תחושת מצורעות, כליאה בכפייה, חוסר שליטה על הגוף, תחושת בדידות קיצונית וניסיונות התאבדות לצד חרדות ממוות ממשי שמוביל לכתיבת צוואות – אלו הן רק חלק קטן מעדויות מטרידות העולות ממחקר שנעשה לראשונה על השהייה במלוניות בידוד והחלמה.
המחקר שערכה ד"ר שירלי בר-לב, ראש המרכז לחקר המידע בבריאות על שם דרור (אמרי) אלוני, שבמרכז האקדמי רופין, כלל 15 נחקרים ששהו בארבע מלוניות באזור הדרום, השרון ותל אביב במהלך החודשים מרץ-יוני השנה ונחשף על רקע האילוץ של ראשוני החוזרים ממדינות אדומות (דרום אפריקה, דנמרק ובריטניה) להתפנות ל "מלוניות הקורונה" לבידוד.
לאור ההחלטה החדשה של קבינט הקורונה לפיה החל מאתמול (ד'), יחויבו כל השבים מחו"ל לשהות במלוניות לבידוד של 10-14 ימים בכפוף לביצוע שתי בדיקות קורונה, מדגישה ד"ר בר-לב, "חשוב לעמוד על הקושי הנפשי שנגרם לשוהים במלוניות אלה. אסור להתעלם מזה. אחרת, זה יתפוצץ לכולנו בפנים".
צפו בחוזרים מחו"ל ברגעים ששמעו על ההחלטה לבידוד במלונית:
(צילום: נדב אבס, שחר גולדשטיין)
כחלק מהתמודדות עם מחלת הקורונה הוקמו שני סוגים של מלוניות קורונה: מלוניות החלמה ומלוניות בידוד. מלונית החלמה היא בית מלון שהוסב לאשפוז חולים המאובחנים בנגיף הקורונה, שאינם יכולים מסיבות שונות לשהות באשפוז ביתי, אך מצבם הרפואי לא מצריך אשפוז בבית החולים. המלונית מיועדת עבור נדבקים שאינם מחייבים השגחה רפואית. במהלך השהייה במלונית, הניטור והטיפול הרפואי הינו עצמאי על ידי האורח/ת בקשר טלפוני מול קופת החולים בה הם מבוטחים.
מלוניות הבידוד נועדו לאנשים החייבים בבידוד אך אינם חולים. בניגוד למלונות ההחלמה, במלונות הבידוד אין לצאת מהחדרים, להסתובב במלון ולפגוש שוהים אחרים, מחשש להדבקה בתוך המלון. על כן, במלונות הבידוד הפיקוח קפדני יותר.
המחקר נסמך על ריאיונות עומק שנערכו עם 15 אנשים מכל קשת האוכלוסייה בגילי 24-70, ששהו במלוניות הקורונה, שבעה גברים ושמונה נשים ששהו בין 14 ל-63 ימים במלוניות החלמה ובידוד. המשתתפים גויסו באמצעות פרסום מודעות ברשתות החברתיות כאשר הריאיונות נערכו באמצעות שיחה מרחוק (זום) או טלפון.
כל המרואיינים במחקר בחרו להתפנות למלונית הקורונה, רובם מתוך הבנה שהפרדתם מבני משפחתם תגן על בני משפחתם מפני הדבקות בנגיף, ומקצתם מתוך אזרחות טובה ותחושת אחריות. למרות זאת, כל המשתתפים במחקר תיארו את הבהילות שבה הגיע האמבולנס לפנותם למלוניות ואת המהירות שבה נדרשו לארוז ולהיות מוכנים.
"לעבור ממצב של אנשים בריאים למצב של חוסים"
"המעבר החד מסטטוס של אנשים בריאים החיים את חייהם בחיק משפחתם, לסטטוס של אורחים/חוסים במלוניות היא חוויה מאוד מטלטלת", פותחת עדותה של נועה (כל השמות המלאים שמורים במערכת), מנהלת קבלה במלונית קורונה המתארת את המעבר החד הזה כאירוע קשה עבור חלק מהשוהים, "היו הרבה מקרים קשים שהייתי עדה להם. מישהי הגיעה מאילת משום שלא הרגישה טוב. פינו אותה לבית חולים ומבית החולים היא הגיעה אלינו בלי כלום. אפילו מטען לטלפון או בגדים לא היו לה. גם רצון לחיים כבר לא היה לה. היא רצתה למות. רציתי לעזור לה, אבל אי אפשר פשוט ללכת לקנות לה. צריך אישורים מיוחדים ולהשיג את המשפחה.
