(צילום: אורי דוידוביץ')
אחד הפחדים הגדולים שמלווים את השנה האחרונה הוא להיכנס לבידוד. רק המחשבה על להישאר בבית, בלי אפשרות לפגוש את המשפחה והחברים או אפילו לבקר במכולת, גורמת לנו לתחושת דיכאון. בשביל גולן אהרונוף (39), לעומת זאת, סגר של שבועיים או אפילו חודש זה משחק ילדים. זה לא שהוא לא אוהב את המשפחה שלו או לא נהנה מאוויר צח - אהרונוף סובל מהפרעת חרדה ומאגורפוביה, פחד ממקומות הומי אדם.
"כשאני מתעורר בבוקר מהמיטה ויודע שאני צריך לצאת, אני כבר קם עם חרדה מהידיעה שאני צריך לצאת", הוא מספר. "הבית הוא הביטחון שלי. בתוך הקירות האלה אני יכול להשתגע ולעשות כל מה שאני רוצה לבד ובלי שישפטו אותי, בלי שיראו אותי. כשאני יוצא החוצה אני חשוף".
אהרונוף מספר שהוא מפחד לקבל התקף חרדה כשהוא מחוץ לבית. "אני מפחד שלא יבינו אותי, או שאני אעשה לעצמי בושות. אנשים יראו בן אדם שנראה לכאורה בסדר ונורמלי ואז רואים אותו מתפרק על הרצפה. אתה לא יכול להסביר את זה, מי לא אוהב ללכת לאירועים משפחתיים? או ללכת לקניון לעשות מינגלינג עם אנשים? אני בדיוק הפוך. רק מנסה איפה למנוע את זה. זה אגורפוביה. גם אריק איינשטיין היה אגורפוב".
איך נראה התקף חרדה?
"זה מתבטא בקוצרי נשימה, סחרחורות, התעלפויות, בתחושה שמשהו איום עומד לקרות. לכאורה אין לך שום דבר לפחד ממנו באותו רגע, זה פשוט הגוף מתנהג איך שבא לו".
איך זה התחיל?
"הייתי בן 24 רגיל שאוהב לצאת ולבלות, לילה אחד חבר שלי נהג שיכור והתהפכנו והתנגשנו בעמוד. לשבת באוטו שיצא משליטה בלי לדעת מה יהיה הסוף - זה שרט אותי".
אהרונוף יצא מהתאונה הקשה עם פציעה שטחית בלבד, אבל את הנפש אי אפשר לחבוש, ואת הפצעים שבה הרבה יותר קשה לרפא. במשך תקופה ארוכה הוא הסתובב עם התקפי חרדה שהוא לא ידע לזהות ולא הצליח להבין את מקורם. לקראת גיל 30 הוא חווה משבר ואף נאלץ להיות דייר רחוב. הוא הרגיש אבוד, עד שאביו מצא לו דירה קבועה לשהות בה.
"מרגע שמצאתי את הפינה שלי לא יצאתי ממנה יותר", הוא מספר. "הרגשתי שזהו, זה הביטחון שלי ואני לא רוצה לאבד אותו. זה לא שביום אחד הפסקתי לצאת, הייתי יוצא פעם ביום לקניות ודברים כאלה, ואז אתה מתחיל למנוע מעצמך לצאת יותר ויותר עד שאתה לא יוצא בכלל. זה כדור שלג, לא יצאתי שלוש שנים מדירת חדר קטנה".
אהרונוף מספר כי לאט לאט הוא התחיל לנתק את עצמו מהסביבה. "זה בדברים הכי קטנים, אתה רוצה ללכת לקנות חלב אתה אומר לעצמך אני אעשה קפה שחור. אבא שלי היה מביא לי שקיות עם אוכל. תמיד היו לי תירוצים של למה לא לבוא. יש לי משהו, קרה לי משהו. יש לזה מחיר שאתה משלם, ניתקתי את עצמי מכולם. לא הסתפרתי, לא התגלחתי. נכנסתי לתוך כוך סגור שאין בו לילה ואין יום, המחויבות היחידה שלך זה לחברים שלך ברשת שאתה משחק איתם".
