שי, נשוי ואב לשני ילדים, לא ראה את אשתו וילדיו למעלה מחודש. הוא עובד במעבדת קורונה באחד מבתי החולים הגדולים בישראל. העבודה שלו בימים אלה כוללת משמרות של 12 ושל 16 שעות ביום. אם שואלים אותו לגבי המצב שלו, יש לו תשובה קצרה וחותכת בת מילה אחת: "מפורק". וזה לא רק הוא. "אני אדם די ספורטיבי, אבל אחרי משמרת אני גמור. ירדתי 4 ק"ג בחודש. חברים שלי עם פריצות דיסק, עם כאבים בלתי נסבלים, עם דלקות מפרקים. לפעמים אנחנו מסיימים משמרת ואנחנו לא יכולים להוריד את החלוק מרוב שכל הגוף כואב. תעשי ניסוי, קחי עט ותחזיקי אותו עם יד ישרה רק למשך שעתיים. זה כואב. התנאים כמעט לא אנושיים. ותחשבי שאנחנו מדברים על סקטור של אנשים יחסית מבוגרים, בסביבות גילאי חמישים ושישים, נשים שעולות על מיגון מלא שאי אפשר לנשום בתוכו, ותוך שנייה המשקף מתמלא באדים".
איך מגיבה המשפחה שלך?
"זה לא פשוט. הבנתי שאני חשוף יותר לקורונה, ואשתי הייתה בהיריון, בקבוצת סיכון, לכן עדיף היה שהיא תיסע להורים שלה ואני אשאר לבד בבית. פגשתי אותה אחרי חודשיים כבר בחדר לידה. מובן שהעבודה משפיעה על המשפחה וגם על הבריאות שלי".
"שכחו אותנו במעבדות"
הם עומדים בחזית המאבק למניעת התפרצות גל שני. עכשיו כשהמשק נפתח כמעט כולו, כשחופי הים מלאים, כשבכיתות לומדים 40 תלמידים בצפיפות — לגילוי המהיר של חולי הקורונה יש משמעות אדירה. זה הכלי הכי חשוב כרגע במאבק בנגיף. אבל עובדי המעבדות קורסים. כבר שנים שהם זועקים מתוך מצוקה, דורשים מהאוצר וממשרד הבריאות הסכם שכר עדכני שמותאם למציאות המשתנה. אבל שנים שהם נדחקים אל מאחורי הקלעים, ספונים בתוך המעבדות ומרגישים שקופים. משבר הקורונה החריף את מצבם, וכעת הם יוצאים למאבק. בעיות שלא נפתרו במשך שנים, ולמען האמת גם לא ממש עניינו את הציבור, הופכות עכשיו לקריטיות. הבוקר צפויה יו"ר הסתדרות הביוכימאים והמיקרוביולוגים, אסתר אדמון, להכריז על סכסוך עבודה.
"ישנם עובדי מעבדה שישנים במסדרונות", אומרת אדמון. "הם עובדים 16 שעות במשמרת ואין להם טעם לנסוע הביתה כי יש להם רק הפסקה של כמה שעות עד למשמרת הבאה. הגענו למצב שבאמת אין מנוס מהכרזה על סכסוך עבודה. באפריל, עם התחלת מצב החירום, אמרנו 'זאת מלחמה, ניתן את הטוב ביותר שלנו', אבל עכשיו אנחנו מבינים שזאת מלחמה שתארך שנה וחצי לפחות, ולא ניתן להמשיך בצורה כזאת. לא ייתכן שעובד יגיע לעבודה בשמונה בבוקר, ובשתיים בצהריים יאמרו לו 'הגיעו עוד אלף דגימות, אתה נשאר בעבודה עד אמצע הלילה'. את רואה עובדים שבאמצע היום צריכים למצוא סידור לילדים, עובדים שלא מספיקים ללכת הביתה בגלל כמות הדגימות. הם מצמידים כיסאות אחד לשני ותופסים תנומה קצרה כדי שיוכלו להמשיך לעבוד. הבעיה היא שמשרד הבריאות לא הפנים שהקורונה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. זה לא זבנג וגמרנו, כמו שחשבנו באפריל. משרד הבריאות רק מכבה שריפות, אין לו תוכנית קדימה, ואנחנו לא מצליחים להגיע להסדר".
