הקושי לדבר עם ילדים אחרים, המבוכה להסתכל בעיניים, הפחד לשלוח הודעת בקבוצת הווטצאפ של הכיתה. מה עובר על ילדים שחווים חרדה חברתית, ובמיוחד עכשיו כשיש ילדים שעדיין נשארים בבית וסובלים מבדידות קשה? "אני לא רוצה לחזור לבית הספר. אני חוששת להשתתף בשיעור, מרגישה לבד עם עצמי ואין לי חברות", משתפת רעות (שם בדוי) בת 15 מהמרכז.
"אף פעם לא היו לי הרבה חברים. זה התחיל עוד בתקופת הגן. לא הייתי מהילדים המקובלים. לבית ספר יסודי הגעתי עם פחד לדבר עם ילדים. תמיד הרגשתי קורבן, הילדה שנוח לפגוע בה, אני רגילה להיות לבד. גדלתי בלי אף חברה טובה, היה לי קשה ליצור חברויות. בגלל שלא הייתי מקובלת לא היו לי חברים ביסודי וגם לא בחטיבה".
מתי הבנת שיש לך קושי חברתי?
"היו שנים טובות יותר, השתתפתי בחוג דרמה ואפילו נהניתי, אבל תמיד היה קושי. הרגשתי שלתקשר עם ילדים בני גילי זה מביך, בעיקר אנשים חדשים. בשלוש שנים האחרונות בחטיבה זה החריף. פחד לדבר עם ילדים פנים מול פנים, זה ממש אתגר. אני לא מסוגלת להסתכל, מבלי לקבל צמרמורת, ולא מסוגלת לדבר".
היית רוצה שמשהו ישתנה?
"הייתי מאוד רוצה מאוד לשתף מישהו על מה שעובר עליי. ניסיתי בבית הספר אבל אני מרגישה שפספסתי. עליתי לחטיבה, כולם התחברו או עלו עם חברים, התחילו להכיר אחד את השני ואני נשארתי בצד. המשכתי לנסות אבל זה היה מאוחר מדי, כבר לא הייתה לי הזדמנות".
"בזום יחסית קל לדבר כי לא רואים אותי אבל אני מרגישה דפיקות לב מואצות כשאני משתתפת בשיחה"
על השנה האחרונה שהיא בבית, רעות אומרת ש"מבחינה לימודית, זה לא קל אבל חברתית יש הקלה. אני לא צריכה לפגוש ילדים פנים מול פנים. בזום יחסית קל לדבר כי לא רואים אותי אבל אני מרגישה דפיקות לב מואצות כשאני משתתפת בשיחה, מנסה להתעלם מסיטואציות חברתיות ולא פותחת מצלמה. אני לא רוצה לחזור לבית ספר. אני חוששת להשתתף בשיעור, מרגישה לבד עם עצמי. אחר הצהריים זה רק אני והכלב שלי".
קראו עוד:
המשפחה לדבריה תומכת מאוד: "אני משתפת את אחותי הגדולה במה שעובר עלי. ההורים ניסו לעזור. בחטיבה, בכיתה ז' ניסו לעזור לי להכיר חברים, אבל חששתי לנסות. הם התעקשו, פנו ליועצת ולמורים. הם גם הציעו לי לפנות לעמותת רקפת שעוזרת בחרדות חברתיות. המצב השתפר, אבל בינתיים אני מעדיפה להיות לבד.
"גם במפגשים של העמותה היה לי קשה בהתחלה. לא פתחתי מצלמה בזום, אפילו כמעט פרשתי. היה לי חשוב לנסות ואחרי שלושה חודשים התחלתי קצת להיפתח, הבנתי שזה יכול לעזור לי".
תסבירי
"אני מדברת עם חברות בנות גילי בזום. אפילו התכתבנו קצת מחוץ למפגשים. זה קשה, אבל משתפר עם הזמן. כל אחד רוצה שיהיה לו חבר טוב , אבל אני לא יודעת איך מתנהגים. עם הסביבה שלי קשה, אני לא מתחברת, מרגישה שונה מהם, אולי אחרי הקורונה אשתדל קצת יותר, אחפש תנועת נוער או מסגרת אחרת".
