ודאי נתקלתם לא פעם בהתייחסות שלילית למי שנתפס בגילוי לב של ביקורת עצמית. שכן, ביקורת עצמית שלילית נתפסת פעמים רבות כחולשה בעיני אחרים ולכן גורמת לאנשים להתרחק מחברתם של אלה הנוטים לכך. אלו נתפסים כלא נעימים, נרגנים ומעייפים.
מעבר לכך, כשהיא מושלכת על הערך העצמי באופן תדיר היא עלולה לגרום להשלכות מרחיקות לכת על הבריאות הנפשית. ביקורת עצמית שלילית עלולה להיות לא מודעת ולהרגיש טבעית לאלה שגדלו עם קווי חשיבה נוקשים כלפי עצמם (והרבה פעמים גם כלפי הסביבה).
לא ניתן להתעלם מכך שרבים מהמפחדים מביקורת סובלים למעשה מפרפקציוניזם. הבעיה בולטת בתרבות המערב המעודדת את החברה לפתח פרפקציוניזם באמצעות שימת דגש על הישגים ומעמד. אנו מופגזים במסרים חיצוניים אשר תובעים מאיתנו לעמוד בסטנדרטים מסוימים ואלה מפעילים את לחצם.
מהי ביקורת עצמית?
ביקורת עצמית היא השיח הפנימי שלנו עם עצמנו והוא קשור בהכרח לדימוי עצמי וערך עצמי. במקורה היא יכולת הישרדותית האמורה לשרת אותנו על ידי דרבון לשיפור ביצועים והישגים. חשוב להבין שכאשר ביקורת עצמית נעשית נוקשה ותכופה מדי, זה עלול להזיק לטווח הארוך.
אין כיום כמעט תחום אחד בבריאות הנפש שאינו נקשר לדימוי עצמי וביקורת עצמית החל מחרדות (חברתיות, כלליות וטורדניות) וכלה בדיכאון, התמכרויות, הפרעות אכילה, התפרצויות זעם, אי שקט והפרעות הסתגלות.
התפתחות של ביקורת עצמית
ביקורת עצמית מתפתחת בדרך כלל בילדות והיא קשורה לציפיות ההוריות והחברתיות, המודעות והלא מודעות, עימן גדלנו. חשוב להדגיש כי ייתכן שמסרים שונים עוברים באופן לא מודע וקשורים לצורך של הילד לבלוט, לקבל הערכה ולהרגיש ראוי לאהבה.
דרך מסרים אלו הילד מפנים כי רק באמצעות הישגים והצלחות קונקרטיות הוא יצליח להיות שייך, נאהב וראוי. בנוסף, מסרים מבלבלים של הסביבה עלולים להוות כר פורה לביקורת עצמית נוקשה למשל כשישנם פערים בין איך הסביבה תופסת את הילד לבין איך שהילד מרגיש ותופס את עצמו.
הילד/ה עלול/ה לחשוב: "ההורים אמרו לי שאני מצטיין", "אמא אמרה לי שאני מוכשרת ומיוחדת" אבל בפנים אותו/ה הילד/ה לא מרגישים שהם מוצלחים במיוחד.
כשהסיפור (הנרטיב) איתו אנו גדלים לא תואם את מי שאנו בעיני עצמנו, אנו נאבקים תדיר על מנת להתאים את עצמנו, והכלי הראשון העומד לרשותנו הוא "ביקורת עצמית". ביקורת עצמית היא הכלי בו הנפש משתמשת כדי להגשים את אותו הנרטיב שאליו אנו שואפים.
הבעיה היא כאשר הביקורת הופכת לקול פנימי הולך וגדל, וקשה לעצור אותה בדומה לכדור שלג שצובר תאוצה במדרון. הביקורת מעצימה את התסכול הפנימי שגורר בתורו עוד ביקורת עצמית וכך מתפתחים קווים פרפקציוניסטיים.
תרבות של ביקורת עצמית
לתרבות בה אנו חיים ישנה השפעה דרמטית על התפתחותה של ביקורת עצמית שלילית. דור ה-Y הוא דוגמה מצוינת לכך. מצד אחד, לדור הזה נוצרו הזדמנויות ואפשרויות מדהימות דרך הרשתות החברתיות, אך מצד שני, הפלטפורמה החברתית של העשור האחרון עודדה השוואות, חוסר סיפוק ותסכול תמידיים. הדשא של השכן תמיד נראה טוב יותר ומוצלח יותר.
ההשוואה מאתגרת את הדימוי העצמי שלנו: "האם אני כמוהו? מרוויח כמוהו? נהנה כמוהו? מצליח כמוהו?". בנוסף להשוואות, מועברים מסרים כפולים העלולים לפגוע בדימוי העצמי, למשל: בריאות ותזונה. מצד אחד ישנו עידוד לאורח חיים בריא ומאוזן, אך באותה נשימה אנו מופגזים בתכנים של אוכל, הסעדה ובישולים. התרבות מצד אחד מעודדת שליטה על יצרים, אך במקביל ממשיכה לפתות אותנו להתענג על אוכל.
