(צילום: משי בן עמי)
בשעה 9:30 בבוקר משתרר באחת שקט במחלקה פנימית קורונה ב' בבית החולים קפלן ברחובות. שני צעירים כבני 30 שהוזעקו מביתם מתמגנים בחדר המיועד לכך ונכנסים לחדר 417, להיפרד מאמא. האם, בת 65, נפטרה בשעה 8, והבנים זוכים לכמה דקות אחרונות איתה אחרי שהקורונה גזלה מהם לא רק אותה אלא גם את האפשרות להיות לצד מיטתה כשנאבקה על חייה.
"קיבלתי אותה לפני תשעה ימים במצב קשה. היא הייתה מונשמת ונלחמנו בכל כוחנו להשאיר אותה בחיים", אומר ד"ר נדב אבל בקול חנוק מדמעות. "לפני שלושה ימים היא פתחה עיניים וליטפה לי את היד, הרגשתי שיש סיכוי להציל אותה. ברגע שהיא נפטרה הרגשתי שהפסדתי במלחמה על החיים שלה. זה הרגיש כמו לאבד בן משפחה". תחילתה של משמרת הבוקר לוותה בעומס בלתי אנושי. 27 חולים בודדים במיטתם, בלי בני משפחה, שדורשים טיפול מסביב לשעון.
"הגל הראשון היה אדווה, השני היה גל בים, בשלישי זה צונאמי", אומרת מנהלת המחלקה, ד"ר אטלי מלכה, 63, 31 שנה בפנימית. "זה החודש הכי קשה שעברתי בחיי. המון־המון מוות". לקראת 10 בנה ובתה של הנפטרת מגיעים לאחות הראשית, דיאנה גורביץ', להבין מה עושים כעת. "הקורונה החזירה אותנו לרפואה האנושית של האחות הרחמנייה שקרובה למיטת החולה. הצוות כולו משמש לחולים משפחה, נענים לכל הבקשות, אפילו חיבוק, ליטוף או סתם שיחה".
בחדר מול עמדת האחיות מאושפזת זוהר מוסא בת ה־90 מיבנה. היא משוחחת עם בתה ונכדתה בטאבלט שקיבלה מהעירייה. מוסא, אם ל־13 ילדים, גידלה אותם, כפי שמעידה הנכדה שעל המסך, "יחד עם עוד תשעה ילדים מאשתו השנייה של סבא". השיחה עם הבת עופרה ישראל ועם נכדתה עושה למוסא טוב והיא מבקשת מהן להשמיע לה שיר של אייל גולן. "אני עכשיו דוגמנית, צילמו אותי לעיתון", היא מתגאה באוזניהן. בנה, סהר משה, מגיע לבקר כשהוא ממוגן מכף רגל ועד ראש ומביא לאם תמונה ממוסגרת שלה עם גולן ואת מנת הפלאפל שביקשה. "אמא אישה צלולה וערנית, היא מעריצה את הזמר כמו בת טיפש־עשרה. החלום שלה שהוא יבקר אותה וישיר לה שיר".
"הקורונה מתעתעת", אומרת ד"ר מלכה. "יש רגעים של אושר, כמו לשחרר חולה או לזכות ממנו לחיוך קטן אחרי שהתאושש, אבל בן־רגע יכולה להיות הידרדרות עד מוות", היא מספרת. בחדר 419 שוכב במיטתו סאיב אלנמר, בן 26 מרמלה. "צריך לפחד ולהישמר מהקורונה. אתמול ראיתי איך מעבירים בן אדם בשקית ניילון. זה היה רגע קשה. אני מתפלל לחזור הביתה".
שמחה בנימין, 53, מלטפת את ידו של בעלה חיים, 56. כמו בכל יום בעשרת הימים האחרונים היא מספרת לו בשקט על הילדים, מדווחת על הנעשה בבית הכנסת שהוא נוהג לטפח. למרות הדמעות שזולגות במורד הלחיים היא משדרת אופטימיות וכוח. ולמרות שבכל הימים האלה חיים מורדם ומונשם, היא בטוחה שזה מחלחל גם אליו.
