את הרגע שבו בישר הרופא לטל ויינר שהוא ואשתו הילה יצטרכו להפיל את העוברית שבבטנה, טל לא ישכח לעולם. "הרופא אמר לי, 'אנחנו ממליצים על הפלה בגלל התרופה שאתה מקבל נגד סרטן המלנומה שלך", מספר טל. "הוא אמר לי שזה מקרה ראשון שאשתו של מטופל בתרופה החדשנית שאני לוקח נכנסת להיריון ספונטני, ומנה בפניי את ההשלכות והסיכונים שיכולים להיות לעובר — כמו אוטיזם, נכות, פגיעה בעמוד השדרה ופגיעה במוח. 'עברתם תהליך לא קל בתקופה האחרונה בגלל המלנומה שלך', הוא אמר, 'לא כדאי לכם להיכנס לעוד תהליך קשה מנטלית ופיזית. אתם צריכים לדאוג לעצמכם כרגע. אנחנו ממליצים לעשות הפלה, וכשתרצו, תיכנסו להיריון עם הזרע שלך שהוקפא".
איך הגבת?
"פרצתי בבכי. לא ידעתי מה לעשות. היה כואב לשמוע את זה, חזרתי הביתה עם דמעות וסיפרתי להילה את מה שהרופא אמר לי. היא מיד חיבקה אותי ואמרה, 'אל תחשוב על זה בכלל. אני לא חושבת על זה. אין להם מספיק אינפורמציה כי זה מקרה נדיר, הם יכולים רק לשער. אנחנו ממשיכים עם ההיריון בצורה טבעית. עושים את הבדיקות כמו שצריך, ואם נראה שמשהו לא תקין, נדבר על הפלה".
גם הילה לא תשכח לעולם את הרגע הזה. "כשטל בכה ואמר לי, 'אנחנו צריכים לעשות הפלה', מיד אמרתי לו 'לא! אני לא עושה הפלה בגלל שהרופאים אומרים שהם לא יודעים עד הסוף. במהלך ההיריון לא הייתה לי לרגע שום מחשבה כזאת".
"לא ריחמתי עליו"
בגיל 22, זמן קצר אחרי שהשתחרר מהצבא, הבחין טל בנקודת חן מדאיגה בגב התחתון שלו. האבחנה הייתה מלנומה. כאן החל מסע מפרך שכלל ארבעה ניתוחים מסיביים, שיקום ממושך ותקופת החלמה ארוכה. "בניתוח הראשון הרופאים הוציאו את הנגע בגב התחתון", הוא מספר לרגל שבוע המודעות לסרטן העור שחל בשבוע שעבר. "הניתוח הקשה ביותר היה זה שבו הוציאו את בלוטות הלימפה. אחריו הייתי ממש נכה. שכבתי שלושה חודשים עם הרגליים למעלה. בגיל 23 נאלצתי להיעזר במקל הליכה. ההתאוששות ארכה שלוש שנים, במהלכם ניסו לתת לי טיפול כימותרפי, אבל הגוף שלי לא עמד בטיפול. אחרי שלושה טיפולים נאלצתי להפסיק. הרופאים אמרו לי, 'אנחנו לא יכולים להבטיח שום דבר. יש סיכוי גבוה שהמחלה תחזור'".
טל, כיום בן 32, יצא לחיים ולמאבק. הוא החל ללמוד ניהול מערכות מידע באקדמית יפו, שם פגש את הילה שצעירה ממנו בשלוש שנים. "בדייט הרשמי הראשון טל סיפר לי שהוא חלה בסרטן, אבל לא היו לי לרגע מחשבות למה אני צריכה את זה", היא מספרת. "ידעתי שהסרטן עלול לחזור, אם כי דמיינתי שזה יקרה בגיל מבוגר, אחרי שנתחתן וכבר יהיו לנו ילדים".
אבל לגורל היו תוכניות אחרות. לפני שלוש שנים נסעו בני הזוג לטיול בפורטוגל, שם הציע טל נישואים להילה. דווקא שם גילה שהמחלה חזרה. "התחלתי להבחין בבלטים תת-עוריים", הוא מספר. "זה התחיל מחמישה, ותוך שבועיים היו יותר משלושים בלטים בכל הגוף". הילה, נרגשת מאירוסיה, עדיין לא האמינה שהמחלה אכן חזרה. "עד שלא קיבלנו את האבחנה, אמרתי, 'זה לא יכול להיות, אין סיכוי'".
