שנת 2020 הייתה רעה מאוד לרבים מאזרחי העולם, אבל יש כמה אנשים שיזכרו אותה כשנה מצוינת. קחו למשל את עופר כהן, 50, נשוי ואב לשניים מיהוד: ב-9 בדצמבר, רגע לפני שהשנה הסתיימה, הוא עבר השתלת ריאה, שבוע וחצי לאחר מכן כבר חזר הביתה, ושלושה ימים אחר כך החל לצעוד להנאתו בשכונת מגוריו, דבר שהיה בלתי אפשרי מבחינתו תקופה ארוכה. "אני אזכור את 2020 כשנה של תהפוכות", אומר כהן. "במשך רוב השנה היה לי קשה מאוד, אבל בימים האחרונים הכול השתנה, כך שבסך הכול זו הייתה שנה נפלאה, מהולה בכאב – כאב של אושר".
קראו עוד:
עד לפני תשע שנים היה כהן אדם בריא ועבד בעסק משפחתי לשיווק מזון ועשה הרבה ספורט. "היו לי חיים נורמליים", הוא אומר. "באחת השבתות רכבתי על אופניים ביער בן שמן, ופתאום הרגשתי שאני לא סוחב. חשבתי שירדתי בסיבולת לב-ריאה, אז בימים הבאים התחלתי לעלות ולרדת בחדר המדרגות בבית כדי לשפר את המצב. לא עזר. בשלב מסוים לא הרגשתי טוב, הלכתי לרופא, עשיתי צילום, ומשם הכול התגלגל. התברר שיש לי פיברוזיס ריאתי, מחלה שגורמת לצלקות בריאות. למזלי, המחלה התגלתה אצלי בשלב מוקדם, אבל הייתה הידרדרות מהירה, ולפני שש שנים הפסקתי לעבוד. גם כשפתחתי עם המשפחה שלי חנות צעצועים, לא יכולתי לעבוד בה ממש. בשנה וחצי האחרונות הייתי מחובר לחמצן 24/7. לא יכולתי לחיות בלי זה".
לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
אשתו, לדבריו, דחפה אותו לעבור השתלה כבר בתחילת המחלה, "אבל אני הייתי עדיין רחוק מזה, כי בשלב ההוא הייתי עצמאי יותר", אומר כהן. "עכשיו הבנתי שאין ברירה. בחודשים שלפני ההשתלה לא הייתי מסוגל לעשות כלום, חוץ מאשר לשבת על הספה מול הטלוויזיה. כשהגיעה הקורונה, היה לי עוד יותר קשה, כי אני בקבוצת סיכון, ולא יכולתי לפגוש אנשים. גם עכשיו אני חייב לשמור על ריחוק חברתי, אבל החיים שלי נראים אחרת, ואני מרגיש שאני חייב לפגוש את המשפחה של תורם הריאה, שבזכותה הכול השתנה, ולהודות לה".
זהותו של התורם אינה ידועה לו כרגע. "אני עדיין בשלבי התאוששות מהניתוח, כך שעוד לא הגעתי לשלב הזה", הוא אומר. "אבל זה יקרה".
4 צפייה בגלריה
עופר כהן צועד, השבוע. "לפני ההשתלה לא הייתי מסוגל לעשות כלום חוץ מלשבת מול הטלוויזיה"
(צילום: אלבום פרטי)
לא יכולתי לעמוד בחתונה שלי
ניתוח ההשתלה שעבר כהן התקיים בתנאים לא שגרתיים. "כל השתלה שבוצעה בשנת הקורונה הייתה כמעט בגדר נס", אומרת ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות.
"השנה הזו היוותה אתגר למשפחות של תורמי האיברים: היו סגרים, הוטלו מגבלות על ביקורים בבתי חולים, האפשרויות של המשפחות להיפרד מיקירן היו מאוד מצומצמות – ובכל זאת, הן התעלו מעל הקשיים, ומתוך הכאב והעצב חשבו על אחרים והחליטו לתת חיים. כל הסכמה של משפחה לתרום איברים ריגשה אותי השנה יותר מתמיד".
