רן טפר עדיין זוכר את הרגע המטלטל שבו הבין שהוא חולה קורונה. שום סימן לא הכין אותו לרעות שיבואו, לא חום ולא חולשה קיצונית. באמצע ספטמבר הוא ישב בביתו בבאר־שבע עם אשתו דנה וארבעת ילדיו, צפה בחדשות המטרידות על מספר הנדבקים, כשמתוך שעמום החליטו ילדיו למדוד לו את רמת החמצן במד הסטורציה והמספר שהופיע הותיר את כולם בשוק.
"79 אחוז", הוא אומר ושיעול נבחני מקשה עליו לסיים את המשפט. "לא האמנתי. אף אחד לא האמין. אשתי התחילה לפתח תסמינים לקורונה ובגלל זה נכנסנו לבידוד כל המשפחה".
משהו הכין אותך לתוצאה הזאת?
"ממש לא. לא היה לי אף תסמין, כלום. אשתי אמרה שאני חיוור במהלך היום אבל לא חשבנו שזה קשור בכלל".
מה עשית אחרי שהתקבלה התוצאה?
"מיד בדקנו שוב, וראינו שוב את אותה תוצאה. אחרי זה התברר מול הרופאים שהבדיקה השטותית הזו הצילה אותי ממוות. התקשרו לאחות של הקופה ותוך עשר דקות הגיע אמבולנס לפנות אותי, לא הספקתי להגיד שלום למשפחה שלי, ארזתי תיק קטן ליומיים־שלושה וחשבתי שאוטוטו אני חוזר הביתה. עברו שלושה חודשים ואני עדיין בבית החולים".
את הימים הקשים טפר זוכר היטב. הוא בן 46, אחד החולים הצעירים בארץ שהגיע למצב קשה מאוד בעקבות נגיף הקורונה. בבית החולים סורוקה שבו אושפז הוא חובר מיד למכונות הנשמה. אך מצבו הידרדר במהירות והוא עבר לטיפול נמרץ. מאדם בריא, העובד בעבודה פיזית כמנהל לוגיסטי במפעל תרכובות, לא מעשן וללא מחלות רקע — הפך טפר בן־רגע לאדם לא תפקודי, כשריאותיו קרסו לחלוטין והוא אינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו.
"מיד חיברו אותי לאקמו וראו שיש לי אפס תפקודי ריאה, הכל צנח ברגע", הוא אומר. "מרוב שזה היה מסוכן לא נתנו לי להישאר ער אז אמרו לי שמעבירים אותי לטיפול נמרץ ושם הרדימו אותי".
מתי הבנת שאתה נמצא בין חיים למוות?
"רגע לפני שפינו אותי לטיפול נמרץ עשו לי צילום ריאות וראו שיש החמרה ושהסטורציה לא עוברת את ה-80. מהתגובות של הרופאים הבנתי שזה הולך למקום לא טוב. לא הרגשתי משהו מיוחד, נשמתי בכבדות אבל לא משהו יוצא דופן. הייתי מאוד חיוור ולבן, חשבתי שזה בכלל שפעת. הרדימו אותי כדי שלא אסבול וקמתי בטיפול נמרץ. שם כבר היה בלגן והתחלתי להבין עד כמה אני נמצא בסכנה".
היית בהכרה?
"חיברו אותי לאקמו, שזה בלי הרדמה. הייתי הראשון שחובר לאקמו בארץ, וביקשו את אישורי. למעשה הייתי היחיד בארץ ובין הבודדים בעולם. סמכתי על הרופאים בעיניים עצומות. הרופא אמר שההרדמה תהיה יותר מסובכת כי המצב שלי באמת קשה ושאני חייב לשתף פעולה. לא היו לי כבר תפקודי ריאה בכלל ולא הייתה לי ברירה, הייתי חייב ללכת עם הרופאים".
