חוויה חוץ גופית. אין דרך אחרת לתאר את המפגש המצמרר, המרטיט והמטורף שלי עם גאיות מגיל 11 עד 28, שכולן נקראות על שמי. בדרך כלל, כשמישהו קרוי 'על שם' מישהו קרוב או מעורר השראה, אותו המישהו כבר לא איתנו. במקרה הנוכחי, לפחות לפי הפעם האחרונה שבדקתי, אני לגמרי כאן, חיה, נושמת ולפעמים גם בועטת.
לפני 29 שנה בישר לי ערן אלכאווי, בן זוגי שהיה אז מ"פ בצנחנים, שאנחנו יוצאים לסופ"ש בבית מלון מטעם הצבא. התרגשתי מאוד. הייתי בת 23, בקושי ראיתי את החבר ששירת רחוק, ויציאה לנופש לא היתה דבר מובן מאליו. זו היתה תקופה שג'נסיס התנגנה בקסטות, מרחנו על הלחם בלו-בנד, לא ידענו מה זה שומן טראנס (או מוזיקת טראנס), כססנו ציפורניים בלי לק ג'ל, וכמו שאמרתי, התרגשתי טיל.
לפני שיצאנו לחמשוש, הייתי חייבת לסיים עבודה לאוניברסיטה. למדתי קולנוע וטלוויזיה, סמסטר א', פחדתי מהמרצים ולא רציתי לשבת על העבודה בזמן הנופש. באותם ימים פרה-הסטוריים, מחשב היה נס טכנולוגי מגושם ויקר, וכסטודנטית תפרנית לא היה ברשותי את הנכס הדיגיטלי המופלא.
קפצתי לדודים שלי, שהתהדרו במחשב, והקלדתי אצלם את העבודה. כשסיימתי, אחרי שעות ארוכות, קראתי לבנדוד הקטן וביקשתי ממנו להדפיס. בנדודי הקטן בא ולחץ על הכפתור שנראה לו מתאים.
הוא לחץ "דליט".
הבטן התהפכה, הדמעות עמדו באישונים, אך לא הייתה ברירה, התחלתי להקליד את העבודה מחדש. כעבור שעות שוב קראתי לו, שוב הוא בא ושוב לחץ על הכפתור.
הפעם על הכפתור הנכון.
חזרתי הביתה, גמורה מעייפות ומתסכול, וראיתי שהאור במזכירה האלקטרונית מהבהב. כשלא הייתי, ערן השאיר הודעה שיש קטיושות בצפון ויכול להיות שהוא לא יחזור הביתה. זה שבר אותי, הלכתי לישון בוכה, מתפללת שיחזור ואוכל לחבק אותו.
למחרת הגשתי את העבודה, וכשחזרתי הביתה אספתי תמונות של שנינו מחנות צילום. הטלוויזיה בחנות דלקה, והמוכר אמר "יש בלגאן בלבנון".
'רק שהחבר שלי ייצא, יש לנו נופש', אמרתי.
"נראה לי שהלך הנופש", ענה המוכר.
כבר הייתי בדירתנו השכורה, כשהאינטרקום צלצל. צעדים כבדים נשמעו במדרגות, שלוש קומות, בלי מעלית. יצאתי למסדרון, בטוחה שערן עושה לי הפתעה, אלא שזה לא היה ערן. זה היה אבא שלי.
"יש לי בשורה לא טובה", אמר אבא. "ערן נפצע". העיניים שלי נפערו באימה. "נפצע קשה" המשיך אבא. הלב שלי דהר. "קשה מאוד", הוא אמר. הלב שלי דילג על פעימה. "ערן נהרג", לחש אבא.
המוכר מחנות הצילום צדק: הלך הנופש. יחד איתו הלך ערן והלכו החיים שהיכרתי. שבע שנים של חברות, אהבה ראשונה, דיבורים על חתונה – נקטעו בשתי יריות של צלף בדרום לבנון. ערן לא יראה את התמונות שהוצאתי לכבודו, לא ילבש את החולצה שקניתי לו לנופש, לא יכוון את הסנטר שלי לשקע בצווארו. ערן מת.
רציתי למות בעצמי, אבל לא נתנו לי. המשפחה והחברים הקיפו אותי כמו חומה בצורה וגילו גדלות נפש מדהימה. ממרחק הזמן אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה קשה היה להם, ואיך ריכזו את כל טיפות הכוח שנותרו בהם עבורי. ביום השלושים, החליט חגי סידס, אחד מחבריו של ערן, שאעשה סרט לזכרו. הוא השיג מימון, השיג צוות צילום וארגן שהסרט ישודר בערב יום הזיכרון.
וכך היה. חודשיים לאחר מותו של ערן שודר הסרט 'רציתי להגיד לך', ובלי שהתכוונתי, בלי שידעתי מה אני עושה, מתוך תמימות טהורה – עשיתי היסטוריה. זה היה לאב סטורי שחנק את הגרון וזכה להדים בכל העולם, בדור שלא הכיר את האינטרנט.
'רציתי להגיד לך' היה הסרט הראשון שנעשה על ידי 'חברה של', סרט שהציף את הסוגיה האומללה של אלמנות ללא טבעת, אותן חברות של חללי צה"ל שלא מכירים בהן, ואבא שלהן צריך לבשר להן את הבשורה המרה מכל.