מלבד בעיית השכר והתגמול הזעום על שעות נוספות, המערכת זקוקה בדחיפות לתקנים נוספים כדי לעמוד בעומס הבדיקות. "המדינה הציעה להוסיף 200 עובדים", אומרת אדמון, "בינתיים לא ראיתי אפילו אחד. צריך להבין, גם אם היום נקלוט עובדים, עוד לפני ההכשרה, כדי לאפשר להם לעבוד במעבדה הם חייבים לקבל חיסונים. זה תהליך שאורך חודשיים, לאחר מכן יש תהליך הכשרה בן חודשיים, כך שכדי שעובד יביא תפוקה של עבודה צריכים להמתין ארבעה חודשים".
אז מה אתם מציעים?
"אנחנו מבקשים בינתיים לקחת עובדים שהם כבר בעלי רישיון ונמצאים במערכת, שהם מחוסנים ומכירים את עבודת המעבדה ולעודד אותם לעבוד שעות נוספות ושבתות, עם תמריצים. בינתיים, כל עוד לא חותמים על הסכם, כל הנטל נופל רק על מעבדות הקורונה. מדובר במספר עובדים זעום שלא יכול לעמוד בנטל של אלפי דגימות ביום. עם הכללית חתמנו על הסכם וזה באמת עובד יפה החל מה־1 ביוני, אבל עם משרד הבריאות והאוצר זה טנגו. צעד קדימה ושניים אחורה. הם מפחדים להחליט. כל יום הוא קריטי. חסר לנו כוח אדם. מעבדה שעבדה עד הקורונה משמונה עד ארבע ועכשיו צריכה לעבוד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, תסכימי איתי שצריך לתגבר כוח אדם".
העובדים שמאחורי המבחנות והדגימות מסכימים עם כל מילה. "בזמן שמקבלי ההחלטות מכריזים על הגדלת כמות בדיקות הקורונה מדי יום — הם שוכחים את מי שנמצא שם בפועל, במעבדות", אומרת אורית (שם בדוי), מנהלת מעבדה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. "את מרגישה שאומרים לך 'תתאבדי על זה', אבל זה משהו שאי אפשר לעמוד בו בלי כוח אדם מתאים, מבלי שאת הורגת את העובדים שלך, שצריכים לתת 12 שעות ברציפות ויותר, ולמחרת לקום ולעבוד גם במעבדת האם שלהם. לטווח הארוך זה לא יעבוד. עובדי מעבדות הוצאו ממעבדות האם שלהם לטובת מעבדות הקורונה וזה מעמיס מאוד גם על כלל המעבדות האחרות שצריכות לתת תשובות לאלפי חולים שלא קשורים לקורונה".
"כמעט התהפכנו עם האוטו"
גם שי התגייס מיד למלחמה בקורונה. "במקור אני ממעבדה אחרת, אבל בזמן הקורונה ביקשו מתנדבים שיתגברו. זאת עבודה רגישה ועדינה מאוד. אנחנו פותחים את הבדיקות אחת־אחת, מוודאים שהפרטים תואמים, משייכים אותן למספר הברקוד, מדביקים ברקוד זהה על המבחנה. מנקים אותה היטב, עולים על מיגון, פותחים את הערכה, מנטרלים את הנגיף, מפיקים את ה־RNA ואת ה־DNA. זאת עבודה שדורשת ריכוז ודיוק, ואנחנו מדברים על אלפי בדיקות כאלה ביום. יום אחרי יום. שעות של עבודה. אני, למשל, עובד רצוף במשמרות של 16 שעות".
איך אפשר לשמור על ריכוז?
"זה לא קל. חברים שאני מדבר איתם מסיימים משמרת וכמעט מתהפכים עם האוטו. חברה אחת סיפרה שהיא התעוררה באמצע הכביש, מהבהלה נתנה ברקס ובמזל אף אחד לא נכנס בה. אין לנו הרבה שגיאות, אבל האנשים שבורים. זה ממש שוחק".
מתי אתם מספיקים לנוח?
