ביטוי שאנחנו מרבים לשמוע באמצעי התקשורת ולהשמיע אחד לשני בימים אלו הוא "אני מקווה ש..". לכולנו יש תקוות מיידיות ותקוות לעתיד רחוק. אנחנו מרבים להשתמש במילה "תקווה" מבלי להעריך את משמעותה, חשיבותה וכוחה. תיאורית התקווה שפותחה על ידי פרופ' ריק שניידר העניקה למושג חשיבות תיאורטית מבוססת מחקר ובסיס לטיפולים בתחום בריאות הנפש.
מהי התקווה ומהו מקור חשיבותה?
התקווה מבטאת בהגדרתה את התפיסה שקיים מחר בו ייתכנו שינויים רצויים. היא כוללת אמונה שמטרות יכולות להתגשם ושמשהו חיובי יתרחש בעתיד. גם בתקופה של קשיים או מצוקה, כמו בתקופת הקורונה, התקווה היא היכולת להאמין שיש סיכוי טוב להשיג מטרות חשובות, אך היא שונה מאופטימיות.
שניידר פיתח את המושג בעקבות ראיונות שערך במחקריו. הוא ריאיין אנשים שהגדירו את עצמם כמצליחים בתחומם ושאל מהי התקווה שלהם. שניידר מצא כי במושג התקווה יש להגדיר מספר רכיבים שמבחינים אותה ממושגים פסיכולוגיים אחרים. התקווה כוללת חשיבה מכוונת מטרה, כלומר:
- זיהוי מטרה משמעותית (לטווח קצר או ארוך).
- אמונה ביכולת להשיגה.
- תכנון פרקטי של נתיבים להשגתה (כולל תכנון מה לעשות כשנתקלים בחסמים ובקשיים).
זוהי תיאוריה הסתברותית – לא כל תקווה מתגשמת, אך רמה גבוהה של תקווה מנבאת הצלחה. שניידר כינה את התקווה "המנוע של החיים" וגם "הקשת בענן" - כי כפי שהצבעים בקשת משתלבים, כך גם המרכיבים של התקווה.
במחקרים הרבים שערכו חוקרים בתחומי הספורט, הלימודים, העבודה, הפסיכולוגיה והרפואה, נמצא כי ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם רמת תקווה גבוהה מוכנים להשקיע מאמצים בהשגת המטרות שלהם ולא נרתעים מקשיים - אלא רואים אותם כאתגרים.
החוקרים מבחינים בין תקווה כתכונה (hopeful person) ותקווה במצבים מיוחדים (למשל תקווה להצליח במבחן או לצלוח מרתון). החידוש בגישה זו הוא ההתמקדות בעתיד כדרך לשנות את ההווה, בניגוד לגישה הקלאסית בפסיכולוגיה הבוחנת את השפעות העבר על ההתנהגות שלנו בהווה.
שניידר אומנם נפטר לפני מספר שנים, אך החוקרים ממשיכים לפתח את התיאוריה שלו ולחפש דרכים לשילוב בין השפעות העבר והשפעות העתיד על חיינו והתנהגותנו בהווה. המחקר הוכיח כי תפיסות העתיד משפיעות על התנהגות בהווה לא פחות מזיכרונות העבר.
בנוסף, הפילוסופיה העדכנית אינה מתייחסת לעבר ולעתיד כנפרדים מההווה, אלא מדגישה את ההמשכיות בין העבר והעתיד, ושניהם במשולב מעצבים בצורה דינאמית את ההתנהגות בהווה. איננו יכולים לשנות את העבר האובייקטיבי שלנו, אך שינוי מתוכנן ומודרך של ציפיות לעתיד ישפיע על ארגון ההתנהגות בהווה, ואולי גם על סוג הזיכרונות שיעלו לתודעה ואשר יחזקו את הציפיות לעתיד. לכן, יש חשיבות רבה לפיתוח יכולת החשיבה עם תקווה (hopeful thinking) וחשיבה על העתיד.
בשלוש השנים האחרונות התפרסמו בכתבי עת מחקריים יותר ממאה מחקרים על תקווה. החוקרים שאלו את עצמם האם יש יסוד גנטי בתקווה או שהיא תכונה נרכשת. אמנם להורים עם רמות תקווה גבוהות יש סיכוי שיוולדו ילדיהם בעלי תקווה גבוהה, אך לא זוהה עד עתה במחקרים הבסיס גנטי לתקוותיות והיא מוצגת כתכונה נלמדת ומושפעת מהסביבה, כשהאתגר הוא - האם אפשר לפתח וללמד תקווה, וכיצד אפשר למדוד אותה?
