וירוס חדש מופיע. תחילה ישנם אבחונים של מקרים בודדים, אך עם הזמן נחשפים עוד ועוד מקרים. המשמעות לא ברורה, הטיפול לא ידוע וכך גם לא דרכי ההדבקה והמניעה עד שבסופו של דבר הוא הופך למגיפה עולמית. נשמע מוכר ועכשווי, אבל לא.
לא מדובר בווירוס הקורונה, אלא בווירוס ותיק יותר עם מוניטין גרוע יותר, שבעבר קבלת הבשורה על נשאות שלו משמעה היה מוות איטי וכואב. וירוס ה-HIV שמוביל למוות מאיידס.
בדיוק כמו הקורונה, גם וירוס ה-HIV הופיע בפתאומיות. ב-1981 אובחנו המקרים הראשונים, למרות האמונה הרווחת כיום שההדבקה הראשונה וההפצה החלו כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. כמו הקורונה, השאלות סביבו היו רבות וללא מענה. חיסון וריפוי אינם קיימים עד היום, רק טיפול כרוני.
הדבר הכי מסוכן הוא הסטיגמה
על פי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2019, כ-690 אלף בני אדם מתו בעולם מאיידס ומחלות מקושרות והיו כ-38 מיליון נשאים ידועים. מדובר במחלה סטיגמטית, שכן תחילה אובחנו וקוטלגו הנשאים כאנשים מקהילת הלהט"ב, משתמשים בסמים ותעשיית המין. כבר אז החלה להיווצר הסטיגמה שהינה חזקה עד היום וזאת למרות הטיפול התרופתי הקיים, המאפשר חיים נורמטיביים לחלוטין.
רוב הקושי סביב ה-HIV הינו הסטיגמה. מטופלים רבים מגיעים לקבלת הבשורה בחשש וחרדה גבוהים. רובם יבינו במוקדם או במאוחר שהחלק הרפואי הוא החלק הקל. ברוב המקרים כדור אחד ביום ללא תופעות לוואי. אך הבושה אוי הבושה, היא החלק איתו מטופלים רבים מתקשים להתמודד והיא מקרינה לכל רבדי חייהם.
בימים אלה ובזכות הקורונה, ניתן היה להעביר לציבור הרחב קמצוץ מהתחושה שחווים נשאי HIV שהרי גם מאובחני הקורונה הראשונים הואשמו בידיעת האבחנה, הסתרתה ובהדבקה מכוונת. אך הסטיגמה מהווה הבדל משמעותי בין הקורונה ל-HIV שכן בסופו של יום, ב-HIV נדבקים לרוב על ידי יחסי מין לא מוגנים
היא תהיה שם עם הרצון לקבל תמיכה מבני משפחה וחברים והחשש מתגובתם ויחסם בעקבות הגילוי, כאשר ידמיינו את רצונם בזוגיות חדשה, כשיכירו פרטנר/ית חדש/ה ויאלצו לספר לו/ה על הנשאות וכאשר ייאלצו להתמודד עם התגובה. מה יקרה אם לא יקבלו זאת ויברחו? מה יקרה לאחר שסיפרו ועכשיו אין להם שליטה על המידע? ואם הקשר נגמר, יהיה עליהם לספר שוב ולהסתכן בחווית כל הסיפור מחדש.
אותה בושה גם גורמת לנשאים/ות לייאוש שמוקרן לכל רבדי חייהם ובמקרי קיצון להפסקת הטיפול התרופתי ונשירה ממעקב רפואי, הידרדרות למצבים מסכני חיים ואף מוות.
בימים אלה ובזכות הקורונה, ניתן היה להעביר לציבור הרחב קמצוץ מהתחושה שחווים נשאי HIV שהרי גם מאובחני הקורונה הראשונים הואשמו בידיעת האבחנה, הסתרתה ובהדבקה מכוונת. אך הסטיגמה מהווה הבדל משמעותי בין הקורונה ל-HIV שכן בסופו של יום, ב-HIV נדבקים לרוב על ידי יחסי מין לא מוגנים.
יחסי מין, דבר יומיומי שמשותף לכל בני האדם, הם עדיין טאבו. למרות השינויים התרבותיים, עיסוק בנושא מעלה תחושות מבוכה ותוקפנות כלפי מי שמבטא/ת ו/או מחצין/ה מיניות על אחת כמה וכמה מי שנדבק/ה במחלת מין. לרוב, מצב כזה יביא להאשמת הנדבק/ת על ההתנהגות מינית שהביאה למצב, דבר שיגביר את תחושת האשמה והבושה ויפחית את הסיכויים לבקשת תמיכה.
בארבע השנים האחרונות פגשתי עשרות ואף מאות נשאי ונשאיות HIV. חלקם נדבקו עקב חוסר זהירות, חלקם נדבקו מאמם במהלך ההריון, חלקם כתוצאה מאונס או שקיימו יחסי מין בהסכמה, אך הפרטנר שלהם הסיר קונדום במהלך האקט המיני ללא ידיעתם וללא הסכמתם ועוד סיפורים רבים.
המשותף לכולם, היא התחושה הקשה. רבים מהם אמרו ש"חבל שלא קיבלו בשורה שאובחנו עם סרטן". כלומר, מחלה עם סיכויי תמותה, כאבים וסבל עדיפה על מחלת מין סטיגמטית שדרוש כדור אחד ביום על מנת לשלוט בה ולחיות חיים רגילים.
כיום, יש כ-10,000 נשאים ונשאיות בישראל. חלקם התגברו על ההלם של האבחנה וחיים חיים מלאים עם הווירוס; עובדים, לומדים, התחתנו והולידו ילדים בריאים, אך שומרים על הסוד בקנאות מתוך חשש שקרוביהם ידעו, יפחדו ויתרחקו.
היום (1.12) הוא יום האיידס הבינלאומי. ביום זה, חשוב שנזכור שאף אדם לא צריך לשלם בסבל במהלך חיים שלמים על שנדבק בין אם עקב נסיבות חיים, טעות שנעשתה ברגע של קלות דעת או עקב אירוע שנכפה עליו ולא היה בשליטתו.
HIV אינו גזר דין מוות, אך ממרחק של 40 שנה נראה שהסטיגמה היא כן, ולה אין עדיין תרופה.
הכותב הינו עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט, היחידה לאימונולוגית קלינית, הקריה האקדמית לבריאות האדם, בית חולים רמב"ם חיפה, ובקליניקה פרטית בחיפה.
