לאחרונה עלו תהיות בעקבות מחקר המתבצע בבית החולים שיבא, לגבי ירידת רמת הנוגדנים בדם בקרב אלו שחוסנו לקורונה. ראשית יש לציין שתוצאות המחקר של שיבא לא פורסמו באופן רשמי, כך שאין לנו את הנתונים המדויקים. עם זאת, התוצאה הזו אינה מפתיעה כלל ולמעשה היא צפויה הן ממה שידוע לנו משנים של מחקר וניסיון לגבי חיסונים וחסינות, והן מתוצאות ניסויי שלב 1 ו-2 של פייזר ומודרנה, שהראו תופעה דומה. אם כך, האם עלינו לדאוג?
מבחינה ביולוגית יש להבין שלאחר כל חשיפה לגורם זר (מחלה, זיהום או בעקבות קבלת חיסון), כאשר נוצרת חסינות, ברוב המכריע של המקרים חסינות זו תתבטא בנוכחות של נוגדנים בדם, אך לא בהכרח, ולא רק בנוגדנים. מערכת החיסון הינה מערכת מורכבת ונוגדנים מהווים חלק קטן ממנה. בנוסף לנוגדנים נוצרים גם תאי T בעלי תפקידים חשובים ביצירת חסינות. גם הנוגדנים עצמם, יש לציין, מיוצרים ע"י תאים - תאי B. אך מכל מרכיבי מערכת החיסון, המרכיב שהכי קל לבדוק ולמדוד הוא כנראה רמת הנוגדנים בדם. מדובר בבדיקת דם פשוטה ומהירה. בדיקה של המרכיבים התאיים של מערכת החיסון מסובכת בהרבה.
לכן, במקרים רבים אנחנו מסתמכים על רמת הנוגדנים בדם כאומדן לחסינות, אך אומדן זה אינו חזות הכל ויש להבין אותו בהקשר המוגבל שלו. יתרה מכך, אנו יודעים שלאחר כל חשיפה הגורמת לעלייה ברמת הנוגדנים בדם, נראה לאחר מכן דעיכה איטית. זו עובדה מאוד בסיסית באימונולוגיה, שנחקרה ומתוארת בספרות המקצועית כבר עשרות שנים. הסיבה לכך פשוטה - ייצור של נוגדנים ברמות גבוהות עבור כל גורם מחלה שהגוף נתקל בו הוא מעמסה על מערכות הגוף, ובעל פוטנציאל לגרימת נזק ולא רק תועלת. לכן, לאחר תקופה ללא חשיפה, הגוף מוריד את רמות הנוגדנים בדם, וכאשר יש חשיפה חוזרת הרמה שבה ועולה מהר מאוד.כךכך
ירידה בנוגדנים נצפתה גם בניסויים של פייזר ומודרנה
העובדה הזו כל כך בסיסית וצפויה, שהיא אפילו נצפתה במבחנים הקליניים של פייזר ומודרנה, שם אצל חלק מהנסיינים נצפתה דעיכה כזו. היא גם נצפתה במחלימים מ-COVID-19, ואף עלתה לכותרות כבר בסוף הקיץ הקודם, בטענה שהחסינות במחלימים אינה מחזיקה. אנשי מקצוע הרגיעו, והמחקר היום מראה שברוב המקרים החלמה מעניקה הגנה משמעותית לאורך זמן, כנראה בגלל מרכיבים אחרים של מערכת החיסון שקצת יותר קשה למדוד אותם במחקרים מהירים. ואכן, מחקרים שעשו את המאמץ הנוסף הזה, הן במחלימים, ולאחרונה גם במחוסנים, מצאו שמרכיבים אלו מחזיקים מעמד זמן רב.
מרכיבים אלו כוללים, כאמור תאי T ותאי B. לכל אחד מתאים אלו תפקיד אחר. תפקידם העיקרי של תאי B הינו ייצור נוגדנים. לאחר זיהוי של גורם זר ע"י תאי B, הם יכלו לייצר נוגדנים ספציפיים עבור אותו גורם, אם זה חיסון או הנגיף עצמו. לפעולה זו מסייעים סוג של תאי T המכונים תאים T תומכים, עליהם ניתן לחשוב כמנהלים או מפקדים. גם הם מסוגלים לזהות נגיפים בצורה ספציפית, ולאחר זיהוי יתרמו להנעת התהליך החיסוני. תאי T מסוג אחר יודעים לזהות תאים שנדבקו בנגיף ולחסלם. ביחד הפעולה של תאים אלו מביאה לסילוק הנגיף.