אשפוז מורט עצבים
כשהוא בהכרה עם שני צינורות שמחוברים האחד למפשעה והאחר לצוואר, התחיל טפר להתאושש מחדש. "רן הוא בחור בן 46, בריא לגמרי בלי מחלות רקע", מסביר ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ סורוקה. "הוא הגיע לסורוקה כשהוא כבר נדבק בקורונה והמחלה הייתה מאוד משמעותית אצלו. ידענו שזה הולך למקומות לא טובים, אז החלטנו בדיון צוות היחידה לקורונה — מנהל היחידה פרופ' אלמוג, ד"ר ליאור פוקס ואילנה פוחיס, מנהלת סיעוד — להעלות אותו על אקמו באופן יוצא דופן ללא הנשמה".
כמו הטיפול בח"כ דוד ביטן.
"הרבה פעמים אנחנו מנשימים כי אין ברירה, אבל יש לזה פוטנציאל רציני לגרום נזקים משמעותיים לריאות. מתוך הבנה שאנחנו הולכים להגיע איתו לאקמו החלטנו לעשות סוג של ניתוח ולהכניס לו צינורות גדולים מהמפשעה והצוואר שמגיעים ישר ללב ואמורים לשאוב את הדם שמגיע ללב, להעביר אותו מחוץ לגוף דרך ריאה מלאכותית ולהחזיר את הדם עם מעט חמצן חזרה ללב".
צפו בדיווח על מצבו של ח"כ ביטן שחובר לאקמו:
(צילום: ליהי קרופניק, שחר גולדשטיין)
נשמע מפחיד.
"אין ספק שמדובר בפעולה מסוכנת ומורכבת, אך לשמחתנו במקרה של רן הצלחנו לעשות את זה".
אלא שגם אחרי ההליך המסובך שטפר עבר הריאות שלו לא חזרו לתפקד. ולמרות שנשם בצורה מעולה הרופאים נאלצו להרדים אותו לגמרי. "המחלה הריאתית של רן התקדמה עד כדי כך שבעצם לא היו לו ריאות תוך יומיים־שלושה", ממשיך ד"ר גלנטה. "לא היה לו סנטימטר מעוקב אחד של אוויר שיכול להיכנס לריאה, הוא חי אך ורק על הריאה המלאכותית שחיברנו ללב".
3 צפייה בגלריה
ד"ר אורי גלנטה. "לא היה לו סנטימטר מעוקב אחד של אוויר שיכול להיכנס לריאה, הוא חי אך ורק על הריאה המלאכותית שחיברנו ללב"
(צילום: דוברות סורוקה)
וכל זה כשהוא בהכרה מלאה?
"כן. להפתעתנו בלי תחושה של חוסר נשימה. המשכנו איתו שלושה שבועות ככה, אבל בגלל שהמחלה הייתה כל כך קשה לאט־לאט נאלצנו להרדים אותו. גם כשהרדמנו אותו נמנענו מלהנשים אותו כי רצינו שהריאות ינוחו, הן היו צריכות את הסביבה הכי נוחה כדי להבריא בלי לחצים של מכונות הנשמה. אחרי שלושה שבועות, כשהוא כבר מורדם לגמרי, הכנסנו לו מכונת הנשמה בעיקר כדי לנקות את דרכי האוויר ולאט־לאט למדוד את מה שקורה בתוך הריאה. זה כבר היה בשלב ההחלמה שלו, החלמה איטית וקשה. הוא היה 53 יום על אקמו ובעשרים הימים האחרונים הריאות התחילו להשתפר והשתתפו בתהליך הנשימה. זה היה ממש נס".
מדוע הוא היה יוצא דופן?
"אף פעם לא עשו את התהליך הזה עם חולה כל כך קשה. רן היה חולה לחלוטין ללא ריאות, וכל הקהילה הרפואית הסתכלה בהפתעה וציפתה לראות מה נעשה. לראות בנאדם ללא ריאות בכלל שמסמן עם האגודלים כלפי מעלה שהכל טוב, כשהוא בכלל לא נושם בכוחות עצמו - זה באמת נס רפואי. ההליך דורש צוות גדול — אחיות, טכנולוגים מומחים, רופאים וכמובן אומץ ונכונות מרן ומהמשפחה שלו. אני רק יכול לדמיין מה עובר לאדם בראש כשאומרים לו שעושים בו פעולה נורא מסוכנת שתציל לו את החיים, אבל זה בקלות יכול להידרדר למוות".
איך זה השפיע עליך?
