קריסת המחלקות: כך זה נראה:
(צילום: חגי דקל)
קברניטי מערכת הבריאות מתריעים כבר זמן רב על העומס במחלקות הקורונה בבתי החולים, ומזהירים מפני קריסה. ביום שישי האחרון קיבלו המילים האלה ביטוי טראגי בבית החולים איכילוב בתל־אביב כשחולה הקורונה משה חרזי (47) מצא את מותו לאחר שצינור ממכונת ההנשמה שלו נותק מבלי שאיש מאנשי הצוות ישים לב לכך. כעת חוששים בבתי החולים שהסיפור העצוב הזה לא יהיה האחרון.
כעת, ברקע חציית קו 4,000 המתים מהמחלה, העומסים מאיימים להכניע את בתי החולים: מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' חזי לוי, הודיע אתמול למנהלי בתי החולים כי עליהם להתייחס למצב התחלואה הנוכחי כאל "מצב חירום של מערכת הבריאות". לדבריו, "עומס התחלואה מותח את ההיערכות לקצה גבול היכולת".
על רקע אזהרתו של פרופ' לוי, אמר מנהל בית החולים רמב"ם, ד"ר מיקי הלברטל: "התרענו חודשים רבים, ואין ספק שבאירוע הזה כל בתי החולים נאבקים על איכות הטיפול. האירוע באיכילוב לא הולך להיות חריג". אנשי צוות אחרים, שלא מוכנים להזדהות בשמם, אומרים בצורה חד־משמעית: "כשפורסם האירוע באיכילוב כולם מיד בדקו האם מדובר בבית החולים שלהם, כי ברור שאירוע כזה קרה או יכול לקרות בכל בית חולים בו מאושפזים חולי קורונה".
עבור הצוותים הרפואיים שחיים את הקורונה מסביב לשעון, טרגדיה כמו מותו של משה חרזי היא פחד ממשי. במונולוגים כנים וחשופים מספרים שלושה מהם, שעושים ימים כלילות במחלקות הקורונה העמוסות, איך הדברים נראים מבפנים, ומודים שלעומס וללחץ במחלקות עלול להיות מחיר כבד מאוד, בחיי אדם.
יבגניה בוגאטוב, אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ קורונה ברמב"ם
"השבועות האחרונים מאוד אינטנסיביים. זה לא גל אלא צונאמי, והוא שוטף גם אותנו. המשמעות היא שאם בגל הקודם המספר המקסימלי של מאושפזים במחלקה היה 13, אז היום היינו על 21 חולים קשים מונשמים. הלילה קיבלנו מטופל בן 47 שהגיע לא מונשם ובבוקר הוא כבר היה מחובר למכשיר אקמו. החולים הצעירים יכולים להידרדר במהירות למקרים מאוד־מאוד קשים, כולל כאלו שלא היו להם מחלות רקע. אנחנו מתמודדים כעת עם בן 38 ללא מחלות רקע מיוחדות, ושלשום קיבלנו בת 36 בהיריון עם תאומים שהגיעה אלינו מונשמת.
"החולים ממשיכים להגיע אחד אחרי השני, וזה פשוט לא נגמר. המיטה לא מספיקה להתייבש וכבר מגיעים חדשים. לכל משפחה יש שני ביקורים בשבוע. בשבוע שעבר קיבלתי החלטה שאנחנו לא נקבל אותם כי יש המון פעילות והם לא יכולים להיכנס לתוך המתחם בזמן פעילות. בדרך כלל בזמן הזה אנחנו משהים את הפעילות וכשהם יוצאים אנחנו ממשיכים, ופה פשוט לא הייתה אופציה כזו. התרוצצנו מאחד לשני.
"נפשית קשה לי. אני לוקחת את העבודה שלי הביתה. אני אחות אחראית וממשיכה לעבוד גם כשאני בבית. הלילה קיבלתי הודעה על החולה ה־21. אני דואגת כל הזמן לאנשי הצוות שנמצאים שם ולמטופלים. אני לא ישנה טוב מאז שאני במחלקות הקורונה. זו אחריות מאוד גדולה. אני נופלת מעייפות ונרדמת, ואז אני מתעוררת באמצע הלילה ומתעדכנת על פטירות וקבלות, האם חסר כוח אדם ומאיפה מביאים אותו.
"הציבור חווה את המשבר דרך התקשורת, ובתקשורת אין מספיק ייצוג של אנשי הצוות שנמצאים בתוך המחלקות ואז הכל נשמע לא אמין. כשאני מספרת ומשתפת אנשים שלא עובדים במחלקות הקורונה, אנשים לא מאמינים לי. רק מי שמתמודד עם המציאות שלנו מבין מה קורה. כנראה צריך לעשות סיורים מודרכים לציבור, כדי שיבין עם מה אנחנו מתמודדים. בשבוע שעבר תפסתי את עצמי עומדת בחניון התת־קרקעי ולא יודעת למי לגשת קודם".