מה קרה כשהקמפוסים נסגרו
במחקר שערכנו לאחרונה במרכז האקדמי פרס בקרב 648 סטודנטים, רצינו לבדוק מה קורה לצעירים ולצעירות כשהם נאלצים לשנות את כל צורת הלימוד – ולעבור ללמוד מרחוק. יש לזכור כי סגירת הקמפוסים באוניברסיטאות ובמכללות יוצרת לא רק קשיים בלימודים, אלא עלולה להגביר את תחושת הבדידות והמצוקה הרגשית. במהלכה נפגעים גם שגרת החיים הקבועה, המפגש עם חברים בקמפוס וחוויית הלמידה הכללית. הלמידה מרחוק מחייבת גם יותר קשב ומשמעת עצמית. סטודנטים כתבו בשאלונים שקשה להם לשבת מול המחשב שעות רבות ולהתרכז בזום. היו שציינו כי כדי לזכור את החומר הם זקוקים ליותר חזרות. אחרים שיתפו שקשה להם יותר להבין בקורסים קשים. לכן, לא הופתענו שחלק מהסטודנטים עם הפרעת קשב דיווחו על יותר קשיים בלימודים ועל הרגשת בדידות.
כששאלנו את עצמנו – מי הם הסטודנטים, שלמרות שהם חווים קשיים בלימודים חשים פחות בדידות, מצאנו שסטודנטים עם רמות תקווה גבוהות הרגישו פחות בדידות. חשוב להדגיש כי התקווה בעתיד השתלבה עם התמיכה שקיבלו מחברים וממרכז תמיכה במוסד האקדמי. התקווה גורמת לתלמידים בתיכון ובאקדמיה להיות מוכנים להשקיע יותר ולהתמיד בלימודים, אך תלמידים עם צרכים מיוחדים שכיחים, כמו לקויות למידה או הפרעות קשב, זקוקים בנוסף גם לעזרה.
להיות בסגר, להיות בסדר
השהות בבידוד ביתי בגלל חשיפה לחולה מאומת עלולה לגרום למצוקה רגשית, לחרדה ולבדידות. במחקר שנעשה בישראל נמצא שככל שהנמצאים בבידוד הרגישו יותר בדידות וניתוק – כך הסימפטומים של המצוקה היו חריפים יותר, אך רמות גבוהות של תקווה היו קשורות לפחות מצוקה. מחקר דומה נערך בארצות-הברית ובו 858 המשתתפים נבדקו פעמיים. בפעם הראשונה הם מילאו את שאלון התקווה ובפעם השנייה – לאחר שישה שבועות - נבדקו רמות החרדה והשליטה העצמית. תוצאות המחקר הראו כי ככל שלמשתתפים הייתה רמת תקווה גבוהה יותר, כך הם דיווחו על פחות חרדה והרגישו טוב יותר. מחקרים אלו ומחקרים נוספים מוכיחים בצורה עקבית כי התקווה היא תכונת חוסן אישית של האדם. אפשר להתרשם כי אנשים שמתמקדים במחשבותיהם בעתיד ובמטרות שהם רוצים להשיג ועסוקים בתכנון איך להשיג אותן, נפגעים פחות ממצבי מצוקה וחרדה בהווה.
התקווה היא תכונת חוסן אישית של האדם. אפשר להתרשם כי אנשים שמתמקדים במחשבותיהם בעתיד ובמטרות שהם רוצים להשיג ועסוקים בתכנון איך להשיג אותן, נפגעים פחות ממצבי מצוקה וחרדה בהווה
האם אפשר לפתח יותר תקווה?
כיום כבר פותחו מספר סדנאות ללימוד תקווה וישנם שאלוני תקווה שמעריכים את רמת התקווה הכללית (האם יש לאנשים תקווה באופן כללי) או הספציפית ("עד כמה יש לי תקווה להצליח במבחן במתמטיקה"), ואת הקשרים בין תקווה המבוססת על אמונה עצמית לתקווה המבוססת על אמון בכוחות חיצוניים, כמו למשל עזרה של הורים או חברים - להשגת המטרות ולהתגברות על מכשולים.
המחקרים הוכיחו בבירור כי לתקווה יש ערך רב בתחומי חיים שונים, משמירה על בריאות והתגברות על כאבים ועד והצלחה בספורט, בלימודים ובעבודה. המחקר גם הוכיח כי ניתן ללמוד לפעול לקידום התקווה, ויש חשיבות לשילוב התקווה עם טיפולים אחרים המקדמים חוסן אישי ובריאות גופנית ונפשית. עדיין נותרנו עם השאלה – איך היא עובדת ומהם המנגנונים הנפשיים והנוירולוגיים הפועלים ליצירתה. נושאים אלו יעסיקו את החוקרים בעתיד.
פרופ' מלכה מרגלית הינה דיקאנית ביה"ס למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס רחובות ופרופסור אמריטוס אוניברסיטת תל אביב. מתוך הכנס "תקווה ומיטביות בתקופות לחץ, מגפת הקורונה ומצבים דומים", שהתקיים במרכז האקדמי פרס
