"נכנסתי לחדר שבו הוא שכב לצד מונשמים אחרים. אמרתי לו שאני אוהבת אותו והתפללתי למענו. קיוויתי שאני נפרדת ממנו סתם ושעוד ניפגש בחוץ". כך, בדמעות, מתארת אלישבע שטרמן את הפרידה מאביה האהוב, שנדבק בקורונה ונפטר לפני ליל הסדר.
שטרן (42), אם לשבעה מבני-ברק, נפרדה מאביה שמחה בן שי ז"ל בן ה-75. "גדלנו בהונג-קונג כי אבא שלי עשה שם עסקים", היא מספרת. "כשהוריי התגרשו אבא שלי חזר לארץ ואני הצטרפתי אליו. הוא חזר בתשובה ואני אחריו. בשנים האחרונות, כשיצא לפנסיה, היינו נפגשים פעם בשבוע לפחות לקפה בבוקר. הייתי מתייעצת איתו על הבית, על הילדים, על הפרנסה".
עד היום לא יודעת שטרן היכן נדבק אביה. "הוא היה אדם מאוד פעיל", היא מספרת, "כנראה לא היה מספיק זהיר. לפני שלושה שבועות התרשמתי שהוא לא מדבר לעניין ובעלי לקח אותו לאיכילוב. למחרת אמרו לי שהוא במחלקת קורונה".
ימים אחרי שבן ישי הונשם התקשרו לומר למשפחתו שמצבו קשה מאוד. "נתנו לי את האפשרות לבוא להיפרד", משחזרת הבת. "פחדתי שאדבק ואדביק את הילדים שלי, אבל התייעצתי עם רב והוא אמר שזה הדבר הנכון לעשות. הגעתי לשם לבד. הלבישו אותי במגפיים, כפפות, חלוק ומסכה. היה גם כובע לראש ומגן פלסטיק לפנים.
"נכנסתי לחדר שהיו בו שמונה חולים מורדמים. עמדתי לידו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, שתמיד נזכור את הדברים הטובים שעשה, כי הוא עשה כל כך הרבה חסד. אמרתי את הפסוקים שהרב ביקש ממני, שמע ישראל ואדון עולם. הרשו לי לגעת בו, אבל פחדתי. אני לא יודעת אם הוא שמע אותי, אבל זכיתי לומר לו שלום. אחרי עשר דקות יצאתי. חזרתי הביתה ישר להכנות של החג. בשתיים לפנות בוקר התקשרו לומר שהוא נפטר".
בכל העולם מתים חולי קורונה לבדם, ללא יד מנחמת ואוהבת לצידם. "זו הייתה חובתנו המוסרית למצוא פתרון", סיפר אבי שושן, דובר איכילוב. בית החולים בתל-אביב היה הראשון בעולם שהתיר לקרובי משפחה מדרגה ראשונה להיפרד מחולי קורונה שאפסה התקווה להצילם. מי שאהובו מגיע לסוף הדרך מקבל טלפון: אם אתם רוצים להיפרד ממנו - בואו עכשיו.
זה מה שקרה גם לשירה ודרור מאור, הורים לתשעה מצפת, שנקראו בשבת האחרונה להיפרד מאמה של שירה בת ה-81, סגולה ינאי. "אמא שלי סבלה מדמנציה", מספרת שירה, "היא הייתה אישה טובה ואמא מסורה".
ביום רביעי לפני שבועיים צילצלה המטפלת להודיע לשירה שאמה לא מרגישה טוב. "הזמנו אמבולנס ולקחו אותה לאיכילוב, שם התגלה שנדבקה בנגיף. למחרת הרופא הודיע שיש לה קשיי נשימה. ביקשתי מהאחות לדבר איתה בטלפון. אמרתי לה: 'אמא, תהיי גיבורה וחזקה. אבוא לקחת אותך כשתבריאי'. היא ענתה לי בקול שבור 'אני עושה מה שאני יכולה'".
שיחת הטלפון האחרונה מבית החולים הגיעה במוצאי שבת, קצת לפני חצות. "הרופא אמר שזה הסוף ושנוכל לבוא להיפרד ממנה", מספרת שירה, "והגענו לאיכילוב בשתיים וחצי בלילה. לצערי לא יכולתי לנשום והייתי מאוד נרגשת. החלטנו שבעלי ייכנס לחדר במקומי. הוא הקריא תהילים וקריאת שמע ואמר שהוא חושב שאמא הרגישה בנוכחות שלו. ביום ראשון בשש בבוקר התקשרו לומר שהיא נפטרה. אני מתרגשת עד דמעות כשאני חושבת על ההזדמנות שקיבלנו להיפרד ממנה. הגוף שלה היה רדום וחלש אבל הנשמה ידעה והרגישה".
"זה אירוע מטלטל לכולנו", אומרת סיון חבר, מנהלת השירות הסוציאלי באיכילוב, ״המשפחות מגיעות כשהן בסערת רגשות. הלב נקרע, אבל זה הליך כל כך חשוב, למשפחות ולנו".
מנכ"ל בית החולים, פרופ' רוני גמזו: ״ההחלטה לאפשר פרידה של משפחות הייתה המוצדקת והמוסרית ביותר שהנהלת איכילוב קיבלה בתקופת הקורונה. אני מאמין שהסיפורים של המשפחות הראשונות שזכו להיפרד מיקיריהן יעודדו מרכזים רפואיים נוספים בעולם לאפשר את החסד הזה".