שמחה וחיים חלו יחד. חמישה ימים היו בבידוד בבית, אולם אז חלה הידרדרות במצבו של הבעל. הוא החל לסבול מחום גבוה ומקוצר נשימה ופונה לבית החולים. "חיים הוא גבאי בית הכנסת ותמיד הקפיד על מסכה. אנחנו אנשים מאמינים ומתפללים. לקחנו על עצמנו עוד קבלות כדי להתחזק". יום קודם הגיעו אליהם הביתה רבנים מעפולה ויחד עשו שיעור להחלמתו.
כשהיא יוצאת מהמחלקה, שמחה ממלמלת ברכות. "אני מדברת ומדברת אליו, אבל הוא לא מגיב. התפילה שלי שבאחד הביקורים הוא יגיב פתאום, יפקח עין, יניע את הגוף".
6 צפייה בגלריה
מתפללים להחלמה. מתנדב עזר מציון מסייע לחולה להניח תפילין, במרכז הרפואי שיבא
(צילום: דנה קופל)
למרות שכל יום מתארך ומתארך, ד"ר סופי רימברוט, מנהלת מחלקת קורונה א', במרכז הרפואי העמק בעפולה, מתייצבת כבר ב־9:00 בבוקר בחדר המוכנות. תהליך המיגון לוקח כמה דקות ובסיומו נכנסים למחלקה בהתאם לפרוטוקול אבטחה מחמיר. "כבר 39 שנים אני רופאה", היא אומרת, "ומעולם לא ראיתי דבר כזה. ההתמודדות קשה פיזית ורגשית. כל מטופל במחלקה מחייב התעסקות של פי כמה יותר מחולה רגיל בטיפול נמרץ. אלה חולים מאוד מורכבים", היא אומרת לצד מיטתה של אלכסנדרה פטרובסקי, 79, מנוף הגליל.
חשוב לאנשי המחלקה לזכור שאלה לא רק "חולים", או "מקרים" - אלה קודם כל בני אדם. אנשים בשעתם הקשה ביותר, ודווקא עכשיו הם רחוקים מהמשפחה, מכל מי שקרוב ודואג להם. העובדת הסוציאלית שושי שחם מבקשת מכל משפחה להעביר תמונה של המאושפז או המאושפזת מהימים שטרם המחלה. "אנחנו תולים את התמונות מעל למיטות של המטופלים כדי להזכיר לנו מי הם מתחת לכל הציוד הרפואי", היא מסבירה. ד"ר עווד אבוליל, 34, רופא פנימאי מהיישוב עין מאהל, מכיר מקרוב לא מעט מהחולים במחלקת טיפול נמרץ. 13 אלף תושבים יש בכפר שליד נוף־הגליל, וכל כך רבים שם חלו. "המצב הזוי", אומר ד"ר אבוליל בכאב. "הבוקר נפטר הדוד שלי, ואתמול נפטר עוד מאושפז מהכפר שלי. כבר היו פה ימים שחמישה מתוך עשרה מאושפזים במחלקה היו מהכפר שלי".
הכניסה למחלקת קורונה ב' בבית החולים שיבא תל השומר, כמו לכל מחלקת קורונה, מצריכה היערכות מראש. מיגון מלא חם ומחניק. קשה להבין כיצד ניתן לעבוד בתוכו במשך שעות. עם המיגון הזה עוברים מבעד לשתי דלתות, וזהו. מרגע שהן נסגרו מאחוריך אתה בעולם אחר. עולם בו למטפלים רואים רק את העיניים, עולם בו הניידים נשארים בחוץ. עולם בו אסור לגעת בכלום, ופעולות בסיסיות כמו הליכה לשירותים או שתיית מים אינן אפשריות.
