הדס פינקל, הרצליה
עובדת במרחב ירקון של מד"א, פתח־תקווה ואזור השרון. חובשת רפואת חירום ונהגת אמבולנס במד"א
15:00 מגיעה למשמרת ובודקת את האמבולנס. יש חמצנים, המוניטור והדפיברילטור עובדים. מכינה את האמבולנס כדי שיהיה מבצעי ושלא יחסר דבר. עשר דקות אחר כך כבר יש קריאה ראשונה. תאונת דרכים. מקרה שכיח של רוכב אופניים חשמליים שנכנס בדלת של רכב. מפנים אותו לבית החולים בילינסון. בשלב הזה נדמה שזו הולכת להיות משמרת סטנדרטית שתסתיים כמתוכנן ב־23:00
16:30 "גונבים" הפסקת קפה. על אוכל אין מה לדבר.
17:00 קריאה של מישהי שצריכה עזרה לעבור מכיסא הגלגלים למיטה. נשמעת קריאה של כמה דקות שמתארכת לשעתיים. היא בת 48, מטופלת ברווחה, חיה לבד. אנחנו מגיעים שני צוותים, אנחנו ואיחוד הצלה, שישה אנשים. היא רוצה שנחליף לה מצעים ואנחנו מתחילים לשאול אותה איך יכול להיות שכך היא חיה. היא שמחה לא להיות בודדה ולו לזמן קצר. היא מבקשת שאעזור לה להתפשט ולהחליף חיתול, לסדר את הבית ולנקות את הכיור. אנחנו בודקים איך אפשר לעזור לה.
19:00 עוברים בתחנה והנה הקריאה הבאה. גבר בן 80 שנפל בפתח־תקווה. בכל קריאה שחשודה כקורונה הצוותים מתמגנים מיגון מלא. כל שיעול או קוצר נשימה עלול להיות הווירוס. מגיעים ומגלים שנפל אחרי שנתקל בשטיח. הוא לא יכול לקום וסובל מכאבים. מפנים אותו לבית חולים השרון ובחוץ חוטפים ארוחה מהירה.
20:00 המשמרת מעלה הילוך. חולת קורונה בת 82 מראש־העין עם קוצר נשימה. יוצאים. ניידת טיפול נמרץ מאחורינו. בשלב הזה ברור שהיום כבר לא נסיים בזמן. לפני העלייה לבית אנחנו מתמגנים. אני רגילה, עושה את זה כבר שנה. עכשיו זה בסדר, אבל בקיץ, בחום, זה היה סיוט.
האישה גרה בקומה רביעית ללא מעלית. היא מחוברת לחמצן. שתי בנותיה מספרות שהיא חולת קורונה כבר שבוע. מהבוקר היא מרגישה לא טוב ורופא המשפחה סיפק לה בלון חמצן. מודדים לה סטורציה ומבינים מיד שהיא לא במצב להישאר בבית.
בדרך כלל אנחנו יודעים לאן אנחנו מפנים חולה. אולם לאחרונה כבר קרה שבבית החולים אליו אנחנו אמורים לפנות לא היה מקום. זה נדיר במציאות ללא קורונה.
21:15 כשאנחנו מגיעים למיון אני רואה את שרשרת האמבולנסים הממתינים. יש פה כאלה שמחכים מ־19:30 לקבל מיטה לחולי קורונה. לפניי עוד ארבעה, מתוכם שניים שעבדו איתי משמרת ערב בפתח־תקווה. אם עכשיו מישהו צריך אמבולנס כאן ‑ זה אומר שהוא ימתין יותר זמן, כי אין אמבולנסים בפתח־תקווה.
את המיטה "שלנו" אנחנו מקבלים בשעה 23:10, כשהמשמרת אמורה להסתיים ב־23:00. בזמן שהאישה שוכבת ארבע שעות באמבולנס, המשפחה שלה כבר הספיקה להגיע למיון ולחכות בחוץ.
