"הרבה שנים הרגשתי בושה ואשמה. הרגשתי שנכשלנו כמשפחה. כשיצאתי מהבית בגיל 23, דברים התחילו לצוף. כנראה שזה מה שקורה כשאתה מתחיל לבנות את הבית שלך. ואז שמתי לב שכשאני משתפת אחרים ושומעת סיפורים זה מאוד עוזר לי.
"הבנתי שזה לא מעסיק רק אותי", מספרת אורן חלפון (27) על המניע לפתוח את הפצע המדמם שסחבה שנים, יחד עם עוד ארבעה צעירים שחושפים בכנות את חוויות הילדות המצלקות בצל גירושי הוריהם, תחת הצגה אוטוביוגרפית בשם "ילדים גרושים".
במציאות שבה בקשות לפתיחת תיק גירושין זו המניה היחידה שנמצאת בנסיקה מתמדת כבר שנים, עדיין מרכז הפוקוס הוא הקונפליקט בין ההורים. שיחה עם חלפון, יוצרת ובמאית ההצגה, יחד עם עידו קולטון (26) ומיקה נדל (27), שניים מתוך ארבעת יוצרי ושחקני ההצגה, שמה זרקור על קולם של הילדים.
"היה לי ברור שיהיו גירושים"
"נולדתי אל תוך משפחה שאני לא זוכר בה הרמוניה זוגית בלשון המעטה", מציין קולטון כעובדה. "אבא שלי תמיד ישן על הספה, ומבחינתי ההורים שלי היו תמיד גרושים בהוויה. לכן כשחזרתי יום אחד, בכיתה ג', מבית ספר הביתה וראיתי מסמך על השולחן שכתוב עליו 'הסכם גירושין' פשוט לקחתי צלחת אוכל והתיישבתי מול הטלוויזיה. זה משהו שהיה ברור לי שהוא צריך לקרות. זה אפילו הקל עליי".
אם מבחינת קולטון זו הייתה נבואה שמגשימה את עצמה, נדל מתארת תהליך איטי מאוד של הפנמה. "הייתי בת עשר ולא הבנתי שהם מתגרשים", היא מספרת. "חשבתי שיש משבר ואבא לא ישן כמה זמן בבית ושאחר כך הכול יסתדר והוא יחזור. אחרי שראיתי שהוא לא חוזר ודברים התחילו להשתנות, הבנתי שבעצם ההורים שלי מתגרשים. את המשבר חוויתי הרבה שנים אחרי. כנראה הדחקתי כשזה קרה בזמן אמת".
חלפון שחוותה שנים של אווירה מתוחה בבית, הייתה בת 14 כשעזבה את בית ילדותה יחד עם אמה ושני אחיה. "ההורים שלי אף פעם לא הסתירו מאיתנו ריבים, ואז הגיעה תקופה שאמא עברה לישון בחדר של אחי הקטן והוא עבר לישון איתי.
"מאוד התביישתי להביא חברות הביתה שלא יראו מה שקורה. הם ניסו לשקם את הנישואים ואז שוב משבר, וברגע של סערת רגשות אמא שלי נכנסה אליי לחדר ואמרה לי 'זהו, זה כבר עבר את הגבול שלי. אנחנו מתגרשים'. ככה, על הדרך. רק היא ואני".
איך חוויתם את השנה הראשונה שאחרי?
קולטון: "פתאום היה שקט. אחרי כל הצעקות והתסכולים 'תגיד לאבא שלך', 'תגיד לאמא שלך' וההתעסקות בכספים. אבל מה שעצוב בדיעבד שהשנה הראשונה לא הייתה לי חריגה כי הרגשתי ככה לפני כן. זה הרגיש כמו שגרה".
חלפון: "גם אצלי היה פתאום שקט, אחרי כל הכאוס והריבים הלא נגמרים".
נדל: "אני זוכרת שפתאום לאחותי ולי היה זמן איכות יותר עם אבא שלנו. פתאום שיחקנו כדורסל, בישלנו יחד ועוד דברים שלא היינו כל כך עושים כשהוא היה בבית. אמא שלי עבדה המון, אני זוכרת שאחותי ואני היינו הרבה לבד בבית".
תחושה של בית נטוש
חלפון מספרת שלא היה לה פשוט עם המעברים בין הבתים: "שנאתי את זה בטירוף. להיסחב, להחליט מה אני צריכה ללבוש. שנאתי לבוא לבית של אבא שזה היה הבית הישן שלנו ולראות את הארון שהשארנו שם ריק. הייתה תחושה של בית נטוש. עד שזה הצטבר להיות משהו שלא יכולתי להכיל והפסקתי לבוא.