"כמעט שאין מנוחה בזמן העבודה. אנשים יוצאים להפסקות בודדות של כמה דקות וחוזרים. כשנגיע לחורף, כל מי שיהיה עם תסמינים של שפעת ייבדק גם לשפעת וגם לקורונה. אז כבר בטוח שלא נוכל לעמוד בעומס".
המחסור בתקנים והעבודה הלחוצה במשמרות בלתי נגמרות הם רק שתיים מהסיבות לכך שקרוב ל־40 אחוז מנבדקי הקורונה מקבלים את התוצאות רק כעבור חמישה ימים. אחד הכלים היעילים ביותר כדי למנוע התפרצויות מקומיות של הנגיף הוא איתור מהיר של חולים בתוך 24 עד 48 שעות. "זה גם קשור לעומס, בוודאי. זאת הצעקה שלנו", אומרת אדמון. "אני מאמינה שברגע שהכל ייכנס למסלול, הזמן יתקצר. בכללית, למשל, מקבלים תשובה צ'יק־צ'ק. במעבדות הממשלתיות אנחנו מחכים, בתקווה שגם שם דברים יתחילו לזוז, שברגע שיהיה הסדר כמו עם הכללית הכל יתקתק".
שי מוסיף למילים של אדמון צבע מהשטח, איך זה נראה שם באמת. "אנחנו במרוץ נגד הזמן. היו מבחנות שעמדו לפוג ועבדנו כמו רובוטים נון־סטופ כדי לסיים אותן ולא לזרוק. את ממשיכה גם כשכואב לך. בפעם האחרונה שהרגשתי ככה זה היה בקאדרים בצבא. את לא רואה את הסוף. ואין תגמול. אני מדבר עם חברים, וחלק כבר החליטו שהם לא מוכנים לעשות את זה יותר, גם אם ישפרו את התנאים במעט. אנחנו מסתכלים על חברת 'מיי הריטג'', שחתמה הסכם עם המדינה לתגבור מערך הבדיקות. מישהו שרק התחיל לעבוד שם, שאין לו ניסיון, מרוויח יותר ממני. למה שאשאר? ויש גם כאלה שאומרים: זה לא שווה את הכסף, זה פוגע במשפחה, התגמול עלוב, אני פשוט עוזב את המקצוע. היחס אלינו מחפיר. ההרגשה היא שאף אחד לא סופר אותנו, גם לא במשרד הבריאות. אף אחד לא מעריך את העבודה, אני לא מרגיש שאנחנו עוברים למישהו בראש כשהוא אומר 'בואו נעשה אלפי בדיקות ביום'. לא משנה אם נתהפך עם האוטו, לא משנה אם יהיו לנו דלקות חוזרות בכתפיים ולא נוכל לזוז, אנחנו לא מעניינים אף אחד. אנחנו שקופים".
שי לא מסתיר את תחושת העלבון. "בהתחלה אנשים התגייסו מתוך תחושת מחויבות, אנחנו הקו הראשון למפות את ההתפרצות, לעצור אותה כשהיא בשכונה או בעיר מסוימת, שלא יסגרו את כל המדינה. הרי מרגע שזה יתפשט ויגיע למצוקת מכונות ההנשמה זה כבר יהיה מאוחר מדי. אנשים באו עם מוטיבציה, עם רצון, עם ציונות, ואז הם מגלים שמתייחסים אליהם כמו אל רובוטים אנושיים שמפיקים דגימות. לא אחד ולא שניים אומרים שהם רוצים לפרוש, לא בקטע של מרד. חברה שלי לעבודה אמרה לי 'אני בורג קטן כאן, יש לי תחליף, אבל בבית, מול הילדים שלי, אין לי תחליף. הם זקוקים לאמא שלהם'. זה יישמע קטנוני, אבל את רואה מסיבת עיתונאים, אומרים תודה לרופאים, לאחיות, אף אחד לא מזכיר אותנו. ואין לנו תגמול. למרות שעבדתי פי שניים בקורונה, קיבלתי בקושי 1,000 שקל נטו יותר. זה לא משהו שאפשר לפרנס איתו משפחה. אני עם תואר שני, ומקבל השלמה לשכר מינימום. הרוב מרוויחים 30־37 שקלים לשעה. ואז את עוד שומעת בחדשות שהבדיקות שאתה מבצע 'חסרות ערך'. זה כמו חץ בלב. אנשים מרגישים שבורים. אנשים לא רוצים להמשיך ככה. אתה לא מקבל לא מילה טובה ולא תגמול בשכר. ואתה עובד עם סיכון, פותח מבחנה שמכילה נגיף שהורג - זה לא משחק. גם אני חושב לחפש מקום עבודה אחר. בסוף היום אני צריך לשים אוכל על השולחן של המשפחה שלי. חברה אמרה לי שהיא מרגישה שאנחנו חיילים של אף אחד במלחמה הזאת".
