"אני מבחינתי באירוע רב נפגעים. זו שנה שאני בטראומה כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, עוד שבוע או עוד חודש. אי אפשר לתכנן שום דבר", כך מספרת בייאוש ד"ר גילת שנהב, מנהלת מחלקת קורונה בבית החולים הרצוג וסגנית מנהלת מחלקה פנימית בשיבא, על השנה האחרונה בחייה.
להתמודד עם המגפה והשלכותיה:
אלא שד"ר שנהב לא לבד במערכה. כמוה עוד רופאים, אחיות ואנשי צוות רפואי רבים שעובדים במחלקות הקורונה וסובלים מתסמיני פוסט־טראומה. עד כה היו רק עדויות, אך כעת זה גם מגובה במחקר רחב היקף שנערך במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ובו השתתפו 828 אנשי צוות רפואי.
מממצאי המחקר עולה כי 35.3% מהעובדים במחלקות הקורונה דיווחו על תסמינים של פוסט־טראומה, זאת לעומת 22.3% בקרב רופאים שעובדים במחלקות אחרות. כלומר, לרופא במחלקת קורונה יש סיכוי של 13% יותר לחוות טראומה. הפערים המשמעותיים נובעים בעיקר עקב ההתמודדות עם מוות של מטופלים, שכן מחצית מעובדי מחלקות הקורונה דיווחו על כך שהיו עדים לפטירות של מטופלים, זאת לעומת רבע בלבד בקרב הרופאים שאינם עובדים במחלקות אלו.
"המראות מאוד קשים", מסבירה ד"ר שנהב, "אנחנו כל פעם נעים בין תקווה לייאוש. גם כרופאים מומחים בפנימית חווינו את המצבים האלו, אבל העוצמות והטלטלות הן אחרות. כיום אני לא מסוגלת להיכנס לבית קפה או למסעדה. אני לא יכולה לעמוד בתור בסופר. לפני כמה ימים מישהו התקרב אליי וכעסתי עליו שהוא לא שומר מרחק. אני מוצאת את עצמי בחרדה. אני חיה במציאות אחרת מאנשים 'רגילים'".
לדבריה של שנהב, עבור הצוותים הרפואיים הקורונה היא לא עוד מחלה קלה שעוברים וממשיכים הלאה אחריה. "בשבילי זה בדידות, חוסר ודאות וחשש מהלא נודע. איפה אני שמה לב שאני בטראומה? כשאני נפגשת עם העולם הרגיל. כשאני מבינה שהחיים שלהם היו נראים אחרת לגמרי בשנה הזאת. אני לא יכולה להבין מה עבר על העולם, והעולם לא יכול להבין מה עבר עליי בשנה הזאת".
לאור העדויות, מטרת המחקר הייתה לבחון מהן ההשלכות הנפשיות של מי שנמצא בקו הראשון לטיפול בחולי הקורונה. ד"ר מריאלה מושבה, מתמחה בפסיכיאטריית ילדים שיזמה את המחקר יחד עם ד"ר רז גרוס, מומחה לפסיכיאטריה, בשיתוף עם פרופ' דורון גוטהלף, מנהל המערך לפסיכיאטריה של הילד, וד"ר איתי פסח, מנהל בית החולים לילדים ע"ש ספרא, מסבירה כי "מה שגילינו זה רמות מאוד גבוהות של תסמינים פוסט־טראומטיים מכל המדגם, ואחוז מאוד גבוה של תסמינים כאלה בקרב העובדים במחלקות הקורונה. בנוסף, גילינו שמי שהיה עד למוות של מטופלים במחלקות הקורונה היה לו סיכון גבוה פי שלושה לפתח תסמינים פוסט־טראומטיים אל מול צוות רפואי מיתר המחלקות בבתי החולים שגם כן היו עדים למוות של מטופלים".
לדבריה של מושבה, שוררת תחושת חוסר אונים של הרופאים המטפלים. בנוסף, החולים שנפטרו בקורונה היו יותר צעירים משמעותית מאשר מי שנפטר ביתר מחלקות בתי החולים, מה שמשפיע על התחושות הקשות. "בגלל שהמשפחות לא הורשו להיפרד מיקיריהן, חברי הצוותים הרפואיים במחלקות הקורונה הם אלו שהיו צריכים לעשות זאת", היא מוסיפה. "נרצה לבחון בעוד חצי שנה או שנה האם שיעור הפוסט־טראומה יהיה יותר גבוה או נמוך, וכמה החוויה הזו תהיה משמעותית. להערכתי היא תהיה משמעותית. אני חושבת שזה משהו שנצרב, וחוסר האונים יכול ללוות אותך ולחזור אליך".