כאשר הגורם הזר מסולק מהגוף, המערכת נרגעת, ורוב התאים האלו ימותו. אין סיבה שתאי T שמעודדים מצב דלקתי ופגיעה ברקמה יסתובבו בגוף בכמויות גדולות אם אין להם נגיף להילחם בו. זה נכון גם לגבי תאי B מייצרי הנוגדנים. ייצור נוגדנים הוא בזבזני למדי, וכמויות גדולות של נוגדנים בדם עלולות לגרום לצרות. אז הגוף ממש פועל לדכא את הפעולה הזאת, ולהוריד אותה לרמה בסיסית.
"תאי הזיכרון" שמוכנים בכל עת לקרב
אבל, ובנוסף לכך, לשני סוגי תאים אלו יש את היכולת להפוך ל-"תאי זיכרון". לאחר שהגורם הזר מסולק, ורוב התאים שהשתתפו במערכה מתים, חלק מהתאים שנשארו יהפכו לתאי זיכרון. תאים אלו ממתינים ברקמות שונות בגוף (בעיקר במח העצם ובאיברי הלימפה השונים), וכאשר הגורם הזר, לדוגמא נגיף הקורונה, מדביק את האדם שוב, התאים האלו מתחילים להתחלק ולהגיב מהר מאוד. תאי ה-B מתחילים לייצר נוגדנים, ורמתם בדם עולה מאוד מהר בעקבות המפגש החוזר. מסיבה זו אנו אומרים לא ניתן להסתמך בלבד על נוגדנים כמדד לחסינות, שכן קיימים פקטורים נוספים כמו תאי זיכרון, שאת הימצאותם יותר קשה למדוד.
ובהמשך לכך, מושג שחשוב להבין בהקשר זה הוא "מתאם חסינות", או "אומדן לחסינות". הכוונה לאיזשהו מדד שממנו אנחנו יכולים להסיק לגבי חסינות. בחלק מהמקרים ההיסטוריים אנחנו בהחלט מסתמכים על רמת נוגדנים, ואילו במקרים אחרים בדיקת נוגדנים אינה בהכרח מהווה את אומדן החסינות האולטימטיבי, כמו באדמת, שם מי שחוסן פעמיים נחשב למחוסן גם אם הוא שלילי בבדיקת נוגדנים. אומדן החסינות במקרה זה הוא מספר החיסונים. במקרה של COVID-19 אין לנו עדיין אומדן חסינות טוב, וזה כולל את בדיקות הנוגדנים. אנחנו עדיין לא יודעים להסיק מבדיקות אלו, או מהתוצאות הכמותיות שלהן, האם מישהו מחוסן או לא. יכול להיות שבעתיד יהיו לנו אומדנים כאלו, אך בשלב זה אין.
אז האם עלינו להיות מודאגים? כרגע לא. אין סיבה. אנשי מדע תמיד אוהבים להיות מסויגים, כי המציאות מורכבת, ובמקרה זה היא מאוד מורכבת, אך בשלב זה, מוקדם ומיותר לחלוטין להספיד את החסינות ארוכת הטווח. יש לזכור גם שלא מדובר במצב בינארי. בהחלט יכולה להיות דעיכה בחסינות, גם זו תופעה מוכרת, אך אדם לא עובר ממצב שבו הוא מחוסן לגמרי, למצב שבו הוא חשוף לחלוטין בן-רגע. זהו תהליך הדרגתי שלא בהכרח חייב להסתיים בביטול מוחלט של החסינות. כל עוד החיסון מספק הגנה מפני מחלה קשה, הוא עושה את עבודתו. יכול להיות שנצטרך בעתיד לתת מנות דחף, אם עוד בכלל יהיה בזה צורך בעולם שבו כבר חוסנה מרבית האוכלוסייה (או החלימה), עולם בו COVID-19 איננה פנדמיה (מגפה מפושטת, כלל-עולמית).
ענר אוטולנגי, דוקטרנט לאימנולוגיה בבן-גוריון וחבר עמותת "מדעת"