השבוע לפני 40 שנה, ב-5 ביוני 1981, פרסמו הרופא הצעיר – רק בן 33 – מיכאל גוטליב (Gottlieb) ועמיתיו בכתב עת של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) דו"ח מקרה משונה: חמישה גברים הומוסקסואלים צעירים מלוס אנג'לס, שלא היה ביניהם כל קשר, חלו בדלקת ריאות לא שגרתית שנגרמת מפטרייה (Pneumocystis carinii) שכולנו נחשפים אליה בלי לחלות.
קראו עוד:
עד 1981 הייתה המחלה נדירה ביותר ופגעה רק במדוכאי מערכת חיסון, כגון אנשים לאחר השתלה או כאלו הסובלים מתת-תזונה קיצוני. אולם, חמשת הצעירים – ששניים מהם מתו מהמחלה עוד בטרם פורסם הדו"ח – היו בריאים עד להופעת המחלה ולא עברו טיפולים שהיו עלולים לפגוע במערכת החיסון שלהם. למרות זאת, נוסף לדלקת הריאות, הצעירים סבלו גם מזיהום קשה בקנדידה – פטרייה אחרת הקיימת באופן טבעי בגוף ולא מזיקה לאנשים בריאים, אך עלולה לגרום למחלה אצל מדוכאי מערכת החיסון. בדיקת דם של שלושה מהחולים חשפה כי פעילות תאי מערכת החיסון שלהם פגועה.
גוטליב ועמיתיו לא ידעו זאת, אך הדו"ח שלהם הוא התיעוד הראשון של מקרי איידס בעולם המערבי. תסמונת שעד מהרה התברר שהיא מגפה כלל עולמית.
תמונת מצב
בימינו אפשר למצוא את נגיף הכשל החיסוני של האדם, המוכר יותר בראשי התיבות HIV, בכל מקום שבו יש בני אדם. הנגיף תוקף את תאי מערכת החיסון והופך את הגוף פגיע יותר ויותר למחלות. הנגיף חשֹוּך מרפא וללא טיפול הוא גוזל מאנשים צעירים ובריאים את מערכת החיסון החזקה שלהם והופך אותם לחלשים ופגיעים.
כעבור עשר שנים בממוצע מההדבקה, כשמספיק מתאי מערכת החיסון מושמדים, מופיעים תסמינים רבים שונים ומגוונים, ומתפרצת "תסמונת הכשל החיסוני הנרכש", שראשי התיבות של שמה באנגלית הם AIDS. אֵיידס זו תסמונת, אי אפשר "להידבק באיידס", להיות "נשא איידס" או "להיבדק לאיידס". אפשר להידבק ב-HIV, שללא טיפול גורם בסופו של דבר לקריסת מערכת החיסון ולהופעת איידס. ללא טיפול אנשים עם איידס לרוב ימותו תוך שלוש שנים לכל היותר.
נכון לסוף שנת 2019, כ-38 מיליון איש חיים עם HIV, כלומר כ-0.9 אחוז מאוכלוסיית הבוגרים בעולם. באפריקה שמדרום לסהרה 1 מכל 25 מבוגרים חי עם HIV. בערך שני שליש מכל הנשאים של הנגיף בעולם חיים באפריקה. בכל יום מתגלים בעולם כ-5,000 נדבקים חדשים בנגיף, לפחות אחד מהם ישראלי. בארצות הברית כ-1.2 מיליון איש חיים עם הנגיף ועל פי ההערכות אחד מכל שבעה מהם אינו מודע לכך. ב-2017 מתו שם מאיידס כ-5,500 בני אדם. ב-2019 מתו ברחבי העולם 690 אלף איש ממחלות שקשורות ל-HIV, כלומר מאיידס.
על פי ההערכות, בישראל חיים יותר מ-9,000 איש עם HIV ובכל שנה מתים מאיידס כמה עשרות. על פי נתוני הוועד למלחמה באיידס כ-70 אחוז מהישראלים מעולם לא נבדקו לגילוי הנגיף.
הקפיצה הגדולה
לפני קצת יותר ממאה שנה המצב נראה אחרת לגמרי. הנגיף שאחראי על המגפה הנוכחית עוד לא בא לעולם, ואף שהאבות הקדומים של נגיפי HIV חיו בקופים ובקופי אדם במערב אפריקה, וגם הדביקו אנשים כמה פעמים, הם לא חוללו מגפה עולמית.
