לפני שלוש שנים ילדה כנרת האובן את בתה אריאל ואם תשאלו אותה, היא לא מתכוונת לחזור על חווית ההיריון והלידה, לפחות לא בזמן הקרוב. בעצב תלדי בנים, אומרים, אבל יש נשים שסובלות יותר מאחרות ונראה שלרפואה, בינתיים, אין מזור עבורן או תשובות, והן נאלצות להתמודד עם סבל קשה ומתסכל.
"במשך כל ההיריון סבלתי מכאבים קשים מאוד באגן וכל הרופאים שהייתי אצלם אמרו לי שככה זה היריון ושאני צריכה ללדת וזה יעבור. ואז ילדתי. ולא רק שזה לא עבר - זה אפילו החמיר. הייתי בכסא גלגלים כי לא הצלחתי להרים את הרגליים", מספרת האובן, בת 33, תושבת גבעתיים.
האובן חוותה קושי עצום במהלך ההיריון ולאחריו, וכשניסתה לקבל תשובות אף אחד מהגורמים הרפואיים לא נתן לזה שם. "לא ידעתי מה קורה לי, לא הבנתי למה לא מצליחה ללכת. חצי שנה הייתי מגיעה לעבודה בהיריון אחרי שלא ישנתי כל הלילה והיו אומרים לי: 'מה את מתלוננת? חכי שתלדי ואז באמת לא תשני'. לא הצלחתי להעביר את המסר שאני סובלת ולא יודעת מה קורה לי ואף אחד לא הבין.
כנרת האובן: "במשך כל ההיריון סבלתי מכאבים קשים מאוד באגן וכל הרופאים שהייתי אצלם אמרו לי שככה זה היריון ושאני צריכה ללדת וזה יעבור. ואז ילדתי. ולא רק שזה לא עבר - זה אפילו החמיר"
"אני זוכרת שלא הצלחתי לעלות במדרגות לקומה השנייה בעבודה. בבית חולים שחררו אותי על כיסא גלגלים ואמרו לי שאין להם איך לעזור לי. זו תחושה של כישלון מאוד גדול כבר במחלקת יולדות, כי את רואה את כולן הולכות ומתפקדות ורק את לא מסוגלת ללכת. רק התחלת את החיים כאמא - וכבר את מרגישה כמו האמא הכי גרועה במחלקה, ואת גם לא מבינה מה קורה לך. איבדת שליטה לחלוטין על הגוף שלך ותוך כדי את אמורה לטפל ביצור חדש שרק נולד. זו תחושה גדולה של חוסר אונים וגם הסביבה לא מבינה. אימהות שלא חוו את זה לא מבינות מה הסיפור. כולם אומרים שזה כבר יעבור, אומרים לך 'תלכי והכל יחזור למקום', שזה בדיוק הדבר ההיפך ממה שצריך. שילמתי המון על טיפולים ושום דבר לא עזר".
כך היא התנהלה במשך חודשים, בתסכול רב ועם דיכאון שנבע ממצבה הגופני. "אני חוויתי רק בגלל זה דיכאון של אחרי לידה, כי את לא מבינה למה כולם בסדר ואת לא. רק שלושה חודשים אחרי הלידה יכולתי לצאת לטיול עם העגלה. את מרגישה שהגוף מתפרק לך. בן הזוג שלי חזר לעבודה ומצאתי את עצמי בלי יכולת ללכת לשירותים או לחמם אוכל לבד. ישבתי כל היום במיטה וכל מה שעשיתי היה להניק ולחתל. זו סיטואציה בלתי אפשרית".
גם עבור שירן גורש דהן, בת 37 מפרדס חנה, נשואה ואם לשניים, ההריונות היו לא קלים, בלשון המעטה. "בהיריון הראשון שלי עם צור יצחק, לפני כחמש שנים, התחלתי לצלוע לקראת חודש שמיני והיה לי קשה מאוד עלות במדרגות עד לקומה שלישית, אז עברנו לגור אצל החמים שלי. לא ממש הבנתי מי נגד מי אבל זו היתה המציאות וזהו. אחרי הלידה צלעתי ממש, היו ימים שרגל ימין שלי היתה מתקפלת לי ככה סתם בלי אזהרה מראש ולכן במשך תקופה ארוכה לא התהלכתי עם התינוק על ידיים גם בתוך הבית. לקח לי כמה חודשים להתאושש ולהחלים, לא ידעתי בכלל שיש צורך בטיפול. אף אחד מהרופאים שפגשתי לא אמר לי מילה אחת על אבחנה כזו או אחרת, לא על טיפול, שיקום פיזיותרפיה או משהו בסגנון".
