קראתי פעם על סקר שבדק כמה פעמים ילדים בגילי הגן צוחקים ביממה בממוצע. המספר הדהים אותי: בין 300-400 פעמים. הסקר בחן גם מה קורה אצל מבוגרים והפעם הנתון זעזע: מבוגרים צוחקים רק בין 10-15 פעמים ביממה.
איך זה שעם ההתבגרות נושרים לנו 385 צחוקים ליום? נכון, החיים מסתבכים לנו לאורך זמן, אבל אחת הסיבות המרכזיות לתופעה הזו קשורה ביכולת שהיתה לכולנו בילדותנו ועם השנים התפוגגה קצת - היכולת לשהות ברגע הנוכחי. כשהיינו ילדים - ידענו לעשות את זה. ידענו לצחוק כשמישהו עשה מולנו פרצופים מצחיקים, ולעבור בן רגע לבכי כשמישהו העליב אותנו, הכל היה "כאן ועכשיו".
שירלי מייעצת:
הלק של הגלידה שימח את הלשון (בלי רגשי אשמה), החול של הים דגדג את האצבעות (בלי שנחשוב איך זה ילכלך לנו את המכונית בדרך הביתה), הילד שחטף לנו את הנדנדה הרגיז נורא ורשפנו עליו גיצים, אבל כמה דקות אחרי זה כבר שיחקנו איתו בכדור.
כשאנחנו מתבגרים - אנחנו מאבדים את היכולת הזאת. התודעה שלנו מוצפת לרוב בדאגות או תוכניות לעתיד, בהתרפקות על העבר או בכאבים וחרטות לגביו, או סתם ברשימות "צריך ל…" אינסופיות.
העיסוק הכפייתי ב'מה יהיה' גורם לנו לחיות במתח נפשי תמידי, והוא גם מיותר. ברוב המקרים תסריטי האימה שבנינו על 'מה יהיה' מתגלים כהרבה פחות נוראיים ממה שחשבנו, ודווקא הצרות הגדולות מתדפקות על הדלת ברגעים שאנחנו הכי פחות מוכנים לקראתן.
היכולת לשהות ברגע הנוכחי, היא אחד המפתחות החשובים לבריאות נפשית. אבל בעולם שהולך ונעשה מדאיג, רעשני ודרשני - המשימה הזו מאתגרת במיוחד. פילוסופיות מהמזרח מציעות לנו כבר אלפי שנים גישה ותרגול שעוזרים לנו לגדל את השריר הזה, כדי להרהר וללמוד איך לעשות את זה - הזמנתי את נעמה אושרי לשיחה בפודקאסט.
לחיות בהווה בלי עבר ועתיד
נעמה אושרי, היא מורה לבודהיזם, וגם תלמידה נצחית. היא מלמדת את תורת הנפש הבודהיסטית כמשנת חיים פשוטה ומעשית, הן במרכז שהקימה "בית אימון הרוח", וגם בתוכנית הרדיו שלה ובהרצאותיה השונות.
היא מתרגלת נוכחות ברגע, בלי לחיות במנזר או להתבודד בהרים, היא מתאמנת על זה כשהיא קוצצת סלט, כשהיא מטיילת בשדה שמאחורי הבית, כשהיא חוגגת יום הולדת בגלידריה, כשהיא כותבת שירה.
"העיסוק הכפייתי ב'מה יהיה' גורם לנו לחיות במתח נפשי תמידי מיותר. ברוב המקרים תסריטי האימה שבנינו על 'מה יהיה' מתגלים כהרבה פחות נוראיים ממה שחשבנו, ודווקא הצרות הגדולות מתדפקות על הדלת ברגעים שאנחנו הכי פחות מוכנים"
נעמה סיפרה לי בשיחה שלנו, על שעון יד מיוחד. כזה שבמקום מספרים שקוצבים בו את הזמן - מופיעה רק המילה now. בכל רגע נתון - רק now ועוד now ועוד אחד. ונזכרתי בגרפיטי שראיתי פעם על קיר בניין בברלין - עם שאלה שצעדה איתי אחר כך שעות ברחבי העיר - how long is now? זה היה רק לפני שנתיים, אבל נראה שייך לעידן אחר.
אבל דווקא עכשיו, אולי זה אחד השיעורים המרכזיים של הקורס המזורז שהמציאות המתחלפת מעבירה אותנו בשנה וחצי האחרונות. רגעי מגפה שזורעת פחד ואי-ודאות, ואחר כך חיסון שמפיח בנו תקווה, וחזרה שמחה לשגרה, ואז שוב וריאנט הודי והתלקחות, ובזירה אחרת היתה כמעט מלחמה וטילים והפסקת אש.
ובין לבין שאלנו את עצמנו אינספור פעמים - מה יהיה, מה יהיה. העיסוק האובססיבי שלנו בעתיד, החששות מפני "מה יהיה", ותרחישי האימה שאנחנו בונים לקראתו - הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. סיפור שעשוי להתממש, אבל גם לא, והוא בוודאי לא הסיפור היחיד.
גם העיסוק בעבר, במה היה לי ואיבדתי, "באיפה הייתי אמורה להיות כרגע" - גם זה לא סיפור שמומלץ להתעסק בו. הרעיון הבודהיסטי - מלמד אותנו איך לא להיצמד לגרסה אחת.
נעמה אושרי, שהתייתמה מאם שנהרגה בתאונה טרגית בהיותה בת 6 בלבד, מתרגלת כבר שנים את השחרור מהסיפור. "אני יכולה להסתובב בעולם עם התואר 'יתומה' ולהרגיש קורבן של נסיבות טרגיות", היא מספרת לי בשיחה מלב אל לב, "ואני יכולה גם לראות איך זרעי העבר יצרו את מי שאני, את ההתפתחות שלי, ולהודות על זה. אבל אני יכולה גם לא להיצמד לשום 'סיפור' על מי אני. לשום זהות קבועה שאני גוררת איתי. ההיצמדות לפרשנות אחת, היא מה שגורם לסבל על פי בודהה.
מוזמנים לשיחה מרתקת שנגעה בחומרי החיים הבסיסיים ביותר - אהבה ואובדן, אושר ועצב, מתח ושלווה - הגאות והשפל האלה שמהם מורכבים חיינו, שבה משובצים גם לא מעט רעיונות ופרקטיקות שתוכלו לאמץ לדרך שלכם.
ואם תקשיבו לדברים - בזמן שאתם מבשלים הערב או צועדים עם הכלב סביב השכונה - תגלו לפתע שהפעולות הפשוטות ביותר, יכולות להיות מקום להניח בו את התודעה שלנו, לחוות את הרגע במלואו ולהתמלא תחושת חיות ושלווה גם יחד.
