בליל חמישי האחרון, 16 ביוני, התלוננה ירדן ישי, תושבת רמת-גן חולת קורונה המאושפזת במלון קורונה שנפתחה ב"לאונרדו" שבבאר-שבע, על כאבים בשרירים ובגפיים ואי-יכולת ללכת. פינו אותה מהמלון לבית החולים סורוקה שבעיר באמבולנס בשעה 21:15, שם חיכה לה, לטענתה, יחס לא ראוי.
כשהגיעה לבית החולים באמבולנס, מספרת ישי, נותרה ללא מיזוג באמבולנס במשך חצי שעה עד שהוחלט אם להכניסה לחדר מיון או לחדר ההמתנה. את החדר שבסוף פונתה אליו, היא מתארת כחדר הלקוח מתוך סרט אימה. "זה לא רק נראה נורא, זה גם הרגיש ככה", אמרה. "כיסאות זרוקים על הרצפה, לכלוך וזוהמה, ללא חלונות או דרך לכניסת אוויר, אין מקום לשבת ולנוח מלבד ספסל המחולק לשלושה כיסאות, שלרוב מוצאים בפרוזדורים של בתי חולים, ללא מים לשתייה, ללא אפשרות אפילו לקנות משהו לשתות. ביקשתי מהאחות שתהיה בחדר כמה דקות ותבין את מה שאני מרגישה שם".
"זה מצחיק - הקורונה פוגעת בדרכי הנשימה, אז איך בבית החולים מאשרים לחולת קורונה לשבת במקום כזה ללא אוויר? הושיבו אותי על ספסל זרוקה שם, בקושי הולכת ולא התייחסו אליי. אחרי חצי שעה בא מישהו שלקח לי מדדים ולאחר מכן המתנתי הרבה מאוד זמן שמישהו יגיע אליי. לאורך כל הזמן שהייתי שם, מעבר ללקיחת מדדים, לא באו לבדוק או לשאול לשלומי. הרגשתי שאני יכולה למות שם או לאבד את ההכרה ואף אחד לא ידע. אין דרך לקרוא לאף אחד במשך שעות. אין לחצן מצוקה, שום דבר. אסור לפתוח את הדלת. פשוט ישבתי בתא מעצר שנראה כמו סיוט שלא נגמר. הייתי בחרדות".
כששאלה אחות שעובדת בבית החולים מה עושים אם אין אוויר בחדר, היא הפנתה אותה לחדר המדרגות. "היו שם בדלי סיגריות בכל מקום ועוד יותר לא הצלחתי לנשום", מספרת ישי. "אחרי שעתיים הגעתי למצב שאני לא נושמת ואני מתחננת שמישהו יבוא. בשלב מסוים לא יכולתי ויצאתי החוצה למיון הראשי, למרות שאמרו לי שאסור. פתחתי את הדלת רק כדי לנשום קצת אוויר והדלת פשוט נסגרה עליי".
"כאבה לי הירך ולא יכולתי לעמוד, פשוט קרסתי והתיישבתי על הרצפה. צעקתי לאנשים במיון שמישהו יפתח לי את הדלת. אנשים ראו אותי על הרצפה ורצו לעזור לי וצעקתי להם "אל תתקרבו אליי, אני חולת קורונה", אז הם התרחקו אבל אף אחד מהצוות לא בא לעזור. ישבתי בחוץ על הרצפה וחיכיתי שיפתחו לי את הדלת. כשראיתי שאף אחד לא בא הלכתי לאחות וביקשתי שיטפלו בי. בסופו של דבר, ביקשתי מכתב שחרור. החלטתי שאני לא נשארת שם".
אחרי שחתמה לטענתה על טופס השחרור, חיכתה ישי לאמבולנס שהיה אמור לקחת אותה חזרה למלון לאונרדו, אך הוא לא הגיע. "אחרי שלוש וחצי שעות שאני שם ומצבי לא טוב, הגיע האחראי על האמבולנסים ואיכשהו הצלחתי לדבר איתו כדי שיסדר לי אמבולנס. הוא סיפר לי שבכלל לא היתה קריאה לאסוף אותי. כלומר חיכיתי שעתיים לאמבולנס שבכלל לא הזמינו".
באחת וחצי לפנות בוקר, ישי חזרה לבסוף למלון הקורונה בלי שקיבלה שום טיפול שיקל על תסמיני הנגיף. "יצאתי בלי לקבל טיפול. ביקשתי שלפחות ישאירו לי את משככי הכאבים שהייתי אמורה לקחת, שני אקמולים שהאחות הביאה לי קודם לכן. האחות אמרה לי שאין אפשרות שאקח את האקמולים, שאני צריכה לקנות לבד".
היחס המשפיל וחוסר האונים, לדבריה של ישי, היו מנת חלקם של חולי קורונה אחרים בעיר. בר אשטמקר, תושבת יהוד, נמצאת גם היא במלון לאונרדו. היא מספרת שהגיע בערב יום שישי האחרון לבית החולים סורוקה בגלל כאבים שחשה, ועל היחס שקיבלה.
"לא הרגשתי את רגל ימין מרוב כאב. כשהגעתי לבית החולים הכניסו אותי מדלת אחורית דרך מחסן לאזור שנראה כמו צינוק וישבתי על כיסא מפלסטיק. לא היו חלונות, ופשוט חיכיתי שמישהו יבוא אליי. זה לא היה חדר המתנה, היה שם רק כיסא אחד מפלסטיק שישבתי עליו. זה לא ממש חדר זה פשוט מסדרון עם דלת. זה היה יותר כמו חדר שירות, כמו כניסה לחדר גז", היא משחזרת.
"אחרי 40 דקות הגיע מישהו לקחת ממני מדדים. חצי שעה לאחר מכן הגיע רופא לבדוק אותי. הייתי בחדר הזה משהו כמו שעתיים על כיסא הפלסטיק הזה. הרגשתי תסכול כי לא היו מים ולא היה אפילו מקום לקנות שתייה או אוכל ולא הייתה אפשרות לקרוא למישהו אם צריך". אחרי ארבע שעות בבית החולים אשטמקר חזרה למלון.
מבית החולים סורוקה נמסר בתגובה: "בתקופת זו של המאבק בנגיף הקורונה, אנו מכשירים חללים מבודדים ונפרדים לפני הכניסה לקבלת טיפול במיון הנשימתי, כדי להגן על הצוות ועל המטופלים שממשיכים להגיע, במטרה למנוע הדבקה. תהליך האבחון והטיפול בחשודים לקורונה ובחולים מאומתים, באופן טבעי, לוקח יותר זמן. אנו מתנצלים על אי הנוחות ועושים כל שניתן כדי לשפר את תנאי השהייה".