יניב בילינסון, אח במחלקת קורונה בקפלן
"המחלקה שלנו היא כמו מחלקה סגורה. יש את אזור תחנת האחיות שנראה כמו אקווריום, כדי שנוכל לראות כמה שיותר מהמחלקה. במקום ללכת פיזית למטופלים הרבה מהעבודה היא דרך המסך. זו תחושה מאוד מוזרה. רוב העבודה שלנו ביומיום זה המון מגע עם המטופלים ולהיות שם בשבילם פיזית. לי מאוד קשה לדעת שאני צריך לכתוב על מישהו דיווח כשראיתי אותו פעם או פעמיים. לפעמים זה מרגיש לי לא אמיתי. איך אני יכול להעניק טיפול למישהו שראיתי אותו עשר דקות במהלך כל המשמרת?
"נכון לרגע זה יש במחלקה 28 מטופלים שהגיעו לכאן בשבוע האחרון. אנחנו רגילים להיות מותשים פיזית מבחינת העמידה וההתרוצצות, אבל ההתשה הפיזית פה היא אחרת לגמרי. אנחנו יודעים שהמיגון הוא לטובתנו, אבל לפעמים בא לי פשוט להוריד את הכל בבת־אחת. אני מגיע מאוד עייף הביתה, ויש לעבודה הזו גם מחיר פיזי, שמוביל למחיר נפשי. לאחר שאני מוסר משמרת ומעביר את השרביט למשמרת הבאה, עדיין יש הרבה מחשבות שמטרידות. אני שואל את עצמי האם יכולתי לתת יותר טיפול למטופלים או עוד דקה של מחשבה, וזה מטריד.
"גם בנהיגה הביתה אני מוטרד מזה ושואל את עצמי האם יכולתי לעשות דברים אחרת. אני משתדל לשים את זה בצד כשאני נכנס הביתה אבל זה מאוד קשה, וזה כן ממשיך איתנו הלאה. אני לא חושב שיש קריסה, אבל אנחנו עובדים קשה וקולטים עוד ועוד מטופלים. המערכת שלנו חזקה. אישית אני מרגיש שיש לי עוד מה לתת ועוד כוח להילחם.
"היה מטופל שאנחנו יודעים שמצבו קשה וידענו שאין לנו הרבה איך לעזור לו כי בשנייה שאנחנו עוזבים אותו הוא היה מוריד מעצמו את כל הציוד או תולש לעצמו את העירוי. זה מטופל שאני יודע שהצוות שלי כל־כולו היה בפנים שעות, וגם אם אכנס ואשים לו את החמצן – הוא יוריד את זה. מטופל כזה, אם הוא לא היה חולה קורונה הייתי מבקש שהמשפחה תהיה לידו. אבל מאוד קשה לקבל את זה שאתה מסתכל על הבן אדם דועך".
ד"ר רוני חכים, מומחית בהרדמה, המרכז הרפואי העמק
"כעת, כשאנחנו במהלכו של הגל השלישי, יש עלייה במספר המונשמים, ורופאים ממחלקת הרדמה מבצעים תורנויות במחלקת הקורונה. אתמול הנשמנו שלושה מטופלים חדשים והגענו לשיא מבחינת מספר המונשמים בבית החולים.
"יש קשיים רבים מבחינת העבודה בקורונה. אחד מהם הוא קהות חושים: קשה לראות בגלל האדים על המשקף וחסימה של חלק משדה הראייה, אי אפשר להריח בגלל המסכה, לא ניתן לחוש בגלל הכפפות, והקושי הגדול ביותר שלי הוא השמיעה. יש המון רעש במחלקה: מכשירי החמצן בזרימה גבוהה, המנשמים, המוניטורים, הצפצופים, הקריאות של אנשי הצוות, והרעש של חליפת המיגון שמשתפשפת על האוזניים. אין שקט. כל כמה שעות יצאתי החוצה מהבניין והקשבתי לשקט.
"קושי נוסף הוא כמובן נפשי. לגשת למטופל ולומר לו שצריך להנשים אותו, המטופל כל כך עייף מלנשום שהוא פשוט מתמסר להנשמה שלי. אני מתחילה לחוות את הקשיים רק כעת, אבל צוות הטיפול הנמרץ עובד שם כבר שנה. הם נותנים את נשמתם למטופלים, מתמודדים עם הקשיים והעייפות, ואני שמחה מאוד שסוף־סוף ניתנה לי האפשרות להיכנס ולעזור, לתת לצוותים הקבועים מעט מרחב נשימה ולהילחם בעצמי את המלחמה של כולנו".