שירן גורש דהן: "רק התחלת את החיים כאמא - וכבר את מרגישה כמו האמא הכי גרועה במחלקה. איבדת שליטה לחלוטין על הגוף שלך ותוך כדי את אמורה לטפל ביצור חדש שרק נולד"
לפני כשלושה חודשים היא ילדה את הבן השני, איתן חביב, ואז כבר הבינה יותר שיש לה בעיה חמורה ממה שחשבה "בהיריון השני כבר שמעתי מחברה שהיא הגיעה למצב שנעזרה בכיסא גלגלים בעקבות סימפיזיוליזיס. לא דמיינתי שאלמד להגיד את זה בעצמי בהמשך, אבל גם אני הגעתי למצב הזה. הפעם התחלתי לצלוע כבר בחודש השישי. ככל שהזמן עבר הכאבים החמירו, ומהר מאוד לא יכולתי לשכב על הצד. הכאבים באגן התחילו להתחזק ברמה שכאב לי ללכת וצלעתי. הרגשתי כאילו האגן שלי מתחיל להתפרק והשרירים מנסים להחזיק אותו יחד.
3 צפייה בגלריה
"לא האמנתי שיש כאלו עוצמות של כאב". שירן גורש דהן אחרי הלידה, על כיסא גלגלים עם בנה הבכור
(צילום: אלבום פרטי)
"כיוון שרופאת הנשים שלי לא ממש התייחסה לזה, התקשרתי לאותה חברה ושאלתי אותה מה היה לה. היא שיתפה אותי וישר הבנתי שאני סובלת מאותו הדבר - סימפיזיוליזיס. ככל שההיריון התקדם והמשקל שלי עלה - כך התקשתי יותר ויותר ללכת. בחודש שמיני הכאבים היו בלתי נסבלים, כל יציאה מהמיטה היתה בלתי אפשרית. הכאבים היו כל כך חזקים שהרגשתי שאני לא מסוגלת לתפעל את השרירים ולכן בעלי היה עוזר לי לקום מהמיטה. גיליתי שיש קבוצת תמיכה בפייסבוק לנשים שסובלות מסימפיזיוליזיס ומתוך כך גיליתי על האפשרות להשאיל הליכון כדי לצאת מהמיטה ולתפקד".
הלידה וגם התקופה לאחר מכן, היא מספרת, לא היו פשוטות, "אחרי הלידה היו לי שלושה שבועות של גיהינום. לקחתי משככי כאבים בלי סוף. הרגשתי כאילו הרגליים יתפרקו ויצאו החוצה. לא האמנתי שיש כאלו עוצמות של כאב. לאחר מכן הכאב פחת והפך לנסבל. היום, שלושה חודשים בדיוק אחרי הלידה, עדיין יש לי כאבים בהליכה. אני לא יכולה לרוץ ולהפעיל את השרירים בעוצמה. כשהבן שלי נפל מעץ בגינה של סבא וסבתא שלו בשבוע שעבר, ניסיתי לרוץ אליו חצי צולעת. בלילות עדיין אין שום אפשרות שאשכב על הצד, אני מרגישה כאילו האגן קורס לתוך עצמו והכאבים בלתי נסבלים. אני מוגבלת בתנועה ולשאת את התינוק במנשא - שזה אחד הדברים הנפלאים לניו בורן - זה עונש בשבילי".
לתופעה ולסבל שעברו שירן וכנרת ועוברות עוד נשים רבות נוספות, יש שם: סימפיזיוליזיס - כאב קדמי של האגן, לעיתים עם השלכת כאב לירכיים, למפשעות ולרצפת האגן, המתעורר אצל נשים בהיריון או לאחר הלידה
לתופעה ולסבל שעברו שירן וכנרת ועוברות עוד נשים רבות נוספות, יש שם: סימפיזיוליזיס - כאב קדמי של האגן, לעיתים עם השלכת כאב לירכיים, למפשעות ולרצפת האגן, המתעורר אצל נשים בהיריון או לאחר הלידה. הכאב יכול להימשך אף כחצי שנה אחרי הלידה ולעיתים ממשיך לפקוד את הסובלות מהתופעה בעת מאמץ פיסי או פעילות גופנית במהלך החיים. בשנים האחרונות החלה התופעה להיכנס יותר למודעות הממסד הרפואי, אך זה עדיין לא מספיק.
"בשלב כלשהו אורתופד שטיפל בי זרק את המילה הזו, סימפיזיוליזיס", מספרת האובן. "נכנסתי לפייסבוק ומצאתי קהילה. פתאום אני קולטת שאני לא לבד. זו תחושת תסכול מאוד גדולה כי לקח זמן עד שהוא נתן לי את האבחנה הזו ולא הבנתי למה לא אמרו לי את זה קודם. הוא גם אמר שאין לזה טיפול, ושאני צריכה שוט לנוח. יש לי ילדה בת שלושה שבועות בבית - איך אפשר לנוח? וזה גם לא נכון. אפשר לעשות פיזיותרפיה, אם כי אין ממש הכשרה של פיזיותרפיסטים לתחום. עברתי שיקום של חצי שנה ולמדתי ממש ללכת מחדש. יש נשים בקהילה שגם שנתיים אחרי הלידה סובלות מחוסר תפקוד ועדיין נעזרות בכיסא גלגלים וסובלות מכאבים יומיומיים".