"אנשים קמים ובורחים"
ד"ר יפעת אלקלעי, מנהלת מעבדה לאימונולוגיה בבית החולים איכילוב, מרגישה גם היא את השבר הגדול. "כל הצעקות שלנו לאורך השנים מתפוצצות עכשיו בפנים של משרדי הבריאות והאוצר, של בתי החולים ושל כולנו. אם לא יתקנו את המצב זה רק יחמיר. כרגע אנחנו מחזיקים מעבדות שיותר ממחצית העובדים בהן מעל גיל 60 ועומדים לפרוש. אנחנו לא מצליחים לאייש את המשרות. אני מראיינת אנשים בעלי תואר שני שמקבלים השלמה למינימום. הם שומעים את השכר, קמים והולכים. לוקח שנה להכשיר עובד מעבדה שיידע לעשות מעל מאה בדיקות שונות. אבל גם אנשים שמתחילים לא מחזיקים מעמד בגלל המשכורת. קיבלנו הערות שכל סטודנט לביולוגיה שנה א' יכול לעשות בדיקות קורונה. זה כל כך חוטא לאמת - זה מקצוע רפואי לכל דבר, והציבור בכלל לא מודע לזה. בהרבה מעבדות אנחנו מכניסים בדיקות שכלל לא היו קיימות בישראל עד לפני שנתיים. אנשים היו מתים ממחלות שאי אפשר היה לאבחן, אלה בדיקות שאפשר לעשות רק במעבדות, לא בקליניקה של הרופא וגם לא באוניברסיטה. אנחנו עוסקים גם בבקרת איכות, לוודא שכל תוצאה היא כזאת שניתן לסמוך עליה. תוצאות מעבדות יכולות לקבוע חיים ומוות".
אתם יכולים לעמוד בקצב של 16 אלף בדיקות ביום לאורך זמן?
"אם מנסים להגיע לכמות כזאת זה אומר שכל עובדי המעבדות עובדים במאה אחוז, בלי להרים את הראש. אי אפשר לחנוק את המערכת יותר ממה שהיא חנוקה. תוסיפי לזה את מיי הריטג'. אנשים שואלים, למה לעבוד ולקרוע את עצמנו כאן כשאפשר לעבוד בפרטי ולהרוויח כפול? אם המדינה מסכימה לשלם שם, אני לא מבינה למה היא לא משלמת את זה לאנשים במעבדות שנאמנים לה שנים".
תגובת משרד הבריאות: "המשרד עושה כל מאמץ, ביחד עם משרד האוצר, לתגבר את כוח האדם ולשפר את תנאי שכרם. מאז תחילת הפנדמיה ביצעו המעבדות השונות ברחבי הארץ מעל 750 אלף בדיקות לנגיף הקורונה".
תגובת משרד האוצר: "אנחנו רואים חשיבות עליונה בהרחבת היצע הבדיקות ופיתוח המעבדות. הקצינו במהלך השנה מאות מיליוני שקלים לנושא. בנוסף, אישרנו תוספת של 150 עובדי מעבדה לטובת הגדלת היצע הבדיקות. באשר לשכר — נחתם הסכם לעבודה במתכונת ייחודית עבור עובדי המעבדות במהלך חודש אפריל, וכעת אנו בעיצומם של דיונים על הסדר מיוחד לחודש יוני שיתגמל על העבודה הנוספת המאומצת". •