"הגיעו מבוגרים ללא הכנה מבלי להבין לאן הם מגיעים. מבולבלים. עם מחלות רקע אחרות, לפעמים בגלל המידיות, הם מגיעים ללא תרופות קבועות, ואנחנו בית מלון, לא בית חולים. גם בזמן השהייה פה, היה קושי גדול לאתר אותם ולעקוב אחרי מצבם. כי הם לבד. כל בוקר הקפדנו לעשות שיחות טלפון לחדרים כדי לוודא שהם בחיים. מי שלא ענה - הקב"ט עלה לחדרם ודיווח מה מצבם ואם הם אכלו או לא. במקרה הצורך עירבנו את העובדת הסוציאלית ואת החמ"ל".
עבור חלק מהשוהים במלוניות, מלוניות הקורונה התבררו כמרחבים של התנסות קיצונית שבחנה את כושר ההתאקלמות שלהם לתנאי המחיה במתקן שהוא ספק מלון (אתר תיירותי), ספק מתקן כליאה. השוהים במלוניות מתארים את המלונית כמרחב המנותק מההוויה היומיומית שמתקיימת בחוץ.
נועה: "הגיעו מבוגרים ללא הכנה מבלי להבין לאן הם מגיעים. מבולבלים. עם מחלות רקע אחרות, לפעמים בגלל המידיות, הם מגיעים ללא תרופות קבועות, ואנחנו בית מלון, לא בית חולים. גם בזמן השהייה פה, היה קושי גדול לאתר אותם ולעקוב אחרי מצבם. כי הם לבד"
רונית, מטפלת במקצועה ששהתה במלונית באמצע חודש מרץ מתארת את החוויה כ"חוויה קשה ונוראית לי וגם לאחרים. השארנו משפחות, לחלקנו יש ילדים קטנים, הורים מבוגרים, אני השארתי ילדים לבד בבית וזה היה לגמרי טירוף. הימים הראשונים היו מאד קשים. אין לאן לברוח. זה רק אני ואני. כך התחילו לעלות מחשבות על החיים, איפה אני ומה השגתי. וזה לא נגמר. הימים מתחברים אחד לשני, אין איזה סדר יום, אין משמעות לבוקר, צהריים וערב. את יכולה לטפס על הקירות ואין מי שממש יציל אותך מעצמך".
"צעקתי לאחות שתציל אותי"
משה חזר משליחות ארוכה בחו"ל, והתבשר שעליו לשהות במלונית בידוד. הוא דיבר על הקושי שבהתכנסות ובקושי למלא את הזמן הריק, "שבועיים נאסר עליי לצאת מהחדר. היו מביאים את האוכל עם מגש מחוץ לחדר, דופקים על הדלת ואחרי 10 דקות מותר היה לפתוח את הדלת ולקחת את המגש. הייתי שם 14 ימים כלוא לבד בחדר. רק אחרי שבוע נתנו לי אפשרות לצאת לחצר לחמש דקות. להתאוורר. אבל אני כבר לא רציתי את זה. פחדתי שאם אנשום קצת מהאוויר שהיה כל כך חסר לי, לא ארצה לחזור חזרה ויהיה לי יותר קשה.
רונית: "אני השארתי ילדים לבד בבית וזה היה לגמרי טירוף. הימים הראשונים היו מאד קשים. אין לאן לברוח. זה רק אני ואני. כך התחילו לעלות מחשבות על החיים, איפה אני ומה השגתי. וזה לא נגמר. הימים מתחברים אחד לשני, אין איזה סדר יום, אין משמעות לבוקר, צהריים וערב. את יכולה לטפס על הקירות ואין מי שממש יציל אותך מעצמך"
"חשבתי לעצמי, ומה יהיה אם אני אצא וארצה עוד מהטוב הזה? מי שלא היה במצב כזה לא יכול להבין על מה אני מדבר. ועדיין, התנחמתי בזה שהיה לי חדר עם נוף לים. זה היה התנאי שלי: אני לא נכנס אם אין נוף לים, אחרת אני אמות. אני חייב לראות נוף שמשתנה מול העיניים".