הסרט נגע בכל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה דרכים שלא ידעתי. הייתי בחורה אבודה שאיבדה את אהבת חייה, ומה שהתרחש סביבי לא עניין אותי. הדבר היחיד שרציתי היה את ערן בחזרה, אבל הוא לא הופיע, גם לא בחלומות. כשכבר הופיע לא נתן לי להתקרב אליו, כאילו זה לא הזמן שלנו להתאחד, כאילו עוד יש לי תפקיד כאן.
שנה לאחר שערן נהרג, מישהי סיפרה לי שקראה לבת שלה גאיה אחרי שצפתה בסרט. חשבתי שזה מוזר, גאיה זה אחלה שם, אבל לא הבנתי למה מישהי תרצה לקרוא לבת שלה "גאיה" בגללי או בזכותי. זה לא נשמע לי הגיוני.
עם השנים התחלתי לשמוע על עוד ועוד "גאיות" שנקראו כך בעקבות הסרט. בכל פעם שהזכרתי את ערן בפייסבוק, אם זה במועד האזכרה או ביום הזיכרון, הייתי מקבלת הודעות מהורים או מ'גאיות'. זה הביך אותי, ריגש, המם, הצחיק והרתיע. לא הבנתי באיזה אופן השפעתי ותהיתי איך זה להסתובב עם שם של מישהי שאהובה נהרג.
התחלתי לאסוף את ההודעות, לשמור שמות וטלפונים. החלטתי שביום השנה העשירי למותו אקבץ את כולן ואנסה להבין. השנה העשירית הגיעה ולא עשיתי עם זה כלום. השנים חלפו, והרשימה הלכה לאיבוד, כאילו ידעה שאני לא מסוגלת להתמודד. עדיין לא.
השנה, עם מתקפת הקורונה שהפילה חללים ולימדה אותנו זום מהו, הציעו לי להקרין את הסרט לאחר שנים ששמרתי אותו במגירה. הם הציעו שאדבר עליו, אולי עם אלמנות ללא טבעת, כשלפתע נפלט לי: "אני רוצה מפגש גאיות!"
פתאום, משום מקום, 29 שנה אחרי מותו, הרגשתי מוכנה. אולי זו הקורונה שחידדה ששום דבר לא נשאר לנצח, תובנה שהתקבעה אצלי מאז שנהרג, מנטרה שאני מנסה לחיות לאורה. אולי סתם בגלל שאני כבר בת 52, ויש לי יותר עבר מעתיד.
העליתי פוסט, קראתי לכל מי שנתנה או קיבלה את שמה בעקבות הסרט לדבר איתי. והן דיברו. אחת סיפרה שהייתה רווקה כשצפתה בסרט והחליטה שלבתה יקראו גאיה, שנייה היתה בת 15 כשראתה את הסרט ובעקבותיו שינתה את שמה לגאיה בתעודת הזהות, שלישית קראה לבתה "גיא" מחשש מעין הרע אבל רצתה שם קרוב בגלל העוצמה שמצאה בי, רביעית יצאה עם קצין בשם ערן והסרט נגע בנימי נפשה, והיה גם את אייל, שעמד בתור לטלפון בצבא, ושמע את ערן משאיר לי את ההודעה במזכירה האלקטרונית. כשערן סיים להשאיר לי את ההודעה האחרונה בחייו, התקשר אייל לחברתו ואמר שהוא יודע איך יקראו לילדה שלהם. החברה ענתה "נקרא לה איך שתרצה, רק תחזור בריא ושלם".
אייל יצא עם ערן למבצע, וראה אותו ברגעיו האחרונים. לימים התחתן עם חברתו, שהפכה לקצינת הנפגעים שליוותה את המשפחה של ערן, ולבתם קראו גאיה – הפעם לא רק מפני שהשם מצא חן בעיניהם, אלא כזיכרון ומורשת.
לצד ההורים שבחרו את השם, התיישבו בנותיהם וסיפרו איך הן נושאות את שמי בגאווה, בתחושת שליחות וכבוד. ילדות ונשים בנות 9, 11, 12, 18 עד 28 – אמרו שהן קרויות על שם אשה שבחרה לחיות באומץ ולא לוותר על אהבה, ומרגישות שגם הן כאלה. "זה לא סיפור על מוות, זה סיפור על בחירה בחיים", הן אמרו.
לשמוע אותן מדברות עליי ומספרות את הסיפור שלי, שהוא חלק מהן עכשיו – היה אחד הרגעים העוצמתיים שחוויתי בחיי. אני חשה הערכה ענקית ותודה שאין לה מילים.
הנשמה שלי ושלהן נקשרו בגורל מיוחד. בכל פעם שהן מספרות את הסיפור שלי, שהוא שלהן עכשיו, הן מנציחות את ערן ומבטיחות שזיכרו ימשיך לחיות הרבה אחריו, הרבה אחרינו.
אני מזמינה אותך להתרגש ביחד איתי, ולהמשיך להחיות את הזיכרון של רס"ן ערן אלכאווי, שנהרג בהיתקלות בדרום לבנון ב-20 לפברואר 1992, בעת ששירת כמ"פ צנחנים.
לזכרו.
גאיה קורן,
