2 צפייה בגלריה
"הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם שמח, כאחת שצחקה לסרטן בפנים, ללא חשש": ד"ר דבורי יעקבי
(צילום: מיכל שבתאי)
בפגישה הראשונה של ד"ר דבורי יעקבי עם הורים לבני נוער מהקהילה הלהט"בית, היא אמרה להם: "אני סטרייטית, אמא לשלושה ילדים סטרייטים, ואני פה כדי לצאת מהארון". המאזינים שלה הופתעו. "אמרתי את זה כי רציתי לשבור מבוכה שאולי הייתה שם, וגם כדי להוכיח שאני באמת מעוניינת בפגישות הללו ורוצה ללמוד את התחום", היא אומרת.
מאז חלפו יותר מ-20 שנה. ד"ר יעקבי לא יצאה משום ארון, כי כנראה לא הייתה לה סיבה, אבל היא בהחלט התקרבה ללהט"בים כשבחרה להתמחות בטיפול זוגי ומשפחתי עבור חברי הקהילה.
קראו עוד:
עד אז היא הייתה מורה לכימיה וכתבה שני ספרים בתחום, אבל בשלב מסוים החליטה להתכונן לימי הפנסיה ולפתוח פרק מקצועי חדש: היא למדה טיפול והוסמכה על ידי האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. לקהילה הלהט"בית התקרבה בזכות זוג חברים הומואים. "נחשפתי דרכם ליחס המפלה שהם מקבלים בארץ ובחו"ל בשל נטייתם המינית", היא נזכרת.
"זה כל כך הכעיס אותי, שהחלטתי לעזור להם. גם כילדה תמיד רציתי לעזור לאנשים. הלכתי לפגישות של ארגון תהל"ה (תמיכה להורים של לסביות, הומוסקסואלים ביסקסואלים/יות, טרנסג'נדרים וג'נדרקוויר – נ"י), וככה התחיל הקשר שלי עם הקהילה. בשנים שעברו מאז, חלה התקדמות גדולה ביחס החברה לקהילה הלהט"בית, אבל המילה 'הומו' עדיין נתפסת כמילת גנאי, וחייבים לשנות את זה".
"אני לא יכולה לעשות כלום נגד אפליה ממסדית, אבל אני יכולה לעזור בהתמודדות. להומואים דתיים, למשל, יש בעיה ביישוב הסתירה שבין הנטייה המינית להלכה. גם פה אין לי הצעות קסם לפתרון, ואני רק יכולה להעלות את הקושי מעל פני השטח ולדבר עליו בפתיחות"
לדבריה, הטיפול שהיא נותנת ללהט"בים אינו שונה מזה שמוענק לסטרייטים. "אני אף פעם לא באה בגישה שהמטופלים הם חולים, ושאני צריכה לרפא אותם; אני יותר מרגישה כמו ארכיאולוגית שמסלקת את האבק ואת האבנים שנפלו על התמונה הראשונית וטשטשו אותה, ועוזרת למטופלים לגלות אותה מחדש".
יש סוגיות שהן ייחודיות ללהט"בים
"אני לא יכולה לעשות כלום נגד אפליה ממסדית, אבל אני יכולה לעזור בהתמודדות. להומואים דתיים, למשל, יש בעיה ביישוב הסתירה שבין הנטייה המינית שלהם לבין ההלכה. גם פה אין לי הצעות קסם לפתרון, ואני רק יכולה להעלות את הקושי מעל פני השטח ולדבר עליו בפתיחות.
בעשורים האחרונים חל שינוי גדול באווירה החברתית בכל העולם, שיצרה הרבה יותר פתיחות בקרב הדור הצעיר. כתוצאה ממנה, צעירים רבים מבקשים לבדוק את עצמם על הרצף שבין יחסים הטרוסקסואליים לחד-מיניים. לצעירים היום יש יותר אומץ, ושום דבר לא מוחלט. כל המחקרים בתחום הוכיחו שאי-אפשר לעשות המרה: אם אתה הומו, אולי תוכל לחיות כסטרייט, אבל לעולם לא תהיה סטרייט – ולהפך. זה נותן לצעירים אומץ לבחון את הדברים, מה גם שלצעירים מטבעם יש יכולת ורצון לצאת מאזור הנוחות שלהם ולבדוק את דרכם".