כל זה השתנה בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20, כשציידי שימפנזים בקמרון שבאפריקה נדבקו מהציד שלהם בנגיף שלימים יקרא HIV-1 (ליתר דיוק HIV-1 קבוצה M, שיהיה אחראי למגפה העולמית: יותר מ-90 אחוז ממקרי ה-HIV בעולם הם מנגיף זה).
הנגיף התחיל את השתלטותו על העולם בעצלתיים. הוא עבר מקמרון לקונגו הבלגית במורד נהר הסנגה (Sangha) והגיע לקינשסה (שנקראה אז לאופולדוויל) בסביבות 1920. קינשסה הייתה עיר סחר פעילה בקונגו וסיפקה לנגיף בר המזל הזדמנויות רבות להתפשט דרך הנהרות ובאמצעות הרכבות, שנסעו בהן מאות אלפי אנשים בשנה. תוך 20 שנה הגיע הנגיף לערים במרחק מאות קילומטרים מקינשסה ובשנות ה-60 של המאה הקודמת הוא היה נפוץ בכל רחבי קונגו.
ב-1960 קונגו קיבלה את עצמאותה מבלגיה והבמה הייתה מוכנה להתפשטות הגדולה. דוברי צרפתית רבים, במיוחד מהאיטי, באו לסייע למדינה העצמאית החדשה. אולם, השלטון החדש לא מצא חן בעיני ארצות הברית ובלגיה שיזמו מהפכה ב"רפובליקה של הקונגו". לאחר חילופי שלטון תכופים קמה ב-1964 הדיקטטורה הרצחנית "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו" ומורים ואנשי מקצוע אחרים מהאיטי ברחו חזרה לארצם.
ב-1967 הם הביאו איתם לאיים הקריביים את הנגיף הגורם לאיידס, ובשנת 1971 הגיע הנגיף לארצות הברית מהאיטי. הוא הגיע תחילה לניו יורק, ובתזמון מוצלח. כמו בקונגו, המצב החברתי והפוליטי בארצות הברית סייע לנגיף. בין היתר המהפכה המינית וההומופוביה הקשה, שדחפה ביסקסואלים והומוסקסואלים לערים גדולות וקוסמופוליטיות כמו ניו יורק. הנגיף התפשט בעיר במהירות רבה וב-1976 כבר הגיע לסן פרנסיסקו, ואז לכל אמריקה הצפונית ולכל שאר העולם.
גילוי האיידס
עברו חמש שנים מהגעת ה-HIV לארצות הברית לפני שהמערב התחיל לשים לב למגפה, והתפרסם המאמר של גוטליב ועמיתיו. לאחר הדיווח הראשון פורסמו דיווחים נוספים על הומוסקסואלים צעירים בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו שלקו במחלות המאפיינות מדוכאי מערכת חיסון. למשל, בסרקומה על שם קַאפּוֹשִׁי, סרטן נדיר במיוחד שעד אז הופיע רק אצל מושתלי איברים, או אצל גברים קשישים, ממוצא ים-תיכוני או יהודים אשכנזים.
תחילה נראה כי התסמונת המוזרה פוגעת רק בגברים הומוסקסואלים ולפיכך היא כונתה בתקשורת "כשל חיסוני הקשור להומוסקסואליות" (GRID). כינוי נוסף, שהופיע לראשונה בדצמבר 1981 בירחון הפורנוגרפי Mandate, היה "הסרטן של ההומואים" (Gay Cancer).
מאחר שלא היה ידוע מה גורם לתסמונת, מיהרו קבוצות שנאה למלא את פערי הידע במשאלות ליבם ולטעון כי המחלה היא עונש אלוהי על הנטייה ההומוסקסואלית בפרט, או על התנהגות מופקרת בכלל. אולם, זמן קצר לאחר גילוי התסמונת החלו להופיע חולים גם באוכלוסיות אחרות, בהן משתמשי סמים משני המינים, חולי המופיליה ואחרים המקבלים עירויי דם ותוצריו, נשותיהם של חולי המופיליה, עובדים בתעשיית המין ותינוקות לאמהות חולות איידס או נרקומניות.
לאור זאת, בשנת 1982 קיבלה התסמונת את השם הרשמי "תסמונת הכשל החיסוני הנרכש" (AIDS, איידס), עוד לפני שלמדו בעולם המערבי על מגפת האיידס ביבשת אפריקה. במגפה באפריקה כמעט כל החולים היו הטרוסקסואלים, והיא התחילה כמה שנים לפני המקרים המדווחים הראשונים בארצות הברית. באותה שנה מת חולה האיידס הראשון בישראל.