בזמן הזה אם המטופל צריך לשירותים או לאכול אסור לו, וזה יכול להימשך שעות. אתה מוצא את עצמך קונה לו אוכל, מאכיל, לוקח עבורו שמיכה. אנחנו מביאים סיר מהמיון והם עושים את הצרכים באמבולנס. מלא מטופלים, אין מספיק מקום, אין מספיק צוותים.
לפעמים זה קורה כשאנחנו אמורים לעבוד במשמרת בוקר למחרת, וזה מגיע למצב שאנחנו לא יכולים להגיע אליה כי אנחנו לא ישנים מספיק. זה כמו פירמידה שקורסת. זה נראה לי כמו קריסה כבר הרבה זמן, לא רק אתמול.
1:10 בחצות יש לי יום הולדת. בכל שנה אני לא בארץ. אתמול חגגתי בתוך האמבולנס, במיגון. בדרך הביתה הבנתי שזה לא הולך להיגמר, רק להיות הרבה יותר גרוע. הציבור לא יודע מה קורה בבתי החולים, הוא לא מודע לכך שאם יצטרכו אמבולנס להורים שלהם הכל יתעכב".
איציק פאר, אשדוד
חובש בכיר במד"א בניידות טיפול נמרץ באשדוד והסביבה
15:00 בודק את האמבולנס בפתיחת המשמרת, שיש מספיק חליפות מיגון. אחרי שש דקות כבר קריאה ראשונה. חולה מאומתת בת 80 בבית עם קוצר נשימה. מתמגנים בחוץ ויוצאים לפינוי לאסותא. מגיעים לבית החולים ומחכים עד שיקבלו אותנו. הזמנתי חדר טיפול נמרץ, בגלל שהיא נשמה בכבדות ולקח זמן עד שהתפנה. בזמן הזה המשפחה בחוץ בלחץ. אחרי חצי שעה מכניסים אותה ואני מחטא את האמבולנס כדי להשמיש אותו שוב.
17:00 קריאה שנייה ואנחנו עדיין באסותא. מקרה חירום של שבץ מוחי אבל בכל זאת מתמגנים ליתר ביטחון. לא לוקחים סיכונים. כבר היו מקרים. המשפחה בהיסטריה שהחולה תידבק בקורונה בבית החולים, רוצים להתלוות. אני מסביר שזה בלתי אפשרי. זה רגע לא קל. יש מחזות קורעי לב. הרבה בכיות וחיבוקים. תחושה שלהם שזאת פעם אחרונה שהם רואים אותה. הלב נשבר.
18:30 קריאה שלישית, גבר כבן 60, כנראה צריכת יתר של אלכוהול. גם כאן נדרש מסע שכנועים למשפחה כדי לפנות אותו.
19:07 עוד קריאה. בן 75 מאומת עם חולשה כללית. גם אשתו מאומתת. הוא כבר ימים עם קושי נשימה אבל עכשיו הוא ממש לא יכול לנשום. נראה רע מאוד. אשתו מבקשת לנשק אותו עוד פעם אחת בדרך לאמבולנס.
ממתינים קרוב לארבע שעות בניידת מחוץ למיון באסותא כי אין מיטה פנויה. החולה בזמן הזה מחובר לחמצן. אם אני מחבר אותו למאה אחוז חמצן, הבלון ייגמר בתוך שעה. החלפנו למסכת חמצן לאף, שזו שיטה חסכנית מאוד. כל הזמן הזה אסור לנו להוריד את החולה מהניידת. האח בכניסה כל כמה זמן ניגש להתנצל שזה ייקח קצת זמן. ביקשתי מהצוותים להביא לו לפחות מים.
23:30 נכנסתי איתו למיון חצי שעה אחרי שנגמרה המשמרת שלי.
במשמרת הזאת לא הצלחתי לאכול וזה קורה די הרבה לאחרונה. בדרך הביתה אני רק מתפלל שהחיסון הזה יעשה את שלו. אני מביא לפעמים חולים ואחרי זה מתעניין מה שלומם, חלקם כבר לא איתנו. זה כואב כל כך. כל מי שחושב שלו זה לא יקרה, בתור אחד שרואה מקרוב, אין חיה כזאת.
