרמניה והיום אני מאמן בספיבק".
להדליק את האור
בעקבות המנטור שלו, אברהים החל לשחות ואף השתתף בתחרויות שחייה שונות. "מהילד השמנמן שהייתי לפני התאונה, הפכתי לספורטאי פעיל ונמרץ עם לוח זמנים צפוף. עשהאל לא רק היווה עבורי מקור השראה מטורף - הוא חיזק אותי רגשית ודחף אותי לא לוותר לעצמי. העובדה שזכיתי במקום השני בתחרות ארצית היא בין היתר בזכותו".
כיום אברהים מתנדב בתנועת הצופים האורתודוקסית ביפו, משחק כדורסל זה שלוש שנים בקבוצת אילן רמת־גן ספיבק המשתתפת בליגת העל, ומככב בנבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. אחרי מחנה אימונים מוצלח באיטליה, רגע לפני התפרצות הקורונה, עשהאל ואברהים הספיקו להשתתף בטורניר קבוצות נחשב במילאנו וזכו במקום הרביעי המכובד. "למדתי שאין לאבד תקווה", מסכם אברהים. "בעקבות הפציעה הקשה הייתי בטוח שהסתיימו לי החיים, אבל אז מצאתי את הספורט. הטרגדיה שהובילה אותי לכיסא הגלגלים איפשרה לי לטרוף את החיים. כל כך קל להישאב לפן השלילי בסיפור שלי ולשקוע במרה שחורה. אני החלטתי להדליק את האור ועולם חדש נגלה לעיניי".
ד"ר דפנה גוטמן, רופאה מומחית בשיקום ילדים במרכז הרפואי שיבא, שליוותה את אברהים ומשפחתו בתהליך השיקום: "במסגרת התהליך אברהים למד מחדש כיצד לטפל בעצמו עם המגבלה החדשה, לבצע את המטלות הכי פשוטות, שמבחינת רובנו הן מובנות מאליהן ‑ כמו להתלבש או להתנייד ממקום למקום. תהליך השיקום שלו הצליח מעל ומעבר: השילוב של החוסן הנפשי שלו, יחד עם התגייסות המשפחה שלו והאמונה בצוות השיקומי, הביאו לכך שאברהים לא רק הסתגל למצבו התפקודי החדש, אלא גם הפיק ממנו את המיטב ועל כך אנו גאים בו".