ב-1983 הבין ה-CDC שהגורם לאיידס עובר ביחסי מין, בדם ומהאם לתינוק (הזרקת סמים, היחשפות בעבודה ועירוי דם). בעקבות זאת אסר מִנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) על גברים המקיימים יחסי מין עם גברים לתרום דם. באותה שנה נדבק הסופר והמדען אייזק אסימוב (Asimov) בגורם למחלה מעירוי דם שקיבל במהלך ניתוח מעקפים. בעצת רופאיו הסתיר אסימוב את מצבו, מחשש שמשפחתו תיפגע מהסטיגמה ומרדיפת הנשאים. רק ב-2002, לאחר מות רופאיו ועשר שנים לאחר מותו, חשפו אשתו ובתו את סיבת מותו.
אכן בורות הציבור לגבי דרכי ההידבקות במחלה הובילה לסטיגמה ולאפליה חברתית של החולים: שוטרים עטו מסכות וכפפות כשנאלצו להתמודד עם אדם החשוד כחולה, ובעלי דירות פינו שוכרים חולים מדירותיהם. גם לאחר שהתגלה הגורם למחלה והיה ברור כי אי אפשר להידבק בו בקלות, הסטיגמה והאפליה נמשכו והם קיימים גם בימינו, אם כי במידה פחותה.
גילוי הנגיף
מאפיין אחד המשותף לכל מקרי האיידס הוא התפרצותן של מחלות שנצפות רק לעתים נדירות באנשים עם מערכת חיסון תקינה (מחלות אופורטוניסטיות) וזאת בעקבות ירידה בכמות תאי הדם הלבנים, תאי מערכת החיסון, בגופם. התאים הפגועים בחולים הם תאי T מסייעים, הקרויים גם תאי CD4+ על שם קולטן הנמצא על פני השטח שלהם. תפקידם של תאים אלו דומה לתפקיד של מפקדים בצבא: הם אחראים על התיאום בין תאי מערכת החיסון האחרים ועל הפעלתם. כאשר רוב תאי ה-T המסייעים מושמדים, מערכת החיסון קורסת והגוף נותר חשוף למחלות ולגידולים סרטניים.
מכיוון שנראה כי הגורם לאיידס מדבק ופוגע בתאי T ניסו קבוצות מחקר שונות לזהות אותו בתאי מערכת החיסון של חולים. מאחר שבאותה תקופה הכירו רק נגיפים ממשפחת הרֶטרוֹ-וירוסים שמסוגלים להדביק תאי T, חשדו החוקרים כי הגורם המדובר הוא נגיף מאותה משפחה.
רטרו-וירוסים הם נגיפים שהחומר התורשתי שלהם הוא לא DNA, כמו שיש בתאים שלנו ושל רוב היצורים האחרים, אלא חומר גנטי דומה הקרוי RNA. יש להם גם אנזים מיוחד, ששמו reverse transcriptase, שמאפשר להם לקחת את החומר הגנטי שלהם (ה-RNA) וליצור ממנו עותק DNA, כמו שיש בתאים שהם מדביקים.
כמו כל הנגיפים, גם רטרו-וירוסים הם טפילים שחייבים לחדור לתא מאכסן כדי להשתלט על המערכות שלו ולהתרבות. כדי לחדור לתא הנגיף נעזר במספר מולקולות, קולטנים, הנמצאות על פני התא. אחד הקולטנים הוא CD4, אך יש עוד קולטנים שמסייעים. הנגיף נקשר לתא בעזרת הקולטנים, מתאחה איתו ומשחרר בתוכו את החומר הגנטי שלו וכמה אנזימים מיוחדים
לאחר החדירה אותו reverse transcriptase, יוצר עותק DNA של הגֵנוֹם הנגיפי. האנזים עושה טעויות אקראיות בעת פעולתו, ולכן תדירות המוטציות – שגיאות בעותק ה-DNA – גבוהה בקרב רטרו-וירוסים ומאפשרת אבולוציה מהירה שלהם. המוטציות מגדילות את השונות בין הנגיפים וגורמות להופעת זני נגיף חדשים שמתגברים בקלות רבה יותר על מערכת החיסון ועל תרופות המנסות לעצור אותם. עותק ה-DNA משתלב בחומר התורשתי, בגנום, של התא המאכסן בעזרת אנזים נגיפי אחר – אינטגראז (integrase).