מביקורת עצמית להרס עצמי
איך ניתן להתמודד עם מצב בו אנו נתונים באופן תמידי לבחינת ערכנו העצמי? ובכן, התשובה היא שלא תמיד באמת ניתן. אנו רואים מדי יום את ההשפעות ההרסניות של פגיעה בדימוי העצמי. ההשוואה לאחרים מייצרת חרדה ותסכול הולך וגדל והתוצאה הבלתי נמנעת היא: הימנעות.
הימנעות יכולה להיות פנימית (כמו למשל: הימנעות ממגע עם רגשות לא נעימים דרך התמכרות) או חיצונית (לא לצאת למסיבה, להסתגר בבית, לא לגשת למבחנים ועוד...). ההיגיון בבסיס ההימנעות הוא שמגע עם המציאות עלול לעורר כאב, רגשי נחיתות, הרגשה של חוסר שייכות, אשמה ובושה.
כשמישהו חווה פגיעה בדימוי העצמי כתוצאה מביקורת פנימית או חיצונית, הוא בדרך כלל יאשים את הסביבה במה שקורה לו ("זה בגלל שלא מבינים אותי", "אם היו תנאים כך וכך אז הייתי מצליח..."). כשהביקורת העצמית תופחת והופכת למתקפה פנימית ומתמשכת על הדימוי העצמי, אזי נראה רגשות והתנהגויות אשר עלולות להביא לכדי דיכאון, חרדות והתמכרויות.
ההשלכות על הנפש הן עצומות בגלל שמצד אחד הימנעות אמנם עוזרת להימנע מ"הלא נעים", אך מצד שני היא מנתקת את האדם ממגע עם המציאות. זו נקודה קריטית להבנה. ערכנו העצמי נבנה דרך התנסויות ומגע עם המציאות הגם שהוא לא נעים. כל מגע עם המציאות מאפשר לנו ללמוד משהו על עצמנו ולחזק את תחושת המסוגלות. דימוי עצמי חיובי נבנה דרך התנסויות חיוביות ובנייתן של יכולות פנימיות כמו : חוסן, חמלה, גמישות וספונטניות.
2 צפייה בגלריה
הדרך לבריאות הנפשית, עוברת קודם כל בהכרה של אותם חלקים פרפקציוניסטיים ונוקשים.
(צילום: shutterstock)
יציאה מהרס עצמי לערך עצמי
הדרך לבריאות הנפשית, עוברת קודם כל בהכרה של אותם חלקים פרפקציוניסטיים ונוקשים. אין זה דבר של מה בכך. האינסטינקט הטבעי של הנפש הוא לשמר מנגנונים הימנעותיים. צריך לזכור שביקורת עצמית בעיני פרפקציוניסטים נתפסת כדבר חיובי שאמור לקדם אותם.
אנו עלולים לשמוע משפטים כמו: "אבל מה אהיה ללא הפרפקציוניזם"?, "ללא ביקורת עצמית, לא אתקדם ולא ייצא ממני כלום". על כן, הכרה בכך שביקורת העצמית לא רק שלא שירתה אותם אלא גם שימרה תחושה של נחיתות והימנעות, חשובה מעין כמותה כדי להתחיל תהליך לעבר שינוי.
לצד הכרה בחלקים פנימיים אלו נדרש פירוק קוגניטיבי (מחשבתי) של הנחות נוקשות ופיתוחה של יכולת לתפוס את המציאות הפנימית והחיצונית כמורכבת ולא כחד מימדית.
פרפקציוניסטים נוטים לחשיבה של "שחור - לבן", "הצלחה-כישלון". השלב הקריטי ביותר הוא לזהות את המקומות ההימנעותיים וזאת דרך הקשבה ומתן מענה לצרכים פנימיים. לשם כך נדרשת עבודה פנימית על גמישות, יצירתיות, ספונטניות, קבלת החלטות ואולי הדבר הכי חשוב – להסכים לפעמים לטעות.
הפרפקציוניסטים יימנעו מכל מה שיש בו סיכוי לטעות או להיכשל. כישלונות בעיניהם הם קטסטרופליים. יהיה עליהם ללמוד כי טעויות הן חלק קריטי מהאנושיות שבנו. תינוקות וילדים לרוב מסכימים להתנסות, לטעות ולהסתכן בחוויה של תסכול וחוסר סיפוק (אשר מותאם להתפתחותם).
תסכול הוא אולי מבאס אבל הוא כמו שריר. כשאדם מאמץ קול פנימי המשמיע נחמה לצד עידוד להמשיך הלאה, הוא עוזר לפתח בעצמו יכולות של חוסן, אמונה עצמית ותחושת מסוגלות.
פרקפציוניסטים יצטרכו לעבור דרך ארוכה על מנת להסכים להתמודד עם אכזבות וטעויות. הנקודה החשובה כאן היא לאו דווקא הטעות עצמה אלא מה שקורה רגע אחרי.
האם הם שוב ייפלו למעגל הביקורת שיחזיר אותם הישר לחיק ההימנעות או האם הפעם הם ינסו לסמוך על עצמם, להשמיע לעצמם קול פנימי אחר אשר יוכל לחזק אותם ולראות בכישלון אתגר.