"את האמת - קשה מאוד. היה אשפוז מורט עצבים, ארוך, לילות ארוכים דאגתי ולא ישנתי, כל טלפון הקפיץ אותי אליו. אבל בסופו של דבר אני שמח מאוד שהצלחנו לעזור. הקורונה משאירה צלקות ונזקים קשים בריאה, שחלק מהאנשים מצליחים לעשות רוורס למצב שקדם למחלה, אבל חלק לא מתאוששים לעולם. רן נמצא עכשיו בתהליך שיפור משמעותי, כששעות ארוכות מהיום הוא נושם לבד אבל עדיין צריך לסירוגין תמיכה של מכונת הנשמה. ייקח זמן עד שיתפקד בצורה מלאה".
"התפללו עליי"
לצד מבצע החיסונים, מספר הנדבקים בארץ רק עולה, ונדמה שהקורונה הולכת ללוות אותנו עוד זמן ארוך. מקובל לחשוב שצעירים עוברים את המחלה בלי סיבוכים מיותרים, אך סיפורו של רן מבהיר שאי אפשר לדעת כיצד הגוף יגיב לנגיף הקורונה ואיזה נזקים ילוו אותנו זמן רב אחרי ההחלמה.
"אני לא זוכר הרבה מחצי השנה האחרונה, הייתי מאוד מעורפל ובטראומה גדולה. אני לא זוכר את הזמנים אפילו. אחרי שהרדימו אותי עדיין לא זכרתי כלום. אשתי הגיעה כל יום, התפללה עליי, שרה לי, אבל אני לא זוכר כלום. חצי שנה נמחקה לי מהחיים"
70 ימים שהה רן בטיפול נמרץ, חודשיים בשיקום — בסך הכל 150 יום בבית החולים. הוא עדיין מקווה לחזור במהרה הביתה, אבל עכשיו הוא מתנחם בעובדה שקיבל את חייו בחזרה.
אמנם מבחינת הרופאים זאת הייתה הצלחה רפואית מסחררת, אבל מבחינת רן ומשפחתו הפחד המשתק, סימני השאלה והלחץ סביב המצב השאירו צלקות נפשיות שהם מתמודדים איתן עד היום. "ברור שהייתי מעדיף הרדמה מלאה", אומר רן ומתחיל בהתקף שיעולים. "אני לא זוכר הרבה מחצי השנה האחרונה, הייתי מאוד מעורפל ובטראומה גדולה. אני לא זוכר את הזמנים אפילו. אחרי שהרדימו אותי עדיין לא זכרתי כלום. אשתי הגיעה כל יום, התפללה עליי, שרה לי, אבל אני לא זוכר כלום. חצי שנה נמחקה לי מהחיים".
וכשקמת מההרדמה איך הרגשת?
"לא זכרתי איפה אני נמצא, לא הבנתי מי אני ומה אני. המזל שלי שהייתי מוקף רופאים שלא עזבו אותי, כל הזמן היו סביבי וריככו את המכה. ד"ר גלנטה הסביר לי הכל ודיבר איתי כל הזמן, לא השאיר אותי לבד. הילדים קיבלו את זה קשה. הרופאים לקחו אותם תחת חסותם וכל הזמן התקשרו לעדכן. גם כשהכל נראה חסר סיכוי הם נלחמו על החיים שלי. חשוב לי להודות להם - זה יותר מהכל".
יש משהו שתיקח איתך?
"המון. להעריך את הפשוט. אני בן אדם בריא, עושה ספורט, לא מעשן, לא שותה, אולי עם קצת עודף משקל. המחלה הזו נפלה עליי כרעם ביום בהיר. אל תגידו לי זה לא יקרה - לכו להתחסן. שקלתי 106 קילו וירדתי ל־76 קילו. אני עכשיו מתחיל שיקום מוטורי, בהמשך אלמד לשבת, לעמוד, ללכת. הכל מחדש כמו תינוק. שלושה חודשים שכבתי, ואין לי כוח בשרירים. על זה אנחנו עובדים הכי קשה".
מה הכי בא לך לעשות כשתחזור הביתה?
"לשבת על הכורסה עם הילדים והאישה, לא רוצה יותר מזה".