על פי ה-DNA הנגיפי שבתא נוצרים העתקי RNA וחלבונים המרכיבים יחדיו נגיפים חדשים. נגיפים (ויריונים) אלו פורצים החוצה מהתא המאכסן, מדביקים תאים נוספים וגורמים לבסוף למותם.
בשנת 1983 החיפוש אחר רטרו-וירוסים בתאי מערכת החיסון נשא פרי. שתי קבוצות מחקר, אחת מארצות הברית בראשות רוברט גאלו (Gallo) ושנייה מצרפת בראשות לוק מונטנייה (Montagnier, שקיבל על כך פרס נובל ברפואה), פרסמו באותו גיליון של Science את דבר גילויו של רטרו-וירוס שבודד מתאי T של חולי איידס. ב-1986 הנגיף קיבל את השם HIV.
עם גילוי הנגיף אפשר היה סוף סוף לפתח דרכים לזהות אותו בדם וכן להתחיל לפתח טיפולים נגדו.
הגורם לאיידס
ב-1984 הכריזה שרת הבריאות של ארצות הברית, מרגרט הקלר (Heckler), שהאמריקאים גילו את הגורם לאיידס, הכרזה שגרמה לתקרית דיפלומטית לא קטנה עם הצרפתים ועלתה לאמריקאים באפשרות לזכות בפרס נובל. היא אמרה שהחוקרים פיתחו שיטה לזיהוי הנגיף ואמרה שעכשיו הסטיגמה תעלם. טעות קשה. היא גם אמרה שתוך שנתיים יהיה חיסון יעיל נגד המחלה – אנחנו עדיין ממתינים.
איך יודעים שהנגיף שהתגלה הוא זה שגורם לתסמונת?
יש כמה וכמה ראיות לכך ש-HIV הוא הגורם לאיידס. היום כשיש טיפול נגד הנגיף רואים כי אלו שמקבלים אותו לא מפתחים איידס ואלו שלא – למשל בארצות עניות – כן מפתחים את התסמונת. אין איידס ללא HIV: ללא טיפול רובם המוחלט של נשאי HIV יפתחו איידס; בכל מקרי האיידס יש את הנגיף; יש בעולם איידס רק איפה שיש גם HIV; תינוקות שנולדים עם HIV ימותו מאיידס, אלא אם יקבלו טיפול נגד הנגיף. כמו כן, התגלו אנשים מוטנטים שעמידים לנגיף ולכן לא מפתחים איידס.
בנוסף, כאשר מדביקים חיות בנגיפים הדומים ל-HIV מתפתח אצלן כשל חיסוני. כמובן שאי אפשר לבצע ניסוי כזה בבני אדם. אף אדם שפוי לא ידביק אנשים אחרים במכוון בנגיף מסוכן, רק כדי לראות מה יקרה. אולם, בכמה תאונות עבודה נדבקו עובדי מעבדה – שלא שייכים לאף קבוצת סיכון - בנגיף שאיתו עבדו ופיתחו לבסוף איידס. כל הראיות יחדיו מראות ללא ספק ש-HIV הוא הגורם לאיידס.
הבטחה אחת של הקלר כן התקיימה. במרץ 1985 אישר ה-FDA בדיקה לזיהוי HIV. בנקי דם החלו להשתמש בה ומקרי ההדבקה ממנות דם החלו לצנוח. גם הצבא האמריקאי החל להשתמש בבדיקה – כל מי שהתגלה כחיובי לנגיף לא גויס.
באותה שנה התברר שהנער בן ה-13 ריאן וייט (White) נדבק ב-HIV מעירוי דם. בגלל הפחדים הלא מוצדקים של הורי התלמידים האחרים, ולמרות הצהרת הרופאים שאינו מסכן אף אחד, הוא סולק מבית הספר והפך לפנים של המאבק באפליה ובסטיגמה. גם ב-1985 מת מאיידס הידוען הגדול הראשון – השחקן רוק הדסון (Hudson). הוא תרם בצוואתו רבע מיליון דולר להקמת הקרן האמריקאית לחקר האיידס.