יש לך עצות להורים?
"חשוב שהורים ישימו לב אם הילדים שלהם סגורים בחדר ולא יוצאים מהבית. שישאלו אותם למה, שיתמכו בהם, יגרמו להם להרגיש שהם יכולים לדבר על הכול ואם נמנעים מסיטואציות חברתיות, יעזרו".
לילדים במצב דומה, היא מייעצת לא לשמור בבטן ולהיעזר באנשים: "לי למשל עזר מאוד לחשוב שלמרות שקשה, כולם בני אדם, בדיוק כמונו. אני יודעת שגם אם ייקח זמן, בסוף מצליחים לפתח כישורים חברתיים. המחשבה לדחוף את עצמך היא קשה, אבל צריך להאמין בעצמנו. מקווה שאתחיל תיכון בשנה הבאה ואנסה לייצר חברויות. יש לי יעד ל-2022 למצוא פחות לחברה חדשה. אולי אצליח לעמוד בו גם השנה".
לא נפגשת עם חברות
עופר אוחיון ממודיעין הוא אב לארבעה ילדים (17, 15, 12 ו-8). בתו בת ה-15 מתמודדת כבר הרבה שנים עם חרדה חברתית. "זה התחיל סוף כיתה ו' , היה סוג של חרם", הוא מספר. "ניתוק חברתי מהכיתה ביוזמתה ויוזמתם.
"בכיתה ו' היא הלכה לאיבוד, כי הכיתה התקדמה אז היא מטבע הדברים, התקשתה לעקוב, החברות שלה לאט לאט מצאו מסגרות ואחת את השנייה. היא נשארה בחוץ, היא אמרה שהיא מרגישה שמוותרים עליה, אז ויתרה.
"היא עברה לחטיבה והסתגרה בכיתה. נשארה בהפסקה לבד, לא שיתפה פעולה, לא נפגשת אחר הצהריים עם חברות. המזל הוא שאח שלה הגדול לומד באותו בית הספר אז הם היו ביחד. היא כל הזמן עם אוזניות, מתנתקת מהסביבה. בבית היא לא הייתה כבויה. היא חברה של השכנות, אבל לא של בנות גילה, שם הקושי המרכזי".
היא שיתפה אתכם מה עובר עליה?
"לא יותר מדי. גם כששאלנו, פשוט עזבה ולא התעסקה בנושא. ניסינו כל מה שאפשר, הצעתי לקחת אותה, להחזיר, רציתי להקל עליה להגיע לחברה אבל לא הייתה היענות מהצד שלה".
הייתה תמיכה מבית הספר?
"בחטיבה, בשיחה ראשונה עם היועצת והמורה, סיפרנו על מה שהיא חוותה, שהיא עולה לכיתה בלי חברות. ביקשנו שישימו דגש. הצוות בבית הספר מאוד דואג וניסה לעזור".
בשלב מסוים הם החליטו לפנות לעזרת עמותת "רקפת" אבל גם זה לא היה פשוט: "לקח זמן לשכנע אותה. הסברתי שזה משהו שהיא חייבת לעשות, שהיא צריכה לנסות ולהתמודד עם הפחדים שלה. זה תהליך ארוך, לוקח זמן להתמודד עם הפחדים. כמעט שנתיים אחרי, אני רואה שיש שינוי, מילדה שיושבת בבית עם אוזניות ולא מדברת, היא מדברת יותר, משתפת פעולה.
"בתקופה הנוכחית יש תקשורת רק עם הילדים מהכיתה בזום. אם בתקופה רגילה, עוד הייתה תקשורת עם שאר הכיתות, עכשיו אין וזה קשה".
"לדבר עם מורים זה נחמד, אבל המורה לא יכולה להכריח את הילדים, לכן צריך למצוא הזדמנויות חברתיות אחרות"
אוחיון ממליץ להורים לשים לב ולא להגיד "לי זה לא יקרה". לדבריו, "אם רואים ילד מסתגר, מעדיף בית וסלולרי, ככה זה מתחיל, הוא מתחיל להתנתק מהסביבה. ככל שיעבור הזמן, הילד ישקע בעצמו, נצטרך להתאמץ עוד יותר להוציא אותו מזה. אם תופסים בזמן, זה יעשה את השינוי. חשוב שהורים יהיו מעורבים במידה, במיוחד עכשיו כשחוץ ממסכים, אין יותר מדי".