נועה תירם, ירושלים
רווקה, בת 39, קצינת משמרת במוקד חירום 101 בירושלים
6:45 חפיפה בין משמרת הלילה לבוקר, מדווחים על אירועים פעילים שצריך לתת להם מענה. בשבועות האחרונים בגל הזה יש חולים מאומתים שצוותי הלילה צריכים לפנות והם נוסעים למרכז הארץ.
7:00 תורני הבוקר מקבלים שיחות ללא הפסקה. בערך 60 בשעה. היו חמישה מאומתים בשעות הבוקר, אנשים שלא הרגישו טוב בלילה. למשל, קשישה בת 80 עם קוצר נשימה, בן 60 שלא עצם עין כל הלילה עם תסמינים, תינוק בן שנתיים להורים מאומתים עם חום שלא יורד. כל החמישה צריכים פינוי. כולם נשלחים לבתי חולים במרכז. בבתי החולים בירושלים אין מקום. עוד לא התחיל היום וכבר אני עם פחות חמישה אמבולנסים באזור.
10:00-8:00 אין דקה לנשום. בשעות האלה רופאי קופות החולים מבררים עם חולים איך הם מרגישים, ומי שחלה אצלו הידרדרות מופנה אלינו. בנוסף, יש אירועי שגרה. תאונת דרכים ליד בית־שמש, אירוע מוחי לגבר בקופת חולים שמצריך ניידת טיפול נמרץ בבהול, קשיש שנחנק מאוכל, תינוקות שפירכסו, 21 חולים מאומתים שצריכים להגיע לבית החולים, מתוכם שתי נשים בהיריון מתקדם ואחת אפילו עם ירידת מים. במוקד אנחנו חסרי אונים כי אין אמבולנסים. אני מקפיצה כוננים שעבדו לילה או שזאת לא המשמרת שלהם.
10:13 יש רגיעה בפינוי מאומתים, ואני מתפללת שזה יישאר ככה, כי כמעט אין אמבולנסים. אבל השגרה מאוד עמוסה, בעיקר בתסמיני קורונה, חום גבוה וקוצר נשימה. עומס מטורף על המיונים הכלליים. שוב תאונות דרכים, מחוסרי הכרה, בחור שהתעלף בלוויה, אירוע אלימות במשפחה, התקפי לב, תאונות עבודה. יש גם מעל ל־20 חולים מאומתים שמצבם השתפר וצריך להחזיר אותם הביתה. לא קמתי מהכיסא פרט להבאת כוס מים. אלה שעות של פתרון בעיות ומצבים שלא נתקלנו בהם.
13:00‑15:00 כמו בבוקר, רופאי קופות חולים עושים סבב טלפונים למטופלים להבין מה מצבם, ושוב מגיע גל המאומתים שזקוקים לפינוי ‑ 14 מאומתים מהבית לבית החולים. אני מנווטת מקרים בין דחופים יותר לכאלה שיכולים להמתין. אני מקפיצה עוד שני כוננים מהבית כי לא היו אמבולנסים לשלוח. במקביל, כל הזמן עוד אירועים נכנסים: ילד שנחנק מבליעת מטבע, העברנו להוריו תדרוך טלפוני בזמן שהאמבולנס בדרך אליו; שוב קטטה, עוד שש תאונות דרכים, התאבדות, מקרה של קטיעת אצבעות, לידות, ועוד.
15:00‑15:15 סוף המשמרת. חפיפה לצוות ערב. אני קמה לראשונה מהכיסא. המתח יורד. אני מגיל 18 במד"א, כמעט 20 שנה, ולחץ כזה לא היה אפילו בתקופת הפיגועים. זה הזמן שאני יכולה להכניס משהו לפה, קפה קטן. אבל יש תחושת סיפוק ואנחת רווחה שכל מי שהיה צריך לקבל טיפול קיבל.