מוסיף ד"ר איתן וירטהיים, מנהל המרכז הרפואי רבין-בילינסון בפתח תקווה, שבו מתבצעות רוב השתלות האיברים בישראל: "השנה האתגר היה גדול במיוחד. ידענו שהקורונה עלולה לפגוע קשה במושתלים בכלל, ובפרט במושתלי הריאות, אז שמרנו עליהם כפל כפליים. עשינו איתם דרך ארוכה עד לניתוח, ונמשיך ללוות אותם גם בעתיד כדי לשמור על הישגי ההשתלה הכי טוב שאפשר".
כך נראה ניתוח של השתלת קוצב לב:
אחת המושתלים הללו היא רוני, עורכת דין בת 32 ממרכז הארץ, שב-18.3.2020, זמן קצר אחרי שהמגפה החלה להתפשט בישראל, קיבלה כבד חדש. "אני דווקא מבסוטית מ-2020", היא אומרת. "קיבלתי את החיים שלי בחזרה".
ב-17 השנים האחרונות התמודדה רוני עם מחלת ווילסון, הנגרמת עקב הפרעה בהפרשת נחושת מהגוף ויוצרת הצטברות ושקיעה באיברים פנימיים, בעיקר בכבד ובמוח. "היה לי צו ראשון לקראת הגיוס לצה"ל", היא משחזרת, "ובבדיקות התגלה חלבון בשתן. התגלו גם תפקודי כבד לא תקינים. הופניתי לבדיקות נוספות, והתברר שזה ווילסון, ושהנחושת מצטברת אצלי בכבד וגורמת לבעיה בתפקוד. קיבלתי כדורים שעוזרים לפרק את הנחושת, ואמרו לי שאפשר לחיות עם זה. אף אחד לא אמר שאצטרך לעבור השתלה".
במשך כ-14 שנה היא חיה ללא מגבלות, אבל לפני שלוש שנים חלה תפנית. "בתוך שבוע ימים העליתי עשרה קילו, וגם התחילו בצקות ברגליים וקשיי נשימה. רופא משפחה אמר שאין לי מה לדאוג, זה יעבור, אבל זה לא עבר. פניתי לרופאת נשים, והיא ראתה שהבטן שלי מלאה בנוזלים. הגעתי לבית חולים, ושם התברר שיש הצטברות נוזלים כתוצאה מאי-תפקוד הכבד, והכניסו אותי לרשימת מועמדים להשתלה".
כאן התחילה הידרדרות. "הצטברו נוזלים בגוף, עליתי שוב במשקל וקיבלתי כדורים להשתנה. גם הייתי חייבת להקפיד על תזונה בלי מלח ובלי נתרן גבוה, אז הפסקתי לאכול חטיפים, פיצות וגבינת קוטג', והתחלתי להכין בבית ארוחות שכללו רק חזה עוף, פירה ואורז, בלי שטויות מהצד. בשלב מסוים המצב החמיר עוד יותר: נהייתי צהובה בכל הגוף, אפילו בעיניים, ועלו לי נימי עכביש אדומים. בערך לפני שנתיים הגוף פשוט הפסיק לתפקד. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, רק לשכב. הייתי אפילו מתקלחת בשכיבה על הרצפה. גם בחתונה שלי, במאי 2019, לא יכולתי לעמוד, וקרובי משפחה החזיקו אותי. כמובן שגם לא עבדתי, ונאלצתי לסגור את המשרד שלי".
