יומנו המצולם של מתמחה: צפו
(ynet)
ד"ר ויאם אלקיש (30) הוא מתמחה במרכז הרפואי השרון, בית החולים היחיד בארץ שמיועד כולו לחולי קורונה. "הייתי מתמחה בפנימית ב׳, עכשיו קוראים לה קורונה ב'", הוא מספר. כמו לכל רופא בתקופה הזאת, גם לד"ר אלקיש אין יום ואין לילה. את השינה שהוא כן מספיק להשלים, הוא עושה במעונות הקרובים לבית החולים, אחרי 26 שעות רצופות של טיפול בחולים.
את מצב החירום הרפואי שהגיע באחת לארץ, מתאר ד"ר אלקיש כהלם. "זה התחיל כשהייתי תורן במיון ביום שישי. קיבלנו את ההודעה שבית החולים הופך לבית חולים קורונה. פתאום מגיעה מנהלת המחלקה ואומרת לי לא לקבל יותר חולים, הייתי בשוק. תוך יומיים העברנו את כל החולים למחלקות הפנימיות בבילינסון. כל המציאות שלנו השתנתה", הוא משחזר.
"הסיטואציה הזו שינתה הכל", הוא מסביר, "בעיקר בגלל שאנחנו לא רוצים להידבק מחולים. אנחנו מדברים עם החולה מול המצלמה. החלפתי את הסטטוסקופ שלי באוזנייה. אני לא יכול לשמוע את הריאות, לא יכול לקחת סימנים מדויקים בגלל שהחולה מודד לעצמו את הסימנים", הוא מצביע לעבר טלוויזיה במעגל סגור, "אלה המצלמות של כל החדרים, אנחנו רואים את החולים במצלמות האלה ועושים איתם שיחות במצלמה. הרפואה הפכה וירטואלית".
ד"ר אלקיש הוא תושב הצפון, וגר עם משפחתו בכפר הדרוזי בוקעאתא שברמת הגולן. "אבא נפטר, האחים שלי התחתנו כולם, אז נשארתי לבד עם אמא. לא ראיתי אותה כבר חודש, וגם לא את ארוסתי. היינו אמורים להתחתן ודחינו את החתונה, המגפה שמה את כל החיים בסימן שאלה". הוא מספר שלכפר שלו הוא לא מתכוון לחזור בקרוב, לפחות עד שהמצב ירגע. "וגם אז", הוא מסביר, "אני אעשה בדיקה לפני כדי להיות בטוח שאני לא מדביק. יש לי חשש לחזור לכפר, היו שני מקרים מאומתים, והם הבריאו, אבל עדיין".
את לימודי הרפואה שלו, עבר ד"ר אלקיש בסוריה, ב-2014. "בגלל המלחמה שהייתה בדמשק נלחמנו כדי לחזור לארץ, אנחנו הראשונים שחזרו דרך ירדן", הוא מספר. "סיימתי את המבחן הממשלתי, עברתי סטאז׳ בבית החולים כרמל בחיפה וכשסיימתי עברתי לכאן, לבית חולים השרון, והתחלתי התמחות בפנימית".
כשאינה נעשית דרך מצלמות, התקשורת של ד"ר אלקיש עם החולים מתבצעת דרך מסכות, כפפות וסרבל. "הסרבל מאוד לא נוח לעבודה, מאוד חם בפנים ואני מזיע, דרך המסיכה קשה לנשום והיא יוצרת פצע לחץ על גשר האף, ועל המגן נוצרים אדים - אבל אין ברירה, צריך להיזהר. חולים שמונשמים אנחנו נכנסים אליהם פיזית - מרכזים את כל המשימות לפעם או פעמיים במשמרת. כותבים את כל המשימות על מדבקות ומדביקים על היד כדי שלא נשכח. נכנסים לוקחים בדיקות דם, נותנים תרופות, לוקחים דגימות. ואז לובשים את הלבוש המלא עם הסרבל".
אך גם דרך המסכה, המגן והסרבל - המפגש עם החולים מרגש. "מקרה שריגש אותי מאוד היה של חולה בן 70 עם מחלות רקע, שמבחינה נשימתית מאוד התקשה ומבחינה נפשית לא נמצא במצב טוב. ניסיתי לתקשר איתו כמה פעמים והוא לא רצה, והבוקר הכל השתנה. הוא שמח, חייך, ושאלתי אותו למה. הוא אמר שהנכדים התקשרו אליו בשיחת וידאו. שם הבנתי כמה חשובה תמיכה משפחתית לחולים".
"אני חושב על חולים שמאושפזים בבית החולים כאילו הם סבא וסבתא שלי", הוא מסביר, "צריך לעשות להם טוב. בעיקר עכשיו. אם בשגרה רגילה לחולה יש את המיטה שלו, את האחות שעוזרת לו, נותנת לו תרופות, רופא שמטפל בו וזמין לכל שאלה ואומר לו מה השלבים שהוא צריך לעבור. כל זה מפחית את הלחץ".
היום, לדבריו, המציאות משתנה והרופאים הם אלה שצריכים לדאוג הן להיבט הנפשי והן להיבט הפיזי של החולה, תוך חוסר וודאות מוחלט בנוגע לעמידותו ותכונותיו של נגיף הקורונה. "החולים במצב קל הם גם בעייתים כי הם כל הזמן שואלים 'מה אני עושה פה?'. אי הוודאות מכניס אותם ללחץ, הם רוצים ללכת הביתה כי מבחינתם זה מקום מזוהם ואולי הם יכולים להידבק שוב כי אנחנו לא יודעים על הווירוס מספיק, וגם לנו בתור רופאים אין תשובות".
חוסר הוודאות מלווה את ד"ר אלקיש כל הזמן, גם במצב החולים וגם במצבו שלו. "היה לנו גם מקרה מאוד עצוב של חולה, שבבוקר מתקשרים איתו והכל בסדר ופתאום הוא לא יכול לנשום. נאלצנו להיכנס אותו לצערי להנשמה, ולהעביר אותו לטיפול נמרץ. ההידרדרות הזאת מאוד מפחידה. גם לי יש חשש להידבק, אבל החולים האלה צריכים מישהו שיעשה את העבודה שלנו. כמו שאומרים, זאת המלחמה עכשיו. השיחות שאנחנו עושים איתם יום יום והטיפול התרופתי, אני חושב שזה נותן להם שקט נפשי", הוא אומר.
"זה לא שאנחנו עושה טובה", הוא מסביר, "זאת פשוט העבודה שלנו ואנחנו צריכים מבחינה מקצועית ללכת עד הסוף במלחמה הזאת. אני בטוח שביחד נגרום לתקופה הזאת לעבור בכל העולם. כשאני הולך לישון בלילה המחשבות שלי זה זה לא על העתיד שלי או לאן אני הולך. אני לא חושב על ההתמחות ומה יהיה. כל זה לא חשוב, מה שחשוב עכשיו זה שתסתיים המגפה הזאת".
