אובדן אדם יקר הוא נקודת שבר החוצה באחת את רצף החיים ומשנה אותם מן היסוד. הטרגדיה האנושית וההבנה המחלחלת שמה שהיה שוב לא יהיה משותפת לכל מי ששכל אדם הקרוב לליבו בנסיבות שונות.
כאשר מזמנים לנו החיים מפגש עם המוות, ההגנות שלנו נסדקות ושיווי המשקל הנפשי שלנו מתערער. יתרה מכך, כאשר הנפטר היה דמות משמעותית בחיינו ואף היווה מרכיב בתחושת זהותנו האישית, האובדן נחווה גם כהתפרקות זהותנו והתערערות אחיזתנו בעולם. תהליך האבל מאפשר לנו לעבד קוגניטיבית ורגשית את חוויית האובדן ולהחזיר את תחושת האיזון לחיינו.
התמודדות של ילדים עם אובדן
ילדים חווים אובדן של אדם קרוב באופנים שונים, אולם למרות השונוּת בתגובות, קיימות תגובות שכיחות המשותפות למרבית הילדים. מוות במשפחה מערער את יציבות עולמו של הילד. בשבועות הראשונים שלאחר האובדן ניתן לצפות לתגובות טבעיות כגון בכי, הכחשה, כעס, חוסר אונים, חרדה, אשמה, בושה, סיוטי לילה, קהות רגשית או אדישות, היעדר שמחת חיים, תפישת העולם כמקום מסוכן ומאיים, קושי להתרכז, היצמדות, תלותיות ונסיגה להתנהגויות המאפיינות גילים צעירים יותר. לעיתים ילדים אינם מראים סימן חיצוני למתחולל בתוכם. ילדים אלה מוצאים נחמה בהיאחזות בחיק השגרה.
קראו עוד:
תגובות המחייבות מעקב ותשומת לב הן: איבוד עניין בפעילויות יומיומיות, הפרעות שינה, חוסר תיאבון, פחד להישאר לבד, התנהגות רגרסיבית, הצהרות על רצון לסיים את החיים, היעדרויות מבית הספר וירידה בהישגים. אם תופעות אלו מתמשכות מעבר לשבועות מספר, יש לפנות ליועצת בית הספר או לרופא המשפחה לשם הפניית הילד לטיפול מקצועי ולהדרכה משפחתית.
כיצד לסייע?
1. דברו עם הילד או הילדה ברמה המתאימה לגילם וליכולת התפישה שלהם.
2. הקפידו לספק מידע עובדתי ואמין על האירוע. ההסבר יכול להיות קצר ופשוט. הימנעו ממתן פרטים מיותרים והשתמשו במונחים הברורים לילד. רצוי להשתמש בשפה נכונה. לומר: "הוא מת/נפטר" ולא להשתמש במשפטים כמו: "אלוהים לקח אותו", "הוא ישן" וכדומה.
רצוי לגייס עזרה ותמיכה מגורמים משמעותיים נוספים בחיי הילד. לשם כך מומלץ לפנות לבית הספר או לגן לשם קבלת סיוע
3. עודדו את הילד לדבר על המוות ועל רגשותיו. הזמינו אותו לשאול שאלות אם הוא חש בכך צורך. ענו על שאלות הילד בסבלנות ובכנות. מותר לכם לומר גם שאינכם יודעים את כל התשובות.
4. הבהירו שהמוות אינו תוצאה של מעשי הילד.
5. אין צורך להסתיר רגשות כאב על מנת לתת לגיטימציה לתחושות הילד. יחד עם זאת, לא מומלץ להגיב באופן קיצוני ונסער בנוכחות הילד. רצוי לנהל שיחה עם הילד במצב רגוע ושקול ככל הניתן.
6. יש לספר לילד (בהתאם לגילו) על העומד להתרחש בטקס הלוויה. ניתן לאפשר לילד (בהתאם לגילו) להחליט אם ברצונו להשתתף בה. נוסף לכך, יש להכינו לקראת ימי השבעה ומנהגי האבלות במשפחה.
ניסיונות לגונן על הילד מהחוויה הקשה מונעים ממנו הזדמנות להתמודד עם מה שאירע
7. רצוי להשאיר את הילד במסגרת המשפחתית ולתת לו להשתתף במתרחש ובמקביל לאפשר לו גם להיפגש עם חבריו. תמיכה מסביבתו החברתית של הילד הינה משמעותית מאוד. שאלו את הילד למי מבין חבריו היה רוצה להודיע, האם רוצה להזמין חבר לביתו או ללכת לבקר חבר.
8. ספקו לילד תמיכה רגשית בהתאם לצרכיו ולרצונו. אם אתם מתקשים לעשות זאת, בקשו ממבוגרים משמעותיים לילד לסייע לכם בכך.
9. עודדו הבעת רגשות באמצעים יצירתיים שונים כאמנות, פסיכודרמה, יצירת אתר זיכרון, כתיבת מכתבים וציור ציורים.
10. יש לקבל כל תגובה ולאפשר אותה ללא ביקורת וללא שיפוטיות. תנו לילד לגיטימציה להגיב לאובדן בדרכו. ניתן לומר שמותר לבכות אם רוצים, אולם לא כל אחד בוכה, כל אחד מגיב אחרת. מותר לדבר על הנפטר ומותר גם לא - אין דרך נכונה או לא נכונה להתאבל.
11. חשוב לסייע לילד לקבל את המציאות החדשה בחייו לאחר אובדן אדם קרוב. קבלה של הכאב ושל הצער הטבעיים בעקבות האובדן והשלמה עימם הן חיוניות על מנת להניע את הילד לשתף אחרים ברגשותיו, לחפש תמיכה ולהסתגל לשינוי. ניסיונות לגונן עליו מהחוויה הקשה מונעים ממנו הזדמנות להתמודד עם מה שאירע.
12. רצוי לגייס עזרה ותמיכה מגורמים משמעותיים נוספים בחיי הילד. לשם כך מומלץ לפנות לבית הספר או לגן לשם קבלת סיוע.
13. היו ערניים להחרפת סימני מצוקה. בעת הצורך חשוב לפנות לסיוע מקצועי.
הכותבת היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן ומחברת הספרים "עוצמת ההקשבה – כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר" ו"כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי", בהוצאת מטר.