היום האובן כבר עוזרת לנשים אחרות ומנהלת את קהילת סימפיזיוליזיס בפייסבוק המונה כ-5,000 חברות. "זה שובר לי את הלב כשאני רואה פוסטים כמו 'הבטחתם שזה יעבור אחרי הלידה אבל זה לא עובר'. נשים גם מדברות על כך שעד לא מזמן ניתן היה, אם כי לא בקלות, לקבל שמירת היריון בגלל סימפיזיוליזיס, אבל לאחרונה זה נהיה קשה יותר ויותר להתמודד עם הבירוקרטיה. גם ככה המערכת לא מכירה בסבל שלנו".
שירן חברה גם היא בקהילה. "הלוואי והייתה למחלה הזו יותר מודעות. הלוואי ויותר אנשים היו מכירים ושומעים עליה. יש ממני צפייה לחזור לתפקד כרגיל. עדיין קשה לי לעלות במדרגות ואחרי עמידה ממושכת אני מתעייפת ומתחילה לצלוע. וזה אמיתי לגמרי. אני לא מתפנקת ולא מחפשת מנוחה".
"המחקר הוא בשורה אדירה לעולם הגניקולוגי והמיילדותי"
הבשורה תגיע אולי ממחקר חדש שנערך בבית החולים שערי צדק בירושלים ויתפרסם בקרוב באחד מכתבי העת הרפואיים. עוז לוי, מומחה ברפואה סינית (Lic. Ac), מנהל מערך הרפואה הסינית בשערי צדק ומנהל מרפאה פרטית לרפואה סינית, מספר שבשערי צדק משלבים בשנים האחרונות טיפולים של הרפואה הסינית במחלקות שונות, כמו יולדות, אונקולוגיה וכירורגיה, ומטפלים גם בנשים שסובלות מסימפיזיוליזיס. "זה סינדרום איום ונורא של נשים בהיריון, חלקן אפילו בשבועות מוקדמים, סביב שבוע 17. כל שגרת החיים שלהן נפגעת".
לוי מספר כיצד לפני כחמש שנים, בעודו עובד בחדר לידה בשערי צדק, הגיעה למיון יולדות אישה בשבוע ה-32 עם כאבים, על כיסא גלגלים. "ידעתי וגם הרופא שלה ידע שאין ממש מה לתת לה חוץ מהתרופות הרגילות כדי לנסות להקל עליה. ושם למעשה התחילה הדרך שלי עם הסימפיזיוליזיס. הרגשתי שלא יכול להיות משהו שאין לו פתרון".
במחקר שנערך במשך שנתיים נבדקה יעילות הדיקור הסיני על כ-90 מטופלות שאובחנו כסובלות מסימפיזיוליזיס, בשלבי היריון שונים ועם מגוון רמות כאב. "ניכר היה כי המטופלות אשר קיבלו טיפול אמיתי, לעומת טיפול דמה, הראו הבדל משמעותי ברמת הכאב מיד לאחר טיפול וכן בימים ובשבועות שלאחריו. בעקבות כך ניתן לצייר גרף המציג את שבועות ההיריון כפרמטר עולה ובו בזמן את רמת הכאב והמגבלות כפרמטר יורד ובחלק מהמקרים עד כדי היעלמות הכאבים והמגבלות לחלוטין", מסביר לוי.
עוז לוי: "אנחנו חלוצים בתחום, גם עולם הדיקור עצמו עדיין לא יודע מה שאנחנו למדנו ויודעים"
יחד עם לוי, השתתפו במחקר פרופ' סורינה גריסרו, מנהלת אגף נשים ויולדות, ד"ר אריה יפה, רופא נשים, המיילדת נורית כהן וד"ר מנחם אוברבאום, המנהל לשעבר של המרכז המשולב לרפואה משלימה.
בקרוב יפורסם המחקר בכתב עת רפואי בינלאומי. "המחקר הוא בשורה אדירה לעולם הגניקולוגי והמיילדותי, והיא שיש מענה לאותן נשים ואפשר להשתמש ברפואה משולבת: קונבנציונלית ולא קונבנציונלית. זו מומחיות בפני עצמה - לפתח גם בדיקור הסיני את הטיפול המתאים. אנחנו חלוצים בתחום, גם עולם הדיקור עצמו עדיין לא יודע מה שאנחנו למדנו ויודעים. אין יותר מדי מחקרים על סימפיזיוליזיס ועל הטיפול בתופעה, אבל יש יותר מודעות גם מבחינת המטופלות.
"אני מאמין שיום יבוא ומטופלות בהיריון יוכלו לקבל דיקור סיני לטיפול בסימפיזיוליזיס בקופות החולים, כפי שניתן היום במחלקות הנשים והיולדות של שערי צדק", אומר לוי ומסכם: "זה לא רק עניין הכאב אלא גם היכולת של היולדת להחלים ולטפל בתינוק. אני חושב שאנחנו משיגים עבורן חופש, כי יולדת שלא יכולה לתפקד מרגישה כלואה".