כשנחתו בישראל חזר טל למחלקה האונקולוגית בשיבא, תל השומר. הבשורה נחתה עליהם ביום שבו היו אמורים לסגור את מועד החתונה עם אולם האירועים. "הרופא דיבר על סרטן סופני, סטייג' 4. זו הייתה ידיעה מאוד קשה. בכיתי", מספרת הילה. "לאורך כל המחלה הייתי קשה עם טל. לא איפשרתי לו להיות חולה. לא ריחמתי עליו. המשכנו לתכנן כרגיל את החתונה. הייתי בתקופה סופר לחוצה בעבודה, והתעסקתי בהכנות לחתונה, ובזה שאני לא מוצאת את השמלה הנכונה. לא נתנו למחלה מקום".
"כל החיים התמודדתי עם הסרטן לבד", מוסיף טל, "אמנם עם המשפחה שלי, אבל לא בזוגיות. פתאום אני מכניס לחיים בת זוג, חולם על עתיד ורוד ביחד, ופתאום היא צריכה לחוות איתי את הטראומה הזאת. יש לזה משקל מאוד גדול בנטל ובחשיבה העתידית — מה יהיה כשנרצה להביא ילדים לעולם, והאם אני אשרוד את זה. המחלה הייתה מאוד אגרסיבית. אמרו לי שאם הייתי מגיע שבועיים מאוחר יותר, כנראה שלא היו מצליחים להציל אותי.
"להיות עם אדם חולה זה לא עניין של מה בכך, והרבה נשים, ואנשים באופן כללי, לא רוצים להיכנס למיטה חולה. זה משהו שמרתיע, במיוחד מלנומה שנחשבת למחלה קשה. אבל אשתי היא אישה חזקה ומחבקת, והיא קיבלה את ההחלטה. התאהבנו עם תחושה שאנחנו יכולים לנצח את הכל. המחשבה הייתה שאני הולך להתחתן עם אהבת חיי ואני אעשה הכל כדי להבריא".
מיד עם האבחנה, הציע האונקולוג לטל לעבור בדיקת גנום, הוא מספר. "התחלתי עם הקומבינציה 'אופדיבו וירבוי' של חברת BMS. אחרי הטיפול הראשון הנגעים התחילו לרדת. אחרי הטיפול השני כל הנגעים הצטמצמו משמעותית. מטיפול לטיפול הנגעים נעלמו. את הגושפנקה שאני כבר לא חולה, שאין שרידים של המחלה בגוף, קיבלתי מהאונקולוג יומיים לפני החתונה. זאת הייתה חתונה מדהימה, מצמררת ומרגשת. ההרגשה הייתה של ניצחון בפעם השנייה, ובכזאת מהירות".
היו לטיפול האימונותרפי תופעות לוואי?
"החודש-חודשיים הראשונים היו מאתגרים. אם אני משווה את זה לתרופה הראשונה שקיבלתי, או לחברים ומכרים שעוברים כימו, אין בכלל מה להשוות. זה כמו משחק ילדים לעומת שאר הטיפולים. הייתה קצת חולשה, היו בחילות. לקח לגוף זמן להסתגל לתרופה. כשהגעתי למצב שאני ממש תשוש, שלא היו לי אנרגיות וחשק לאכול וירדתי הרבה במשקל, אחת הרופאות האונקולוגיות עשתה לי בדיקות, ותוך עשר דקות עלתה על הבעיה. היא הבינה שבלוטת האדרנל נפגעה, ונתנה לי טיפול של סטרואידים. מאותו רגע הכל היה פשוט וקל. חזרתי לפעילות ספורטיבית מלאה. מצאתי עבודה, ונכנסתי לתחום ההייטק. למזלי מצאתי את הייעוד שלי ואני עובד עכשיו עם חברת AIVF, וזאת סגירת מעגל בשבילי".
למה זאת סגירת מעגל?
"זאת חברה שמסייעת להגדיל את הסיכויים להיכנס להיריון בהפריה חוץ גופית בעזרת בינה מלאכותית".
"המחקרים לא מספיקים"
עד היום ממשיך טל לקבל את התרופה. "בזכות העובדה שהרגשתי כל כך טוב, הייתי נוסע מגבעתיים לתל השומר באופניים", הוא מספר. "הגוף התחזק והתחלנו לדבר על היריון. דיברנו עם האונקולוג, ששלח אותי למחלקת הפוריות לעשות בדיקות. כבר בגיל 22, לפני תחילת הטיפול הכימותרפי, הרופאים שלחו אותי לעשות הקפאת זרע. המחשבה הייתה להשתמש בזרע הזה, אבל בדיוק באותם ימים פתאום הילה נכנסה להיריון באופן טבעי".
