לא פעם כמנהל בית הספר אני מצטרף לשיעורי הזום של כיתות החטיבה ומוצא שם את המחנכות יושבות מול מחשב, כשעל הצג נראות משבצות שבהן מתנוססות תמונות שבחרו התלמידים והתלמידות שלהן לשים, בכדי שלא יהיו "סתם משבצות שחורות".
שאלתי: "אתן בטוחות שהתלמידים שם?", "חלקם משתתפים יותר וחלקם פחות", הן ענו והמשיכו, "האמת, זה לא שונה ממה שקורה גם בכיתה. הפתרון לכך נמצא בתקשורת בגובה העיניים וחשוב להבין שזה לא אישי. בגיל הזה מאוד קשה להם לראות את עצמם".
כשמבקשים מילדי חטיבת ביניים לפתוח מצלמות בזום, לדעתי זאת התנהגות לא מכבדת כלפיהם. לצערי, נושא שלבי ההתפתחות של ילדים אינו נלמד מספיק בחוג לחינוך באקדמיה. למען הדיוק, מלמדים נושא זה בקורס מבוא לפסיכולוגיה: מכירים על קצה המזלג את התורות של פיאז'ה ושל אריקסון, מתוודעים לסיפור על אלקטרה, שאוהבת את אבא, ואדיפוס שאוהב את אמא.
אך למעשה, יש הפרדה בין דיסציפלינת הפסיכולוגיה לדיסציפלינת החינוך. השלבים ההתפתחותיים "נשארים מחוץ לכיתת הלימוד", וההתייחסות אליהם משויכת, במידת הצורך, לספת הפסיכולוג. לתפיסתי, זו טעות גדולה.
קראו עוד:
אי אפשר לעסוק במקצוע החינוך, מבלי להבין באיזה שלב התפתחות הילדים נמצאים. הרי יש הבדל עצום בין עבודה עם בני שבע לבין עבודה עם בני נוער בגיל 14. אי אפשר "להנחית מלמעלה" על התלמידים דברים אותם אנו רוצים להנחיל להם, מבלי שאלה יהיו קשורים ומתאימים לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים באותה העת.
כמחנכים, שכל מהות המקצוע שלנו היא עבודה עם ילדים, חובה עלינו לדעת מה הן החוזקות של השלב ההתפתחותי שבו מצויים התלמידים, מה הן החולשות ומה הם הקשיים בהם מתאפיין השלב הזה. זאת על מנת לדעת מה באמת מתאים לעשות בכיתה ומה הדרך להתחבר עם התלמידים.
השלב ההתפתחותי משפיע באופן דרמטי על העולם הרגשי של הילדים, על התנהגותם, על החשיבה שלהם, על תחומי העניין ומידת הסקרנות ובסופו של דבר גם על ההישגים הלימודיים.
מה קורה בחטיבת הביניים?
תלמידי כיתות ז'-ט' הגיעו לחטיבה. להפתעתם, הם "נפלו ממרומי הסטטוס של הבוגרים" בבית הספר היסודי הישר אל עמדת "הטירונים הירוקים". המקום שלהם במציאות הבית ספרית חזר להיות דומה לזה של ילדי גן שעולים לכיתה א'.
בשלב התפתחותי זה הם זקוקים להרגיש משמעותיים בעולם. השלב שבו הם נמצאים מאוד דומה לשלב של לילדים בגילאי 6-3 המעוניינים לעשות הכל לבד, כמו הבוגרים. בשתי תקופות הגילאים הללו עניין המשמעות בעולם הוא קריטי.
בגילאי חטיבת הביניים הילדים רוצים להרוויח כסף: לעבוד כבייביסיטר או דוגווקר. להרגיש שהם יכולים להשתלב בעולם כבוגרים לכל דבר. יחד עם זאת, הנראות והיציבות החברתית שלהם מושפעות מההורמונים וקשה להם מאוד לראות את עצמם ולדעת שרואים אותם.
אפשר לראות זאת לדוגמה כאשר מנסים לצלם ילדים בגיל הזה: על פי רוב הם מסרבים וכאשר, אחרי המון ניסיונות, הם "נותנים את אישורם", זה רק לאחר שבחרו בקפידה רבה תמונה שבעיניהם מחמיאה להם ו"תתקבל טוב" בעייני חבריהם.
אם כך: פתיחת מצלמות בזום. מי לא מכבד את מי?
אין שום סיבה שנצפה מנערים ונערות בחטיבת הביניים לפתוח מצלמות בשיעורי זום. כשמחזירים לבתי הספר את חטיבות הביניים אחרונות, ופוגעים עקב כך בתחושת המשמעותיות הכל-כך מהותית בשלב התפתחותי זה, דווקא עלינו - עובדי החינוך, לתת התייחסות מכבדת וקשובה לשלב ההתפתחותי, ובוודאי שלא נאלץ אותם להתמודד עם "השדים הגדולים ביותר" שלהם. אין פה שום עניין אישי שלהם מולנו, המחנכים. לעומת זאת, יש אחריות דרמטית שלנו לכבד את השלב שבו הם נמצאים.
"אי אפשר 'להנחית' על התלמידים דברים אותם אנו רוצים להנחיל להם, מבלי שאלה יהיו מתאימים לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים"
תלמידי התיכון יכולים ללמוד באופן עצמאי
מבחינת שלבי ההתפתחות, הם כבר במקום אחר לגמרי. הם כבר מרגישים משמעותיים בעולם. רגע לפני יציאתם ל"חיים האמתיים", שנות שירות וצבא, הם כבר עסוקים בבחינות בגרות, המשפיעות על המשך חייהם כבוגרים. לכן, דווקא הם, אלה שיכולים להכיל טוב יותר את "תקופת הזום".
הם מסוגלים ללמוד באופן עצמאי ולמצות את "זמן הבית" באופן טוב יותר מתלמידי חטיבת הביניים, ובשיעורי הזום, במידה ויש להם מערכת יחסים בריאה עם המחנכות והמחנכים, הם יפתחו מצלמות ואפילו חלקם ייהנו מכך.
לנוכח כל אלה, בטווח הארוך, נכון להחזיר את תלמידי חטיבות הביניים לפני תלמידי התיכון, תוך הקשבה לשלבים ההתפתחותיים שבהם נמצאים התלמידות והתלמידים. "הקשבה" זו מעצבת באופן בריא את זהותם ומעצימה את חווית הביטחון שלהם בעולם, במבוגרים והכי חשוב - בעצמם.
הכותב הוא מנהל בית הספר "דרך הילד", ניהל בעבר את "בית אקשטיין", בית ספר לחינוך מיוחד באבן יהודה, מרצה במכללת לוינסקי ובסמינר הקיבוצים ומחבר הספר "קולות פעמונים"
