הבריאות בידיים שלהן
ד"ר ענת אנג'ל (בי"ח וולפסון), ד"ר רויטל בר אשר (יוספטל), ד"ר שרית אבישר אלינר (קפלן והרצפלד) וד"ר תמר אלרם (הדסה הר הצופים) התארחו היום (ב') בוועידת "הנשים של המדינה" של ynet, "ידיעות אחרונות" ו"לאשה" ודיברו על הקשיים, ההישגים והדרמות של השנה האחרונה.
אולי נתחיל דווקא ברגע הקשה ביותר?
ד"ר ענת אנג'ל, מנהלת בי"ח וולפסון בחולון: "אצלי זה היה זוג שהגיע בתחילת המגפה מטיול במצרים. הם מתאשפזים ופתאום האישה מתחילה לקרוס. זו הייתה ההכרה הראשונה של מה זו המחלה הזאת. היא הייתה צריכה הנשמה ואקמו. בסוף היא החלימה, אבל זה היה רגע מכונן שבו הבנו מול מה אנחנו מתמודדים".
"למעשה כל התקופה הזאת הייתה תקופה מאתגרת של למידה. כל בוקר מחליטים החלטה אחת ועם הדינמיקה של המחלה משנים אותה בערב. ואני חייבת לציין שמי שבאמת עושה את כל העבודה זה הצוותים הנפלאים. זו שנה שלמה של מלחמה אין-סופית במשהו לא מוכר ומשתנה, וזה דורש גם גמישות ניהולית ותפעולית -לבנות בית חולים שלם מחדש ולהכין אותו לקליטה של חולים שצריכים מייגון מיוחד ומבנה משלהם אז זה החלק מהאתגר".
אמרת קודם שהאירוע למעשה לא נגמר.
"נכון. אמנם יש כמות מכובדת של חמישה מיליון מחוסנים במנה ראשונה אבל רואים את כל הווריאנטים החדשים ושהמחלה נעשית קשה יותר. הצטרפה גם אוכלוסייה בסיכון - נשים בהריון. אנחנו לא יודעים מה עוד יופיע, וזו מחלה פנימית בסופו של דבר עם טיפול נמרץ. הדינימיקה הזאת מאוד מאתגרת".
ד"ר תמר אלרם, את מגיעה מהחזית הירושלמית (הדסה הר הצופים) שהיא חזית שונה. "חזית חזית. יש כל כך הרבה רגעים קשים בשנה הזאת אבל אני רוצה לבחור רגע שקרה לא מזמן, כשכבר התחילו החיסונים. קיבלתי טלפון בלילה שאובחן חולה חיובי במחלקה לגריאטריה שיקומית אצלנו. שנה שלמה עמלנו להדוף את המחלה מתוך המחלקה שבה חולים קשים וקשישים ובסופו של דבר המחלה הגיע אליה דווקא כשהתחלנו לחסן.
"לצערי היה חולה אחד שסירב להתחסן והוא נדבק ומספר חולים אחרים נדבקו. הלב שלי צנח כי זה היה רגע בו חשבתי שייתכן שאאבד חולים. לשמחתי בסופו של דבר האירוע היה בשליטה מלאה כי גם אותו חולה יחיד קשה החלים וחמשת החולים האחרים שנדבקו היו אחרי החיסון הראשון או א-סימפטומטיים/ חולים קלים. כך שלא רק שיצאנו מזה בטוב - זה גם הוכיח לנו שהחיסון עובד".
עברו שבועיים מאז ההלוויות הגדולות בירושלים שבהשתתפות עשרות אלפי משתתפים. אתן מרגישות את ההשפעה של זה?
"מרגישים שהירידה נבלמה. כל יום אני מסתכלת קודם כל כמה חולים מאושפזים במחלקות הקורונה ובימי השיא הגענו ל-200 חולים. היו ימים שלא היה מקום בהדסה ובשערי צדק בירושלים וחולים נאלצו להתאשפז בבתי חולים. לצערי המספרים האלה קצת זחלו חזרה, היום עמדנו על 79 חולים אני מאוד מקווה שהירידה תימשך ולא נראה עוד פעם עלייה".
ד"ר שרית אבישר אלינר, מה המצב אצלכם במרכז הרפואי קפלן?
"היה לי קשה כשלא היה לי מקום בטיפול נמרץ כי יש חולים מאוד קשים, מונשמים ולא תמיד המחלקות הפנימיות יודעות לטפל בחולים מונשמים הטיפול בחולי קורונה הוא קצת שונה. למדנו את זה עם הזמן. בתחילת המגפה התמקדנו בהנשמה פולשנית והיום אנחנו מתמקדים בהנשמה לא פולשנית. זה טיפול שונה ובמצב של עומס תמיד היה קושי להחליט מי להעביר לטיפול נמרץ - בן 70 עצמאי ללא מחלות רקע או בן 40 עם מחלות רקע קשות, למי יש סיכוי טוב יותר כשאין לך מקום?"
זאת הברירה שאמרו כל הזמן שלא הגענו אליה.
