חי על זמן שאול: בעיצומה של מגפת הקורונה, קיבל ראובן ליבוביץ בן 66 מראשון לציון בשורה שהפכה את חייו. אחרי שורה ארוכה של בדיקות, הרופאים אמרו לו כי שתי הכליות שלו למעשה כמעט ולא מתפקדות, והדבר היחיד שיאפשר לו לחיות, הוא השתלת כליה. זמן ההמתנה לקבלת תרומת כליה עומד על כמה שנים. "אני לא יודע אם אני אשרוד את הזמן הזה", הוא אומר בצער עמוק, "אם לא אקבל כליה, אני לא יודע כמה זמן נשאר לי לחיות".
ליבוביץ חתום על כרטיס אדי, כבר משנת 2006, ואומר שמדובר באחד הדברים הכי חשובים שיש. "תרומת איברים היא הצלת חיים. כבר שנים רבות שאני חתום על כרטיס אדי, ומפה אני קורא לכולם לעשות זאת. תרומת איברים זה מעשה אצילי ביותר", הוא אומר, "מה יותר חשוב מלהעניק חיים?".
לפני כשנה, ליבוביץ חווה התקף פתאומי של סחרחורות, הקאות ובחילות קשות. "חשבתי בהתחלה שאולי אכלתי משהו לא טוב", הוא משחזר. "כשראיתי שזה לא עובר תוך כמה ימים, הגעתי לבית חולים. שם עשו לי אינספור בדיקות, כדי להבין למה זה קורה, ולאחריהן התקבלה הקביעה חורצת הגורלות: שתי הכליות שלך בקושי מתפקדות, ואתה זקוק להשתלת כליה. בתור התחלה, התחלתי עם טיפולי דיאליזה מדי לילה. תשע שעות כל לילה. לא ישנתי יותר משעתיים ברציפות כבר שנה", הוא מספר.
האבחנה הגורלית הזו, תפסה את ליבוביץ, נשוי בשנית, אב לשלושה וסב לשבעה מראשון לציון, בהפתעה גמורה. "אני עובד כבר 35 שנה בתחום הדפוס, והייתי עסוק בעבודה במשרה מלאה, ובהנאה מהמשפחה. הדבר היחיד שהציק לי בריאותית, זה בעיות בלחץ הדם במשך השנים. אבל גם את זה הצלחתי לאזן", הוא אומר.
"בכל פעם שאני נפגש עם הנכדים, אני מפחד שזו עלולה להיות פרידה, אם פתאום המצב שלי ידרדר. אני אדם אופטימי, אבל אני לא יודע כמה זמן יש לי, בכל פעם שאני רואה אותם, זו עלולה להיות הפעם האחרונה"
"בכל פעם שהנכדים הולכים, אני מפחד שזו פרידה"
מאז האבחנה, הוא אומר, חייו נכנסו לסחרור. מדי לילה, כאמור, הוא מתחבר למכונת דיאליזה למשך תשע שעות, מה שלמעשה לא מאפשר לו לישון בלילה בצורה רציפה. בנוסף, יש לו מגבלות חמורות על מה מותר לו לאכול, ואסור לו לשתות יותר מליטר נוזלים, גם בימים הכי חמים. וכל זאת, כשהוא ממשיך בעבודתו במשרה מלאה, כששבועיים מתוך החודש הוא נוסע בהסעות לקרית גת, למרות העייפות והתשישות מהן הוא סובל על בסיס יומי.
אבל עם כל אלה, לדבריו, הוא יכול להתמודד. הדבר שמפריע לו יותר מכל, זו העובדה שאסור לו להרים דברים כבדים, מה שמוביל לכך שהוא לא יכול להרים את נכדיו הקטנים או לשחק איתם באופן פיזי. "בכל פעם שאני נפגש עם הנכדים, אני מפחד שזו עלולה להיות פרידה, אם פתאום המצב שלי ידרדר. אני אדם אופטימי, אבל אני לא יודע כמה זמן יש לי, בכל פעם שאני רואה אותם, זו עלולה להיות הפעם האחרונה. מה שנשאר לי זה רק לקוות".
גם בנותיו, גלית בן הרוש ויונית קופרברג, שרואות את מצבו של אביהן, מסרבות להתייאש. "אבא שלנו הוא עמוד התווך של משפחתנו, כולנו מתפללים לנס כדי שיוכל להמשיך לחיות את חייו, ושיזכה לראות את נכדיו גדלים", הן אומרות.
לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
מאות אנשים מחכים בישראל להשתלת כליה, ניתוח ההשתלה הנפוץ בישראל. מנגד, ישראל היא שיאנית העולם בתרומות אלטרואיסטיות. גם חתימה על כרטיס אדי מאפשרת הקדמת תור בהמתנה להשתלה, מסבירה דבורה שרר מהמרכז הלאומי להשתלות.