ליצחק, חרדי, בעל משפחה ברוכת ילדים, ששהה במלונית הקושי היה בעיקר בלהתרועע עם זרים במרחב אחד אינטימי, "השהייה בחדר הייתה עניין גדול עבורי כי היה לי מוזר מאוד לשהות בחדר עם מישהו שאני לא מכיר כאשר סדר היום לא מוכתב לי. היו מצבים שחשתי מאד בודד ומנותק. אכלתי לבד בחדר מבחירה. היה לי מאוד קשה להשתתף באירועים כמו סעודות שבת ומפגשים חברתיים.
משה: "הייתי שם 14 ימים כלוא לבד בחדר. רק אחרי שבוע נתנו לי אפשרות לצאת לחצר לחמש דקות. להתאוורר. אבל אני כבר לא רציתי את זה. פחדתי שאם אנשום קצת מהאוויר שהיה כל כך חסר לי, לא ארצה לחזור חזרה ויהיה לי יותר קשה"
"גם לא היו שם מרחבים ציבוריים שאפשר להסתובב בהם. ביום האחרון לשהותי ניתקו את כל הטלוויזיות. היה בזה משהו שבעיניי הוא לא הוגן כלפי חלק מהאנשים ששהו שם. אני מניח שזה בגלל השבת. אבל יש שם אנשים שנמצאים במצבים מורכבים והטלוויזיה היא הדבר הכמעט יחיד שמחזיק אותם מה גם שהמלונית לא דתית. ראיתי בזה אקט שרירותי כזה. כוחני".
צילי ששהתה במלונית החלמה מדברת על הפחד ש"לעולם לא תשתחרר ממנו", "כשהגעתי הייתי בטוחה שאני אהיה שם שלושה ימים ונשארתי שם תשעה שבועות מבלי שהיה לי מושג מתי אשוחרר. פחדתי שכבר לעולם לא אראה את הבית והמשפחה. הרגשנו כמו מצורעים. אלה מחשבות שלא נשלטות. מילא אם הייתי מרגישה לא טוב. הייתי מבינה. אבל הרגשתי מצוין והייתי בריאה לחלוטין ולא היה עם מי לדבר למעט עם האחות שהתקשרה לקבל דיווח על המדדים.
הייתי מתעוררת לצלצול הטלפון של האחות מתוך שינה וצועקת שיוציאו אותי, שאני בריאה. שיגע אותי שמה שעניין את הצוות הרפואי זה המדדים וביי. אני צועקת לאחות שתציל אותי והיא רק דואגת למידת החום שלי. הם לא ראו אותי בעיניים רק את המדדים".
לדברי ד"ר בר-לב, עבור צילי וחבריה השוהים, תחושת התלישות וחוסר הממשיות התעצמה בשל אי הוודאות שנכרכה בניהול המחלה. "השוהים מתארים משטר מוקפד של בדיקות מרחוק, שגרת דיווח קפדנית, לצד היעדר בהירות מוחלט לגבי המשמעות הקלינית של המדדים, והיעדר השגחה רפואית הנוכחת במקום ויודעת לספק תשובות".
רונית מחזקת את עדותה של צילי, "היו המון התקפי חרדה, הרבה חרדות בריאות. כל כך הרבה אנשים קיבלו שליליים ואז חיוביים עד שזה הרגיש כמו רולטה רוסית, של מה יוצא לי, ללא שום קשר בין התוצאה לבין החוויה הגופנית. אחת ההשערות שרופאה מאושפזת העלתה, שזה כמו הרפס שדוגר בגוף ואז מתפרץ. אחת המבודדות פשוט התפרקה בבכי משום שחשבה שאם היא נשאית של דבר כזה, היא אמרה בבכי, "אני לעולם לא אראה את סבא וסבתא שלי בגלל שאני מסוכנת". רצו גם הרבה שמועות, היו איתנו במלונית ארבע נשים שהתאלמנו באותו שבוע, לאחר שבני הזוג שלהן חלו בקורונה בזמן שהן היו במלון".