2 צפייה בגלריה
"המילה 'הומו' עדיין נתפסת כמילת גנאי, וחייבים לשנות את זה": משפחה גאה
(צילום: shutterstock)
אמא, בשביל מה את חיה?
ד"ר יעקבי עצמה (77), שגרה במושב רמות מאיר הסמוך לרחובות, אוזרת בשנים האחרונות אומץ רב, שמופנה לאפיקים שונים לגמרי: לפני שש שנים אובחן סרטן בשתי הריאות שלה, עם גרורות בעצמות ובמוח, וכעבור שנתיים התגלתה אצלה בצקת מוחית.
"הסרטן סובב סביבי כבר הרבה שנים", היא אומרת. "הוא גרם למותם של שני אחיי, של חברתי הטובה ביותר ושל בעלי, נחמיה. בכל פעם שזה קרה, ידעתי שאני לא יכולה לשנות את המצב, אז השלמתי איתו. כשנודע לי שהסרטן הגיע גם אליי, הסתובבתי שעתיים ברחוב אבן גבירול בתל אביב ובכיתי. אחרי שנרגעתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי לקרובי משפחה שהם רופאים. אמרתי להם, 'יש לנו מלחמה, תתחילו להילחם' – והם התחילו. הם אלה שמצאו את שני הרופאים המופלאים שלי – ד"ר דרור לימון, מנהל השירות הקרינתי לגידולי מערכת העצבים באיכילוב, ופרופ' ניר פלד, מנהל המחלקה האונקולוגית בסורוקה. מאז אני מקבלת טיפול תרופתי ביולוגי יום-יום. הגרורות במוח כבר חוסלו באמצעות הקרנה. אני לא נותנת לסרטן לעצור אותי, עם כל הקושי".
והקושי הוא רב. "אני קצת חלשה מבחינה מנטלית, וברמה הפיזית יש לי חוסר יציבות ברגליים. קשה לי ללכת, אני נזקקת לעזרה מלאה - אבל ממשיכה לחיות. לקחתי גנן שמטפל בגינה ועובדת זרה שמסייעת לי, ואני כותבת הרבה וחושבת על טיולים שאעשה אחרי הסגר. הכתיבה והמחשבות על הטיולים – זה מה שמחזיק אותי בחיים עכשיו".
"קשה לי ללכת, אני נזקקת לעזרה מלאה - אבל ממשיכה לחיות. לקחתי גנן שמטפל בגינה ועובדת זרה שמסייעת לי, ואני כותבת הרבה וחושבת על טיולים שאעשה אחרי הסגר. הכתיבה והמחשבות על הטיולים – זה מה שמחזיק אותי בחיים עכשיו"
המחשבות על טיולים עדיין לא קיבלו ביטוי מעשי, אבל לכתיבה שלה כבר יש תוצאות: בימים אלה יוצא לאור רומן ראשון פרי עטה, "מחברת מולדת" (הוצאת כרמל ירושלים), שבו היא מפרטת את ההיסטוריה של משפחתה, ולא מכבר הוציאה גם את הספר "משפחה רגילה" (ספרי ניב), העוסק במשפחה שבה טיפלה. בין לבין, היא מנסה ללמד עברית את רוסה, המטפלת ההודית שלה ("היא לומדת מהר"), ומרבה לבשל עבור שלושת ילדיה וששת נכדיה ("אני חושבת עליהם בזמן הבישול וגם מאריכה את השהות שלהם איתי"). לאחרונה גם הקפידה לעדכן את צוואתה. "במבוא כתבתי שאני רוצה שהילדים שלי ימשיכו להיות חברים גם לאחר מותי", היא מספרת.
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"כאדם שמח, אוהב, שהגשים את עצמו; כאחת שצחקה לסרטן בפנים, ללא חשש. מעולם לא הרגשתי אמיצה, אבל תמיד ידעתי שאני מציאותית. אני זוכרת שכשהבן הגדול שלי היה בן 12, הוא שאל אותי פעם, 'אמא, בשביל מה חיים? בשביל מה את חיה?' אמרתי לו שאני חיה בשביל האהבה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מבקשת מנכדיי שביום השנה למותי יבואו לעשות אהבה על קברי, כי חוץ מחוש הומור, מה שהכי חשוב בחיים זה אהבה".
