כמעט שנה שכולם מדברים רק על העומס במחלקות הקורונה. מספרי החולים המאומתים, הקשים והמונשמים, פותחים את מהדורות החדשות ועל פיהם מתקבלות החלטות פוליטיות וכלכליות. אלא שכמי שמייצג את הרופאים שמובילים את הטיפול גם בחולים במחלקות הקורונה, וגם בחולים במחלקות הפנימיות הרגילות, אני מפציר לפתוח את הפריים לתמונת המציאות הרחבה: הקורונה היא רק קצה הקרחון.
לצד הקורונה החיים נמשכים כרגיל ואנו מתמודדים עם עומסים קשים במחלקות הפנימיות שאינן מחלקות קורונה. מחלות הלב וכלי הדם, הסוכרת, החולים האונקולוגים בשלבי מחלתם השונים, המושתלים, החולים במחלות זיהומיות ועוד ועוד – כל אלה לא נעלמו.
אלא שבשל העובדה שהצוותים העומדים בחזית הטיפול בחולי הקורונה הם צוותי המחלקות הפנימיות שהוסבו לכך, נותרו רק כמחצית מהצוותים לטפל בכל אותם חולים במחלקות הפנימיות העמוסות.
גם הפרסומים האחרונים שלפיהם התפוסות במחלקות הפנימיות נמוכות, הם מצג שווא, מניפולציה מספרית. התפוסות בבתי החולים מייצגות את כלל המחלקות, כולל אלה שבתקופה הנוכחית – בעקבות הקורונה – מופעלות באופן חלקי שכן צוותיהן מתגברים את מחלקות הקורונה והטיפול נמרץ.
באחרות מושבתת חלק מהפעילות האלקטיבית, שכוללת למשל ניתוחים קבועים מראש, שאינם מצילי חיים. התוצאה היא שמחלקות כמו: עיניים, אף אוזן גרון, עור ואחרות, מצויות בתפוסות חלקיות ומורידות מטה את הסטטיסטיקה של התפוסות הכלליות בבתי החולים.
"צריך להפיק לקחים מהתקופה הזו"
גם בתקופה הנוכחית, המציאות היום־יומית שלנו קשה: העומס הפך להרגל ולמצוקה קבועה. אנו ניצבים לעיתים חסרי אונים מול חוסר החמלה בציבור כלפי הסבא והסבתא, כלפי האוכלוסייה המבוגרת והחולה. התרגלנו לאשפז אנשים במסדרונות. בחוסר פרטיות, תוך רמיסת כבוד האדם. אלה לא מספרים מעל או מתחת ל־100% תפוסה. אלה בני אדם, שזקוקים לעזרה רפואית ושוכבים בפרוזדורים, או בצפיפות מסכנת חיים (בשל סכנת זיהומים), בחדרים דחוסים.
בתקופה הנוכחית, בגלל שחלק ניכר מהמחלקות הפנימיות הוסבו למחלקות לחולי קורונה, נשארנו עם פחות כוח אדם ועם פחות מיטות אשפוז. מלחמתנו האכזרית בשנה הזו היא להצליח לשלוח הביתה את החולים מהר. לצמצם את זמן השהייה בבתי החולים, כדי לפנות מיטות ולהוריד את סכנת ההידבקות. זו תחושה קשה, כשהמטרה היא להימנע מתפוסות בלתי נסבלות וגם מאי־יכולת גוברת להעניק טיפול רפואי, ולו סביר בלבד.
לצערי, חלק ממנהלי בתי החולים מתאמצים לאורך זמן להסתיר את תמונת המציאות המלאה הזו. התסכול עצום. ברור לנו שאין שום מאמץ לאומי אמיתי לצמצום המחסור החריף ברופאים, באחיות, בכוחות עזר או במיטות אשפוז. איש לא יושב איתנו על תוכניות עבודה לזמן הקצר, ובוודאי שלא לטווח הארוך. מהקודקוד - ראש הממשלה, ועד השרים והפקידים. הפכנו לשקופים.
אלה ימים מדאיגים כי ברגע שהקורונה תתפוגג, ייעלם בבת אחת העניין במערכת האשפוז ובמחלקות הפנימיות, שמהוות את העומק האסטרטגי של המערכת. יש כבר דוח ממשלתי (דוח טור־כספא), שסיפק לממשלה תוכנית מסודרת איך לשקם את הרפואה הפנימית, אלא שהוא מעלה אבק ואיש לא טורח לנסות ולקדם אותו, ולו במעט. מן הסתם תקום כאן עוד ממשלה, ואולי אחריה עוד אחת, ומדי פעם, שר תורן או פקיד בכיר, יצקצקו בלשון על חשיבות הרפואה הפנימית, אלא שמה שהיה - הוא כנראה גם מה שיהיה: היעדר סולידריות חברתית, ובעיקר, חוסר רצון ללמוד מהעבר ומההווה, ולהפיק לקחים לעתיד.
מגפת הקורונה תחלוף, אך היא תחזור בתצורות אחרות, ובכולן תידרשנה מחלקות פנימיות חזקות ומוכנות. אי־אפשר להשאיר את העורף האסטרטגי של הרפואה הישראלית חלש, מוכה וחבול.
איננו דורשים תוספות שכר ותנאים. נמשיך להעניק את הטיפול הטוב ביותר לכל חולה, ובכל מצב, אך אנו דורשים במקביל, להפיק לקחים, כדי לתת שירותי בריאות נאותים לכלל אזרחי המדינה – עתה, ובעתיד.
הכותב הוא מנהל מחלקה פנימית בבילינסון
