אנשים חושבים שלהיות חזק זה לא ליפול - אך זה לא מדויק. חוזק פנימי וחוסן נפשי, נמדדים דווקא ביכולת האישית שלנו לחוות משברים. הקלישאה אומרת שכל משבר הוא הזדמנות - ויש בה אמת.
כדי להבין ממה מורכב חוסן נפשי, יש לפנות לפסיכולוגיה ההתפתחותית, ולתיאוריות בנוגע לרכישת מיומנויות של ילדים. התיאוריות הללו גורסות כי אין התפתחות בלי רגעי משבר וכישלון - במגוון תחומים. אף ילד לא לומד ללכת בלי ליפול, אף ילד לא לומד לדבר בלי לטעות במילים, ואף ילד לא לומד להתגבר על חרדת נטישה אם הוא לא נפרד מאמא ואבא שלו כשהם יוצאים ומשאירים אותו עם בייביסטר או שולחים אותו לגן והולכים לעבודה.
קושי, אם כך, מחשל ומחזק, ונותן לילד הזדמנות לגלות שהוא יכול להסתדר לבד. גם אם הילד בוכה, הוא לומד להרגיע את עצמו, לומד להעסיק את עצמו ומסיים את ההתנסות הזו בהרגשה של גאווה עצמית ותחושת מסוגלות. חשוב לציין כי ההתגברות על הפרידה קשורה בכך שלהורה ולילד יש קשר טוב, יציב, בסגנון התקשרות מיטיב.
המנגנון הזה נשאר דומה גם בחיים הבוגרים - לאורך חיינו אנו גדלים ומתפתחים מקושי וממשברים. תקופה של קושי או משבר היא ההזדמנות שלנו לגלות בתוכנו כוחות של התמודדות, יצירתיות ולמעשה להמציא עצמנו מחדש. אנשים חזקים הם אנשים שעמדו בפני משברים והתמודדו עמם.
באופן פרדוקסלי, מי שלא ״נשבר״ אף פעם, עלול להתפתח לאדם שאינו חזק. אותו אדם עלול להיות אדם חרד, מוגן, בעל התנהגויות הימנעותיות וחיים מצומצמים ונטולי אתגרים. באיזור הנוחות, ההתמודדות היא מועטה - ואנשים יכול לחיות בה בלי לחוות מצוקה ובתחושה טובה. האיזון הפסיכולוגי אמנם נשמר, אך הוא קיים באמצעות הפחתת לחצים למינימום ויצירת שקט מלאכותי.
מגפת הקורונה - מצב נפשי קיצוני
בעת משבר חיצוני, השקט הזה עומד למבחן. פיטורים, גירושים, מוות של אדם קרוב, או מגפה שפוקדת את כל העולם כמו מגפת הקורונה המשתוללת בעולם – כל אלו מאלצים אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו.
במקרה של מגפת הקורונה, מדובר במצב קיצון - שום דבר באורח החיים שלנו אינו כשהיה. סגירת מוסדות תרבות, סגירת בתי ספר, סגירת השמיים של ישראל, סגירת מאות מקומות עבודה. כל אלה גוררים אי וודאות מאוד גדולה, עליה מתווספים פחד וחרדה ממחלות, ממוות, ודאגה לילדינו, להורינו ולעצמנו. הבידוד בבית, אם בשל הוראות משרד הבריאות ואם מכורח הנסיבות, יכול לעורר גם הוא תחושות של דכדוך, חוסר מצב רוח, אובדן אנרגיה ולעיתים אף דיכאון.
אסור לזלזל במשבר הזה. הוא בהכרח מעורר מתח, חרדה, לחץ ותחושות קשות. ברגע הזה, כשאין לנו כמעט מסיחי דעת חיצוניים למעט המסכים, אנחנו פוגשים את עצמנו. ברגע הזה, אנחנו פוגשים את האנשים שמקיפים אותנו ואת הקשרים שיצרנו. ברגע הזה, כשהמצב הכלכלי לא בטוח ומלווה לעתים באובדן מקומות עבודה, ומעמיד בסכנה את הנכסים החיצוניים שלנו, אנחנו נאלצים להישען על ״הנכסים האישיותיים״ - אלא שאי אפשר למכור או לקנות.
האם יש בנו אופטימיות, תקווה, שמחה פנימית? האם אנחנו יצירתיים ויכולים למצוא דרכים להעסיק את עצמנו כדי להעביר את הזמן שלנו? האם יצרנו קשרים עמוקים ואמיתיים שאפשר לשתף בהם רגשית ולדבר, גם בלי לצאת 'לעשות משהו'? האם אנחנו יודעים ליפול וגם לקום, לעודד את עצמנו כשקשה, או שאנחנו עושים בדיוק להיפך – מדכאים את עצמנו עוד יותר, מייאשים את עצמנו עוד יותר ומפחידים את עצמנו במחשבות קטסטרופליות, שליליות ומייאשות?
החוסן הנפשי הוא למעשה היכולת שלנו להתמודד עם מצבי משבר, וזה משהו שבהחלט ניתן ללמוד ולרכוש אותו, בעיקר דרך טיפול פסיכולוגי. בטיפול, המיקוד הוא ב-Being (הימצאות) ולא ב-Doing (עשייה), וביכולת לשאת ולהכיל את המצב הקיים. בימים כאלה, בהם מתמזערים האמצעים הפרקטיים והקונקרטיים להתמודדות, יש הרבה דברים מנטליים - רגשיים וקוגנטיביים - שניתן לבצע כדי להרגיש טוב יותר ולהתמודד עם המשבר.
חשוב לזכור שגם אם אתם מרגישים שאתם לא חזקים מספיק, שהחוסן הפנימי שלכם מתערער אל מול החרדה - ניתן לתחזק ולשפר את יכולת ההתמודדות, ולא לוותר. יותר מכל, חשוב להאמין שבמוקדם או במאוחר, המשבר הזה יחלוף.
ענבל חזקיה היא פסיכולוגית קלינית ראשית במרכז טל לתמיכה רגשית
ד״ר אילן טל הוא פסיכיאטר במרכז טל לתמיכה נפשית