שני המקרים האלה הכריחו את רונלד רייגן, שהיה נשיא ארצות הברית מאז גילוי האיידס ב-1981, להתייחס לראשונה למגפה ולטענות שהתעלם ממנה ולא השקיע משאבים בניסיון למגר אותה. יתכן שאם ממשל רייגן לא היה מתעלם מהמגפה מצב האיידס בעולם היה שונה.
תקווה חדשה
במרץ 1987 אישר ה-FDA את התרופה הראשונה נגד HIV, זידוֹבוּדין (AZT, אזידוֹתימידין), 25 חודשים בלבד אחרי שהודגם במעבדה שהיא יעילה נגד הנגיף. היא אמנם האריכה את חיי המטופלים רק בכשנה, אך זה היה מפנה ענק – לראשונה לאנשים חיוביים ל-HIV הייתה תקווה. הקונגרס האמריקאי אפילו אישר מימון לתרופה זו. ב-1990, שנת מותו של וייט, אישרו שהתרופה בטוחה גם לילדים, וב-1994 אישרו להשתמש בה כדי למנוע הדבקה של ילד על ידי אמו.
תרופות שונות נגד HIV (תרופות אנטי-רטרוויראליות, או ARV) פוגעות בשלבים שונים במחזור החיים שלו הנגיף. למשל, AZT פוגעת בשלב שבו הנגיף הופך את ה-RNA שלו ל-DNA (תרופות מסוג NRTI). התרופות עלולות לפגוע גם בתהליכים בגוף ומכאן תופעות הלוואי שלהן, בעיקר בשימוש לטווח ארוך.
למרות גילוי הנגיף ופיתוח טיפול נגדו, שמצליח לעכב את התפרצות האיידס, הסטיגמה נמשכה והיו אנשים שהכחישו שיש קשר בין HIV לאיידס. חלקם אף טענו שמה שגורם לאיידס הוא הטיפול (טענה הזויה בהתחשב בכך שאיידס הופיע לפני טיפול כלשהו). מכחישים לדוגמה הם אנשי המגזין הבריטי Continuum. המגזין נסגר ב-2001 לאחר שכל עובדיו מתו מ... איידס.
ב-1995 אושרה תרופה נוספת, שפוגעת בשלב אחר במחזור החיים של הנגיף. התרופה, מהסוג מעכב פרוטאז, מונעת מהנגיף לחתוך בצורה נכונה את החלבונים שלו כשהוא מרכיב נגיפים חדשים ולכן מונעת ממנו להשתכפל. את התרופה אפשר לתת עם AZT וכך התחיל עידן הטיפול המשולב ("הקוקטייל") שהקשה על הנגיף לפתח עמידות נגדו וגרם לירידה של עד 80 אחוז בתמותה שקשורה לאיידס.
בזכות הטיפול המשולב, ב-13 באוגוסט 1998 פרסם עיתון בסן פרנסיסקו לראשונה את הכותרת הראשית "אין מודעות אבל". זה היה השבוע הראשון מאז פרוץ האיידס ב-1981 שבו לא התפרסמו מודעות אבל על אנשים שמתו מהתסמונת.
טיפולים נוספים שפוגעים בשלבים שונים במחזור חיי הנגיף משמשים היום לטיפול ב-HIV ובזכותם כמעט ולא רואים מקרי איידס במערב. חיוביים מטופלים יכולים לחיות חיים בריאים יחסית, במקרים רבים הם לא מידבקים, ובמקום למות תוך 10–11 שנים מההידבקות בנגיף תוחלת החיים שלהם כמעט כמו של אדם שלילי לנגיף. הטיפול המשולב אף משמש עוד כלי למניעת הדבקה בנגיף, כשנוטלים אותו כטיפול מונע טרום-חשיפה (pre-exposure prophylaxis או PrEP) ל-HIV.
למרות כל זאת, גם היום HIV הוא מגפה. בעולם עדיין מתים מאיידס וחיוביים לנגיף סובלים מבעיות בריאותיות שקשורות לנשאות ארוכת שנים ולתופעות לוואי מצטברות של הנגיף. כולם ממתינים לחיסון מוצלח שימנע הדבקה וללא תופעות לוואי כמו שיש לתרופות, ולמשהו לא סביר במיוחד – ריפוי אמיתי של HIV.
הכתבה מבוססת על הרשומה "ההיסטוריה של HIV ומגפת האיידס" בבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות". הכותב הוא ד"ר נעם לויתן, ביולוג ממכון דוידסון לחינוך מדעי