לקולטון, לעומת זאת, לא היה מעברים. "אבא שלי ויתר על זה. היו גם תקופות שלא ידעתי בכלל איפה הוא גר. בהתחלה הוא היה גר בבית של סבא שלי ברעננה והיינו נוסעים פעם בכמה זמן לבקר אותו".
היחסים עם אבא התקרבו או התרחקו בעקבות הגירושין?
"בהתחלה התקרבו אבל מהר מאוד התרחקנו", מספרת נדל. "הימים עם אבא לא היו קבועים, לא היה סדר. זה תמיד מהרגע להרגע - פנויה? רוצה? ומאוד רציתי שזה יהיה מסודר.
"קינאתי בחברות שלי שההורים שלהן היו גרושים והיה להן מאוד ברור מתי הן אצל אמא ומתי אצל אבא. אין לי חדר אצל אבא, אין לי ימים קבועים איתו, זה הרגיש לי פחות. התאכזבתי קצת".
קולטון: "יש איזו תחושה שאבות אחרי גירושין נהיים פחות אבות ויותר דודים. לפחות זה מה שאני יותר שומע".
השקט נשאר או הקונפליקטים המשיכו?
שלושתם: "המשיכו".
"הכי קשה היה לי כשהפכתי להיות שליח להעברת מסרים", אומר קולטון. "כל אחד מדבר על השני ואתה לא יודע למי להאמין, מי האיש הטוב ומי האיש הרע. בעיקר הרגשתי קרוע בתוך הסיפור הזה".
נדל: "גם אצלנו היו שליחויות - 'תגידי לאבא', 'תגידי לאמא', בעיקר דרך אחותי הגדולה. היו חילוקי דעות, וכשאת עושה מה שאבא אומר את מגלה שזה לא בסדר וגם כשאת עושה מה שאמא אומרת את מגלה שזה לא בסדר. אין מציאות חד משמעית, תחושת תלישות".
חלפון מוסיפה: "ממש מתעתעים בך, כל אחד עם האמת שלו. כל הורה חייב שתהיה בצד שלו, גם אם הם אומרים 'אין צדדים'. אלו סתם אמירות מייפות, אבל הן לא באמת קורות".
המורים תמכו?
"המורה שלי לתיאטרון אמר לי פעם אחת שהוא יודע מה קורה בבית ואם אני צריכה אז הוא נמצא,' מספרת חלפון, "אבל לא הייתה אף מחנכת שאמרה 'אני יודעת מה קורה, בואי נשב נדבר, נראה איך אנחנו עוזרים לך עם הלימודים'. לא הייתה תמיכה כזאת. מהרגע שההורים שלי התגרשו אחי ויתר על בית הספר".
קולטון: "אני חושב שאנשי חינוך לא מייחסים לזה חשיבות. יש איזו זילות לדבר הזה - 'כולם מתגרשים היום, בואו נתקדם'".
קראו עוד:
ההורים המשיכו לזוגיות שנייה שהשפיעה מאוד על הדינמיקה המשפחתית - "לא יכולתי לסבול את המחשבה שמסתובב גבר בבית. זה עצבן אותי", מספר קולטון.
נדל: "לא הרגשתי בבית. לא היה לי חדר משלי, ישנתי על מזרון. לא היו לי את הדברים שלי. הרגשתי כאילו אני באה להתארח. היו רגעים שהיה לי קשה, הרגשתי נבגדת. ראיתי דברים שאבא היה עושה עם האחים הקטנים שלי שפעם הוא היה עושה איתי ועם אחותי וזה עשה לי צביטה כזאת בלב".
חלפון: "בהתחלה זה גרם לקרבה בינינו. הוזמנו לארוחות ערב ואבא שלי היה יותר מאושר והאווירה הייתה כיפית. אבל היו רגעים שעצרתי ואמרתי 'רגע, אבל אמא'. חשבתי עליה בסיטואציות האלה כי היא לא הייתה בזוגיות".
"עד היום אני מרגיש שאני מחפש בית להיות בו", אומר קולטון. "יש לי שמונה מברשות שיניים שמפוזרות בבתים של חברים שלי. כל חבר הוא בעצם בית בשבילי, זו תחושת תלישות. אני תמיד רוצה להיות חלק ממשהו. יום שישי, למשל, זה היום בשבוע שאני הכי שונא, לא יכול לסבול את היום הזה".
חלפון: "גם חגים".
נדל: "חגים זה נורא ואיום".
מה החלום שלכם?
"בוער בי להיות אבא", אומר קולטון. "להקים בית יציב קצת ולתקן את התמונה המשפחתית המעוותת שלי".
חלפון: "לבנות בית יציב וחזק לנצח. שהילדים שלי לא יחוו את מה שאני חוויתי".