עכשיו בקורונה כולם יושבים בבית כל היום, אתה מרגיש שמזדהים איתך, מבינים אותך יותר?
"בתחילת הסגר אמרתי לעצמי איזה יופי, עכשיו כולם יודעים מה זה לשבת בבית וכמה זה קשה. חברים אמרו לי 'אני משתגע בבית אני לא יכול יותר, איך אתה יושב בבית?' זה עניין של איך אתה מקיף את עצמך, יש לי מספיק גירויים בחלל שלי, אני לא צריך לצאת באמת. פיתחתי המון תחביבים, גיטרות ומטוסים להרכבה שאני בונה, גרפיקה ממוחשבת, אני מעצב תמונות, אבל הרגשתי שיש עוד דברים שאני רוצה לעשות ובשביל זה אני צריך לצאת. שם גם הגיע סוג של כעס על עצמי - למה אני לא כמו כולם?".
בשלב הזה, הגיעה נקודת השינוי הנוספת בחייו של אהרונוף. "ישבתי בבית ופשוט הרגשתי שאני לא רוצה לחיות יותר. חיפשתי מישהו לדבר איתו ונפלתי על "אנוש" תל אביב. ענתה לי שם המזכירה ואמרתי לה 'אני רוצה למות. מה עושים?' והיא ענתה לי 'אתה אוהב קפה?' אמרתי לה 'כן'.
אז אהרונוף חובב הקפה הבין שהוא רוצה להמשיך לחיות, גייס את כל כוחותיו והלך כמה רחובות עד לסניף הקרוב ביותר של אנוש, לקפה. "הכנתי קפה, קיבלתי התקף חרדה וראיתי שאף אחד שם לא יצא מכליו. מצאתי שמבינים אותי. אז התחילו לבנות לי תוכנית שיקום מסודרת עם יעדים וצוות שלם שגם עוזר לך להגיע לשם, מדריך, עובד סוציאלי ופסיכולוגים".
מה היעד הראשון שהצבת לעצמך?
"בגלל שהטראומה היא מתאונת דרכים, היה חשוב לי לעשות רישיון נהיגה. בשיעור הראשון חטפתי קוצר נשימה והתקף חרדה ולא הצלחתי ללחוץ על הקלאץ'. הסברתי למורה נהיגה שלי מה קורה ופשוט ירדתי מהאוטו והלכתי. את שיעור הנהיגה השני ואת כל שאר השיעורים עשיתי כבר על תרופות. בסוף עשיתי רישיון עברתי טסט ראשון".
אהרונוף מספר שמשם, הדרך הפכה מהירה ומשחררת. "זה לא הספיק לי. כמו שאני מגדיר את זה, פשוט התאבדתי על החיים. טסתי לאנגליה לבקר לחבר ילדות. להיות עם בן אדם שאתה סומך עליו זה חשוב כשיש לך הפרעת חרדה או אגורפוביה, כי אתה צריך מישהו שיתן לך את הביטחון שהכל בסדר. תוך יומיים עליתי שם על מסלול מרוצי מכוניות.
"זכינו במקום הראשון במירוץ מכוניות חובבני. אני יכול להגיד שבמהלך הדרך היו לי כמה קוצרי נשימה רציניים אבל אחרי זה הרגשתי שניצחתי את החיים. מבן אדם שלא יוצא מהבית לבן אדם שיוצא למסלול מרוצים באנגליה. אין תחושה שמתעלה על זה. ניצחון ענק".
ומה החלום הבא?
"בזבזתי שלוש שנים בתוך הבית, זה מרגיש לי שפספסתי כל כך הרבה שבא לי לפעמים לצאת החוצה ולטרוף את החיים. ללכת ללמוד הייטק, קולנוע, לא יודע מה. היו לי שנים שלא חשבתי בכלל שאגיע לגיל 40. והנה,אני מקווה שאני אמשיך להגשים את החלומות שלי, אולי לא את כולם אבל את רובם".