"לא היה לנו מספיק מידע", מספר האונקולוג הבכיר ד"ר נתי אשר. "מאוד חששנו לאפשר להם לשמור את ההיריון. הסיפור של טל ייחודי. הוא בחור צעיר עם מלנומה גרורתית שלפי כל מה שהאונקולוגים בכלל יודעים ולפי ההכשרה שלנו, לא אמור לחיות עוד הרבה שנים. אבל התרופה שהוא מקבל הצליחה להשיג תוצאות מרשימות מאוד עד כדי כך שהמחלה נעלמה לחלוטין. ב-2017 זה היה לנו חדש — מחלה גרורתית שנעלמת כולה ולא ידעתי באמת איך לדבר עם המטופלים במצב הזה. אמרתי לו, 'בוא נחיה מיום ליום ונבין מה קורה".
מה ידעתם על ההשפעה של התרופה על הזרע?
"אני לא יודע שום דבר על הרעילות של התרופות האלה על זרע של גבר. עד היום עדיין אין לנו מושג בגלל שהתרופות האלה חדשות, לא בגלל שיש איתן בעיות. אני לא יודע איזה נזקים יכולים להיות לעובר כתוצאה מהחשיפה לטיפול. התייעצתי עם הרבה מומחים בעולם, ורוב המומחים אמרו לי שהדבר הנכון ביותר זה לעשות הפלה".
הילה, לא היית במתח בתקופת ההיריון?
"הייתי במתח בהתחלה. יצאנו לטיול ביוון, וזה היה סוג של טיפול פסיכולוגי. יצאתי משם מחוזקת. הרגשתי ששום דבר לא יעצור אותנו. ממש אחרי שחזרנו הייתה סקירה ראשונה והכל היה בסדר. לרגע לא חשבתי שמשהו יהיה לא בסדר. הייתי הכי אופטימית. הלכנו להרבה בדיקות, אבל נהניתי מזה. ראיתי בזה הזדמנות לראות את התינוקת באולטרסאונד. לא פחדתי".
"בכל בדיקה, כשראיתי כמה הילה חזקה ומתרגשת, התרגשתי איתה", אומר טל. "אבל בתוך תוכי הייתי לחוץ ברמות. כל פעם שאלתי את הרופא אם הכל בסדר. ביקשתי, 'בוא נעבור שוב על האצבעות, נראה שיש עשר אצבעות בידיים ועשר אצבעות ברגליים. בוא נראה שהמוח תקין'. מבדיקה לבדיקה ראינו שההיריון מתפתח טוב. ד"ר נתי וכל הרופאים והצוות של מחלקת מלנומה חוו את ההיריון איתנו. אני המשכתי בטיפולים באשפוז יום אונקולוגי, וכולם חוו את זה איתי. כשהגענו ללידה, אמרו לי, 'קח בחשבון שמה שרואים באולטרסאונד לא אומר דבר, צריך לחכות ללידה עצמה".
ב-26 בפברואר בשנה שעברה, נולדה בתם אריאל בלידה רגילה. תינוקת גדולה, ששקלה אז 3.700 קילו. "קיבלנו את המתנה המושלמת בעולם", מתרגש טל. "היא כבר בת שנה ושלושה חודשים ואין ילדה מדהימה ממנה. אני יודע שכל ההורים אומרים את זה, אבל אצלנו זה בונוס על בונוס. אני לא יכול לדמיין מצב שבו הייתי מוותר על אריאל".
בחודש ינואר האחרון איבד טל את אביו למחלת הסרטן. "אבא שלי זכה לראות את הנכדה הראשונה מאיתנו וזה שימח אותו מאוד, הוא מתרגש. "היה לו סרטן שהתחיל בריאות והתפשט למוח. ניסיתי לדחוף אותו לטיפול שאני עשיתי, אבל לצערנו, מבחינה בירוקרטית לא אישרו לו. אמרו שבסרטן שלו הוא חייב לעשות ארבעה טיפולי כימו ורק לאחר מכן לקבל את האופדיבו־וירבוי. אחרי הטיפול הרביעי הוא לא שרד. חיינו במשך תקופה עם אבא נכה, שבקושי מגיב, ורק כשהוא רואה את הנכדות שלו, ביניהן את אריאל, הוא מתעורר לחיים".