עוד הוא מוסיף: "לדבר עם מורים זה נחמד, אבל המורה לא יכולה להכריח את הילדים, לכן צריך למצוא הזדמנויות חברתיות אחרות. חשוב שהחוג לא יהיה באותו אזור, כי מגיעים אותם ילדים מבית הספר, ואם יש חרם זה יזלוג לחוג ואז לא עשינו כלום".
פחד משתק
"אחד מתוך שמונה ילדים מתמודד עם ביישנות וחרדה חברתית", אומרת פזית גולדשטיין, פסיכותרפיסטית Li-CBT, רכזת אזור מרכז בעמותת רקפת.
"חרדה חברתית היא פחד מוגזם מסיטואציות חברתית, פחד לא מידתי. כולנו חוששים ונלחמים, אבל ילדים עם חרדה חווים סיטואציה חברית כמאיימת, חוששים שיצחקו עליהם, חשש מדחייה, ולכן הם נמנעים מסיטואציות חברתיות, ממעטים ללכת למפגשים חברתים. אבל ככל שנמנעים מסיטואציה חברתית, החרדה גדלה יותר.
"הבעיה שהם חושבים שלא רוצים בהם, וההפך הוא נכון. הם ילדים שרוצים בקרבתם אבל חוששים מה לומר או על מה לדבר. הם חושבים שהם לא מספיק מענייניים או שאין להם חוש הומור ובוחרים להימנע".
איך השפיעה הקורונה?
"הם נמנעים לפתוח מצלמה, יהיו על השתק, לא ישמעו את קולם כשהמורה פונה, אולי יכתבו בצ'אט. הם נמצאים בקבוצת הווטצאפ אבל לא יכתבו הודעה, משום שהפחד אם יכתבו ולא יגיבו משתק אותם.
"בתקופת הקורונה כל אחד השתבלל ואחרי תקופה ארוכה, הם יתקשו לחזור למפגשים. זה עוד יותר מאיים גם למי שאין חרדה, כי לא השתמשנו בשריר החברתי".
"הם נמצאים בקבוצת הווטצאפ אבל לא יכתבו הודעה, משום שהפחד אם יכתבו ולא יגיבו משתק אותם"
לדבריה של גולדשטיין, טווח הגילאים לילדים עם חרדה חברתית הוא רחב מאוד: "בעבר זיהינו בעיקר בגיל ההתבגרות, אבל היום רואים פניות נרחבות יותר גם בגיל הגן".
מה הטעות הנפוצה של ההורים?
"הורים צריכים לדבר עם הילד, להבין את הקושי ולא להיות שיפוטיים ולהגיד 'למה אתה לא הולך?' הורים חושבים שהילדים עושים דווקא, אבל זה קשה להם, הם מפרשים סיטואציה מאיימת ובלתי נסבלת, עד כדי שיתוק.
"הורים צריכים לשים לב האם הילדים נמנעים מללכת לחברים, זה צריך להדליק נורה אדומה. לא כל הימענות מעידה, אבל אם יש ספק, צריך ללכת לבדוק".
לגולדשטיין יש מספר עצות עבור ההורים: "בשלב ראשון לזהות, לראות אם הקושי נובע מחרדה או גיל התבגרות קלאסי. לקבל, להכיל, לעודד את הילד. בשלב השני, מומלץ לבחון את החוזקות שלו, אם טוב בפיסול, כדורסל, ריקוד, לחזק ולהעלות את תחושת המסוגלות שלו.
"משם אפשר לעלות שלב ולחשוף בעדינות לקשרים אחרים. בהתחלה רק אחד על אחד ועם ילד שמכיר אותו טוב, לגרום לו להשתלב, אבל בקצב שלו. בלימודים, לחשוף קצת ובהדרגה, בהתחלה לפתוח מצלמה לחמש דקות, ואז לעודד לשלוח ווטצאפ כיתתי, וכך להוריד בהדרגה את רמת החרדה".