"רק חודש אחרי הניתוח חזרתי לחיים. זה היה בתקופת הסגר הראשון, אבל אני נהניתי להיות בבית, לקום מהספה, להיכנס להתקלח – לא רק לשכב כל הזמן. טיול של 500 מטר עם הכלב היה בשבילי עולם ומלואו. גם חזרתי לעבודה"
באותה תקופה הוזמנה פעמיים לעבור השתלה, אבל התברר שהכבד שנתרם לא התאים לגופה. כשקיבלה טלפון שלישי בנושא, במארס 2020, הייתה סקפטית. "אמרו לי שהתורמת היא אישה בת 80, והייתי בטוחה שגם הפעם זה לא יתאים לי", היא נזכרת. "להפתעתי, הכבד התאים, ונכנסתי להשתלה. זה היה ניתוח מאוד קשה, ונשארתי בבית החולים עשרה ימים. התגובה שלי לכדורים הייתה לא טובה, והרגשתי בלבול ואי-שקט. אחר כך התחילו כאבים. רק חודש אחרי הניתוח חזרתי לחיים. זה היה בתקופת הסגר הראשון, אבל אני נהניתי להיות בבית, לקום מהספה, להיכנס להתקלח – לא רק לשכב כל הזמן. טיול של 500 מטר עם הכלב היה בשבילי עולם ומלואו. גם חזרתי לעבודה. הזיכרון שלי קצת נפגע, ועד היום קורה שאני יוצאת מהבית בלי טלפון, גם אם אני בטוחה שהכנסתי אותו לתיק, או שאני אומרת לבעלי משהו ששכחתי שכבר אמרתי לו – אבל אמרו לי שזה ישתפר".
מה שהיא לא שכחה, זה להתקשר לבתה של תורמת הכבד ולהגיד תודה. "אני מדברת איתה הרבה", אומרת רוני, "מברכת אותה בחג שמח, בשנה טובה. הרי בזכות אמא שלה ובזכותה קיבלתי יום הולדת שני".
4 צפייה בגלריה
השתלת איברים מקפריסין. "ידענו שהקורונה עלולה לפגוע קשה במושתלים, אז שמרנו עליהם כפל כפליים"
(צילום: האדיבות המרכז הלאומי להשתלות)
מזל טוב, יש לך כליה
מוסק אבו-סאלח, 57, ממג'דל שמס, נשוי, אב לשמונה וסב לשמונה, עבר השתלת כליה ב-24.11.2020, ובכך באו לקיצן תשע השנים הרעות שלו.
"עד אז הייתי אדם בריא, ועבדתי בחקלאות ובתחזוקה", הוא מספר. "בגיל 48 עלה לי לחץ הדם והתחלתי לקחת תרופות. יום אחד השתגעתי: החלטתי שאני לא לוקח תרופות יותר. לחץ הדם התחיל לעלות ל-200, 210, והרופא אמר שאני חייב להתחיל לעשות דיאליזות. מאז הייתי נוסע שלוש פעמים בשבוע לבית החולים זיו בצפת ועושה שם דיאליזות של ארבע שעות. הציעו לי לעשות את זה בבית, אבל לא הסכמתי להביא את המכונה הביתה. פחדתי, אז המשפחה הייתה צריכה לקחת אותי כל פעם לבית החולים.
"פעם בשנה הייתי מגיע לבדיקות בבילינסון", ממשיך אבו-סאלח, "כי הייתי מועמד להשתלת כליה, וכל פעם היו אומרים לי: 'תחכה עד שיגיע התור שלך'. חיכיתי בסבלנות. לפני חודשיים ישבתי בבית בערב, ראיתי טלוויזיה. התקשרה אחות מבית חולים זיו. שאלה: 'מה אתה עושה?'. למחרת הייתי צריך לבוא לדיאליזה, אז חשבתי שהיא משנה לי תור, אבל פתאום היא אומרת: 'מזל טוב, יש לך כליה'. התרגשתי מאוד, ולמחרת כבר הייתי בבילינסון".
הכליה שהושתלה בגופו נתרמה על ידי גבר בן 52 שעבר דום לב, והתהליך מוגדר כ"נטילת איברים ממטופל לאחר הפסקה בלתי הפיכה של פעימות הלב", ומכונה גם "תרומה מתורם ללא לב פועם" (Organ donation after cardiac death – DCD). "הניתוח נמשך ארבע שעות, ואחר כך הייתי שעתיים בהתאוששות", משחזר אבו-סאלח. "כשהתעוררתי, הייתי די מיואש, כי הכליה החדשה לא עבדה. עבר חודש עד שהיא התחילה לעבוד, ובינתיים עשיתי דיאליזות בבית החולים. אמרו לי שלפעמים לוקח זמן עד שהכליה מתחילה לעבוד, אבל אני התייאשתי. עכשיו הכליה עובדת על 10%, והרופאים אומרים שבסוף הכול יהיה בסדר, ושאני צריך סבלנות".