צילי: "הייתי מתעוררת לצלצול הטלפון של האחות מתוך שינה וצועקת שיוציאו אותי, שאני בריאה. שיגע אותי שמה שעניין את הצוות הרפואי זה המדדים וביי. אני צועקת לאחות שתציל אותי והיא רק דואגת למידת החום שלי. הם לא ראו אותי בעיניים רק את המדדים"
צילי מעידה בעניין, "הרגשתי שאני מאבדת את זה. שאגתי לצוות בטלפון שיוציאו אותי משם, שהילד שלי בן שנתיים, שהשארתי אותו בבית והוא לא מבין מה קורה. לאן אמא נעלמה? זה סוג של כלא מזהב אבל עדיין כלא. אבדתי את הדבר הכי בסיסי שיש לאדם וזה את הבחירה. אפילו באוכל. היה אזור ירוק ואזור צהוב. זה היה כמו טרפת. אם לא הייתי יוצאת בזמן ולוקחת אוכל, לא היה אוכל. גם לא בטחתי שמישהו שם ידאג לי. עבורם אני חולת קורונה מספר XX. עברתי הרבה בחיים שלי אבל זה כלום לעומת החיים באי ודאות מוחלטת".
יעקב, מבודד נוסף מספר, "זה לא היה מחזה נדיר להישאר רעב כי אחרים לקחו מנות כפולות". לדבריו, "היו שם תפילות ושיעורי תורה, אבל מי שלא התחבר לזה, כמוני וכמו רבים אחרים, היה מאד מאד בודד".
"אנשים היו זקוקים לטיפול פסיכיאטרי. הייתה מצוקה אמיתית"
בינה, רופאה ששהתה במלונית הקורונה מספרת: "הייתה פניקה ואי ודאות. אנשים סגורים בתוך בניין ולא רואים שום דבר מעבר לקירות. היו כאלו שהיו שם חודשים. הם נקלעו למחשבות קשות והיו שנכנסו לדיכאון ממש ולחרדות. היה ברור שאנשים שם זקוקים לטיפול פסיכיאטרי. היו אנשים שאיימו להתאבד. סביבנו היו אנשי אבטחה ומד"א לשמור עלינו. הייתה שם מצוקה אמיתית"
רונית, מסבירה את הסיבות לחרדה שנצפתה במלונית, "נתקלתי בהרבה פוסט טראומות וחלק מהם על טריגר רפואי. על רקע שתי הבדיקות היומיות יש הרבה טריגרים רפואיים, והטלפונים של האחיות שהיו מתקשרות פעם ביום היו מטריפים חלק מהם. זה העצים את החרדות כי אנשים גם ככה היו בחרדה ועסוקים בגוף. כל מדד כל התנשפות - הקפיץ אותם בהיסטריה. אנשים שהרגישו טוב התחילו לחשוב שבריאותם מידרדרת. הייתה חרדת מוות מתמשכת. כמה אנשים סיפרו לי שהם כתבו צוואות. לא הייתה איזו נקודה שבה יכולת לומר שיצאת מכלל סכנה".
רונית מעידה על התארגנות ספונטנית של שוהים במלוניות להעניק סעד נפשי רגשי ורפואי לשוהים במצוקה, "בגלל שלא יכלו להיכנס לשם אנשי צוות, פיקוד העורף היה מזעיק אותי להערכות חירום של אובדנות. אנשים הבינו שיש פסיכולוגית ונתנו לי לטפל בהם. זה היה מטורלל לגמרי. הייתה שם רופאה שקיבלה בהתנדבות מטופלים כי לא היה שם צוות רפואי, אחות פרמדיקית חירום ועו"ס שאושפזו גם נתנו כתף. המצוקה שם מטורפת והדרישות לסיוע רק עלו. היו שם גם צעירים שעשו כיף ולא רצו לעזוב. אבל הרוב - סבלו והייתה מצוקה גדולה".
