"תרבות איננה מותרות; היא הכרח", "התרבות היא אופק, אוויר, חמצן" - משפטים כאלה נשמעים בחודש האחרון כחלק ממחאת האמנים, הקוראים, ובצדק גמור, לפתיחה מחודשת של מוסדות התרבות. קל מאוד להזדהות עם הקריאות האלה, גם במישור הכלכלי וגם במישור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, צרכני התרבות.
אבל המשפטים היפים האלה שנישאים עכשיו בפיהם של ראשי ערים, מנהלי מוסדות תרבות ותיקים ויוצרים עצמאיים, נכונים תמיד עבור 30 אלף ילדים, שאולמות סגורים הם חלק מהשגרה שלהם. עבור 30 אלף ילדים עם צרכים מיוחדים, מוסדות התרבות חסומים לא רק חודשיים או שלושה בגלל מגיפה עולמית, אלא כל שנה וכל השנה.
ילדים אוטיסטים, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ילדים עם תסמונת דאון, עם קושי בוויסות חושי ועם מגוון רחב של ליקויים נוירולוגים והתפתחותיים, לא יכולים לצרוך תרבות באופן שבו היא מוצגת כיום.
המקום הלא מוכר, האולם החשוך והצפוף, העלילה המפתיעה, הקולות החזקים, הסדרנים, ולפעמים גם השחקנים, שלא מגלים סובלנות למה שנתפס על ידיהם כהפרעות מיותרות, והקהל, אוי הקהל, השיפוטי, העוקץ, המחנך והמעליב - כל אלה משאירים קהל שלם של ילדים והורים מחוץ למוסדות התרבות.
קראו עוד:
כדי שילדים אלה יוכלו לצרוך תרבות הם זקוקים להנגשה מיוחדת ומדויקת, אבל כיום היא כמעט שלא בנמצא. לא בגלל שנדרשים לה תקציבי ענק או טכנולוגיה מסובכת. ההנגשה הזו מתחילה במודעות וההבנה שתרבות צריכה להיות פתוחה בפני כולם.
תרבות גורמת לנו להרגיש שייכים
חילי טרופר, שר התרבות הנכנס, כתב בעמוד פייסבוק שלו: "אני מבין כמה ערכים שמייצגים את כל הטוב והיפה שבאדם נטועים בעולמות התרבות והספורט. כמה רוח, אהבת אדם, נחישות ותחושת שייכות טמונים בעולמות אלה".
גם הוא מכריז שתרבות היא הכרח. היא מלמדת אותנו אמפתיה והזדהות עם האחר, ומעודדת אותנו לפתח טווח רחב של רגשות. תרבות גורמת לנו להרגיש שייכים ולגבש את הזהות שלנו. תרבות היא הבסיס והמקום שבו אנחנו גדלים. כשאנחנו גוזלים אותה מילדים, אנחנו משאירים אותם תלושים, מונעים מהם את הכלי הטוב ביותר להתפתחות הנפש והמחשבה, ובעיקר אנחנו חושפים שהתרבות היא לא באמת לכולם. שהחמצן מיועד כנראה רק לחלק מאיתנו.
ילדים עם מוגבלות מודרים בעל כורחם כמעט מכל תחומי החיים. מערכת החינוך לא באמת ערוכה להתאמות שהם זקוקים להם, חוגים אחר הצהריים עדיין מסרבים לקבל ילדים רבים מחשש להפרעות או חוסר הבנה וידע, במרחב הציבורי התנהגויות שחורגות ממה שנתפס כנורמה זוכות למבטים וצקצוקים במקרה הטוב. אבל ילדים הם ילדים וכל מה שהם רוצים וצריכים זה להרגיש שייכים ואהובים, במיוחד כשהם נאלצים להתמודד עם אתגרים פנימיים שלא הם בחרו בהם.
סגר תרבותי
מאז ומעולם האמנים והיוצרים מסמלים את פורצי הגבולות, לוחמי החופש ושגרירי הקבלה של כל מה שאחר ושונה. אז איך יתכן שדווקא מקומות אלה - התיאטרון, המוזיקה והמחול - סגורים בפני אלה שזקוקים להם כל כך? למה הנגשה קוגניטיבית אינה חלק מחוק הנגישות (שגם הוא נאכף באופן חלקי ביותר)? ומדוע רשויות מקומיות שמספקות במות עצמאות ושעות סיפור, מתעלמות מחלק גדול כל כך מהתושבים שלהן?
בחודשיים שכולנו היינו סגורים ומכונסים בין ארבעה קירות, חיפשנו בקדחתנות עוד ועוד אפשרויות צריכה של תיאטרון, מוזיקה, מחול וסרטים. קבוצות ווטסאפ איימו להתפוצץ מרוב לינקים להצגות וארכיוני תרבות שנפתחו בחינם. הורים רבים הבינו שזמינות של הצגות ומופעי תרבות ואמנות היא לא דבר שאפשר לקחת כמובן מאליו.
ולכן היום, רגע לפני שחוזרים לשגרה ואולמות יפתחו, מסכים יתרוממו ובמות יתמלאו, אפשר רק לקוות ש-30 אלף ילדים לא יישארו לבד בסגר התרבותי שהם חיו בו לפני הקורונה, ועלול להימשך הרבה אחריה.
הכותבת היא אמא לילד אוטיסט, יזמית חברתית וממייסדות מיזם "מקומות שמורים", בחסות העמותה לילדים בסיכון. המייזם מנגיש תרבות לקהל צעיר ממגוון נוירולוגי ורגישויות חושיות