בתחילת השבוע שעבר הוא חזר הביתה, ומאז לא יצא ממנו. "בגלל הקורונה אני צריך להתרחק מאנשים במשך שלושה חודשים", הוא מסביר. "אני מתרחק גם מהילדים ומהנכדים. הם באים לבקר אחד-אחד, ומדברים איתי מרחוק בזמן שאני יושב בחדר לבד. אני כבר מחכה ליום שבו אוכל לצאת מהבית, לעבוד קצת, לטייל, ללכת לבקר את הילדים – ושהקורונה כבר תלך מכאן".
חיכו למוות שלי
גם לפרץ אלמוג, 42, מבית שאן יש שאיפות צנועות מאוד לשנה הקרובה: "רק לחזור לעבוד", הוא אומר. "מעבר לזה אני לא רוצה כלום. הרי את החלום הגדול הגשמתי ב-2020: קיבלתי חיים במתנה".
הסיוט של אלמוג (בזוגיות, אב לשניים) התחיל לפני שלוש שנים, במהלך יום עבודה במוסך לצביעת כלי רכב בקיבוץ בית השיטה. "התמוטטתי", הוא אומר. "הייתה לי בעיה של אי-ספיקת לב והגעתי לבית חולים עפולה, שם פשוט חיכו למוות שלי. הלב עבד על 15% בלבד, ואני הייתי מעורפל לגמרי. המשפחה שלי לקחה את זה מאוד קשה, אבל למזלי, אחותי נזכרה שהיא קראה פעם על ד"ר טוביה בן-גל, מנהל היחידה לאי-ספיקת לב בבילינסון, והציעה שיעבירו אותי לשם. הגעתי אליו, והוא החליט שאעבור השתלה של לב מלאכותי (LVAD).
"התחיל פרק מאוד לא פשוט בחיים שלי", מספר אלמוג. "אתה קשור לכבל שיוצא מהבטן שלך ומחובר לחשמל או לסוללות שמחזיקות בין 10 ל-12 שעות. אתה גם יכול לראות איך הלב שואב את הדם. לא יכולתי לעבוד. הלוואי שהייתי יכול לעבוד. גם להתקלח לא יכולתי יותר מפעם בשבוע, ואסור היה לי לצאת מהבית ליותר משעה-שעתיים. הייתי קורא הרבה, רואה טלוויזיה, והייתי ממש בדיכאון. קשה לחיות ככה".
מצב רוחו השתפר לפני כחצי שנה, כשהתחילו לדבר איתו על השתלת לב. "אסור להיות עם לב מלאכותי יותר משלוש-ארבע שנים, אז הסבירו לי שצריך לפתוח אותי עוד פעם. בערך באותה תקופה התחילה הקורונה, והיה לי מאוד קשה: לא יכולתי להיפגש עם אנשים, פחדתי להידבק במחלה והתחלתי לחבוש מסכה גם כשהייתי לבד בחדר. אבל הידיעה שבקרוב אני עומד לעבור השתלת לב, נתנה לי תקווה. ידעתי שאני עומד להיוולד מחדש".
הלידה שלו מחדש התרחשה בזכות גבר כבן 40, שזהותו עדיין לא ידועה לו. "אבל אני ארצה לדעת מי זה", אומר אלמוג, "וגם ארצה להגיד תודה למשפחה שלו". את ההשתלה הוא עבר ב-21.12, ואלמוג כבר החליט שבתאריך הזה יחגוג את יום הולדתו החל מהשנה הבאה – מחווה לניתוח שבו נולד מחדש, עשרה ימים לפני סופה של אחת השנים הקשות בהיסטוריה, שבשבילו הייתה דווקא שנה מצוינת.