בינה מחזקת את המציאות ההזויה, "תוך יומיים מהגעתי פתחתי שם מרפאה מאולתרת. ביקשתי שיתנו לנו מקום לשבת בו ושאוכל לקבל בו מטופלים. ביקשתי מהמשפחה שלי להביא את תיק הרופא שלי עם מד לחץ דם וסטטוסקופ ותרמתי לפציינטים את מד הסטורציה שקיבלתי. כל יום היו מקרים דחופים שנתמכו בצוות הרב תחומי שהקמנו. אחרי שיצאתי משם, ביקשתי מהאחות המחוזית שתחזיר אותי לעבוד שם מבחוץ כדי שאוכל להמשיך לתת טיפול".
נועה מציינת את מאמצי הצוות לסייע לשוהים לנהל שגרה ושפיות, "איתרנו בקרב השוהים במלונית ספר וארגנו לו מקום לתת שירות, השגנו תרומות ופתחנו משחקייה, אספנו תאריכי לידה של השוהים ואיחלנו מזל טוב בכריזה. עשינו עבורם קניות בעסקים קטנים באזור וככה גם עזרנו לעסקים. לקחנו את הבולטים ושלפנו מתוכם את "הגננות" כך שיוכלו להפעיל את הילדים. עזרנו לנשים להגיע למקווה. יצרנו קבוצת וואטצאפ לשוהים. ניסינו לאפשר חיי קהילה".
"חוסר אונים וחוסר שליטה על גורלם"
לסיכום המחקר, מונה ד"ר בר-לב את הסבל הנפשי שנגרם לשוהים מהמעבר המהיר בין אזרחים בריאים ובעלי שליטה על גופם – "למעמד של חוסים במתקן המנוהל על ידי הצבא בו השוהים חשו שלא רק גופם הופקע מהם, אלא גם הזכות להפעיל שיקול דעת", את ההפרדה מהמשפחה והשהייה הממושכת בסביבה בלתי מוכרת "ובכפייה שהיוותה גורם משפיל ומדכא", לדבריה, "זאת בנוסף להתרחקות המכוונת של אנשי הסגל ואנשי פיקוד העורף, שעבור רבים התפרשה לסימן של דחייה, חשש קיצוני מהם ואפילו גועל".
עורכת המחקר, ד"ר שירלי בר-לב: "יש למעט ככל האפשר בשימוש בכלי המלוניות כפתרון לבידוד אנשים. כליאה או אשפוז כפוי, גם אם בתנאי אירוח טובים, פוגעת בשלמותם הנפשית של אנשים, מציפה חרדות ופחדים, ומערערת את אמונם במערכות המטפלות"
היא מעלה את היעדר התמיכה הנפשית והרפואית שחידדה את תחושת ה"לבד" וביססה תחושה של חוסר אונים, חוסר שליטה על גורלם, חוסר ודאות ואטימות של המערכות המטפלות. "באין כתובת מקצועית שתכיל, תרגיע ותפתור בעיות רפואיות ורגשיות, רמת החרדות עלתה עד כדי חרדת מוות בקרב אנשים בריאים", אומרת בסיכומה ד"ר בר-לב.
בהמלצותיה, היא מציינת את חשיבות ההסברה למלוניות, חיוניות צוות תמיכה רגשי ורפואי, ומתן מענה לבעיית חוסר המעש והיעדר שגרת יום במלוניות, ומדגישה, "יש למעט ככל האפשר בשימוש בכלי המלוניות כפתרון לבידוד אנשים. כליאה או אשפוז כפוי, גם אם בתנאי אירוח טובים, פוגעת בשלמותם הנפשית של אנשים, מציפה חרדות ופחדים, ומערערת את אמונם במערכות המטפלות". לדבריה, בדיקות קורונה כמו גם שחרור האנשים, צריך להיעשות בשקיפות ולהימנע מסרבול בירוקרטי תוך סיוע לשוהים להתפנות הביתה במהירות.
את מחקרה חותמת ד"ר בר-לב, בכך "שאם השוהים יחושו שהם שותפים למהלך, נמצאים בסביבה מגוננת ושיש תכלית לבידודם - יעלה הסיכוי שתישמר שלמותם הרגשית ויתחזק אמונם במוסדות המטפלים. אולי גם נראה פחות מעשים ונדליסטים".