"כן, אבל היא כן קיימת. כולם אומרים שלא הגענו אליה אבל יודעים שיש מחסור גדול בטיפול נמרץ ויש מחסור גדול בצוות מיומן לטיפול נמרץ".
מה עשית אגב?
"הייתי צריכה להחליט ולשאול את החברים ואת המחלקות הפנימיות ולדחוף כנראה בטיפול נמרץ קצת יותר חולים ממה שהם יכולים לקבל ולעזור בצוותים. לא הגענו למצב שחולה שצריך טיפול נמרץ לא נכנס למחלקה, אבל זה עומס גדול מאוד מאוד על הצוותים".
"היה גם קושי גדול עם החולים הגריאטריים הרבים שהגיעו מבתי האבות בסביבה וממוסד גדול של אנשים עם מוגבלויות. היום אנחנו כבר די מורגלים, אבל בהתחלה זה יצר עומס ניכר מאוד על הצוותים הסיעודיים, כי מישהו צריך לטפל באנשים האלה - הם רגילים שגם גורבים להם גרביים ולא היה מי שיעשה את זה והיה קושי גדול שגרם לשחיקה גדולה מאוד בצוותים.
אתם שולחים צוותים לחופש?
"אנחנו משתדלים אבל יש גם אנשי צוות בבידוד - היו ימים עם מעל 100 אנשי צוות בבית. פתחנו קו חם, הסתובבנו עם תשורות קטנות - הדברים הקטנים האלה".
ד"ר רויטל בר אשר, את מגיעה מפלנטה אחרת - אילת, יוספטל. בעצם לך יש קשיים שונים משאר המנהלות פה. איך הסתדרתם בתקופה הזאת? בית חולים קטן, 60 מיטות. איך בסיטואציה הזאת בכלל מתמרנים בין חולים רגילים לחולי קורונה?
"אחד הרגעים הקשים המכוננים שאני כל הזמן חוזרת אליו היה בפסח, שיא הסגר הראשון. אילת חשוכה לגמרי, כל בתי המלון עזובים ועצובים, אפס תפוסה. אין נפש חיה, ורק בית החולים קיים והדיסוננס הזה בין מה שהיה צריך להיות לבין מה שנוצר בעקבות הסגר העצים את הרצון של הצוות הרפואי באילת להחזיר אותה להיות עיר ירוקה.
"מאחר שבית חולים כל כך קטן והצוות מצומצם, היינו צריכים לחתוך את בית החולים באופן פיזי, לשים קירות גבס ולאפשר הפרדה כדי להמשיך את השירות הרפואי - כי באילת אין שום דבר אחר. כולם נשענים עלינו. היו לנו מצבים של הידרדרות של חולים מהרגע לרגע ואני צריכה להחליט איך ומתי אני מוציאה אותו מאילת, והאם במסוק או באמבולנס. הפחד הזה של להוציא מטופל חולה קשה ולהעביר אותו. אבל אנחנו יודעים לעשות את זה, ובזכות הניסיון שלנו והצוות שלנו ובשילוב עם מד"א. צלחנו את זה עד עכשיו ואני מקווה שנמשיך לצלוח את זה".
אני כן רוצה שנדבר גם על נשים. האם החדרים האקוטיים לנפגעות תקיפות מיניות המשיכו לתפקד בתקופה הזאת?
ד"ר ענת אנג'ל: "ברור. לוופלסון מופנים גם המקרים היותר מורכבים, כי אנחנו גם עובדים בשיתוף עם המכון לרפואה משפטית ביפו. הייתה ירידה בפניות מטבע הדברים, בטח בהתחלה. היום הפחד פחת ואנחנו רואים בערך 300 פניות אצלנו בשנה"
ד"ר תמר אלרם: "אצלנו בהדסה פועלת עמותת 'בת עמי' שמרכזת את היפול בנפגעי תקיפה מינית בירושלים והיה לנו דיון בעניין. המספרים ירדו בסדר גודל של 40% בשנה האחרונה. הלוואי וזה היה בגלל שהייתה פחות אלימות מינית. לצערי כנראה שלא. נראה שזה הפחד לצאת מהבית ולהגיע לבית חולים, וייתכן שאחת הסיבות היא גם הקושי להתרחק מהתוקף, כי כדי לבוא ולהתלונן ולהגיד 'תקפו אותי', את צריכה להיות מסוגלת לצאת מהבית. זה מאוד עצוב וראינו מתאם ברור עם הסגרים. בתקופת סגרים נשים כמעט שלא באו, וברגע שהסתיים הסגר - כל פעם נרשמה עלייה, גם של נשים שנפגעו בתקופות הסגר".
ד"ר שרית אבישר אלינר: "אצלנו החדר האקוטי בבנייה ובנינו טופס סגול שהוא טופס וירטואלי ואנחנו מפרסמים אותו בכל הרשתות. כשאישה, בחורה או ילדה באה ואומרת 'תקפו אותי', זה קצת קשה, אז יש לה את שם הקוד 'טופס סגול' וכשהיא אומרת אותו לוקחים אותה הצידה, ומפעילים את כל המערכת הדרושה".