אבל הקושי האמיתי נמצא בחדרים. מטופלים בגילים שונים יושבים או שוכבים מחוברים לצינוריות, לחמצן, משתעלים ומשתנקים, מדברים מעט מילים בהרבה מאוד קושי. ואלה לא במצב הקשה ביותר, הם לא מורדמים. פרופ' הווארד עמיטל, מנהל המחלקה, מתרוצץ מחדר לחדר. "הבוקר אנחנו עם 20 מאושפזים אבל זה יכול להשתנות ברגע. בתחילת הגל הנוכחי היה הרבה יותר עמוס, עכשיו זה קצת מתחיל להשתפר. הרופאים, שבימים אחרים עובדים במחלקות פנימיות, מתורגלים לעומס הפיזי, אבל למראות הקשים אי אפשר להתרגל. העומס הנפשי הוא הסיפור. יש חולים שקצרה ידינו מלהושיע", אומר פרופ' עמיטל.
דקות ספורות אחר כך המציאות מגיעה כדי להוכיח עד כמה נכונים הדברים. האחות הראשית, ליאת ביטן, נכנסת עם צוות נוסף לאחד החדרים. מבטם ביציאה ממנו אומר הכל. "גבר בן 71", היא מדווחת. "זה קשה כל כך, ולצערי לא נדיר. היו פה משמרות של שלושה נפטרים. זה טראומטי מאוד לצוות". יש גם מקרים אופטימיים יותר. חנה שפירא, 37, מבני־ברק נמצאת בחודש החמישי להריונה. הרופאים נלחמו על חייה בטיפול נמרץ וכעת מצבה השתפר והיא צפויה להשתחרר בקרוב ולשוב לילדיה המחכים לה. "אני כל כך מתגעגעת אליהם", היא אומרת. "כשהייתי מאושפזת הרגשתי שאני לא יודעת מה קורה איתי. היו רגעים שממש ראיתי את המוות".
למרות שגם הוריה אושפזו במחלקה, שפירא הייתה לבדה. "אמא שלי היתה מונשמת ומורדמת ואבא שלי היה במצב יציב יותר. ביקשתי לא לראות את אמי במצב הזה". האב החלים ושוחרר לביתו. האם, בלה שפיצר, נפטרה לפני מספר ימים. "לא הספקתי להיפרד", היא בוכה. "שמו לה את הנייד ליד האוזן ואמרתי לה מילות פרידה. אני רוצה להשתחרר כדי לשבת שבעה עם האחים שלי, לראות את אבא שלי. זה שאבא השתחרר ואני בקרוב, זה ניסים של ממש. זה בזכות התפילות של עם ישראל".
בחדר הסמוך מאושפזים בני משפחת עמרמי. הם הגיעו לבית החולים הישר מניגריה בטיסת חילוץ במסגרתה נחת מטוס של חברת אל על על אדמת המדינה האפריקאית. ההורים, זהבית ודוד, מוגדרים במצב קשה אך יציב. בנם עיליי, 15, חיובי לנגיף אך ללא סימפטומים. הוא אושפז עם הוריו כיוון שאין לו מקום לשהות בבידוד.
"אנחנו מגיעים ממדינה שבה לא עושים בדיקות כי כל בדיקה עולה מאות שקלים, אין חיסונים ואין שקיפות ביחס לחולים. רבים חושבים שהם חולים במלריה כי אלה אותם תסמינים" מספרת זהבית, 49. "אושפזנו שם אבל כשהמצב הידרדר, זה כבר היה מעבר ליכולות הטיפול שלהם", ממשיך דוד, 47. זהבית בקושי מצליחה לדבר, האוויר אוזל לה מהר ובכל זאת היא מתעקשת לומר שוב ושוב "תודה". לשגרירות, לחברת הביטוח, לצוות הרפואי. היא יודעת שלו היו נשארים בניגריה, מצבם יכול היה להיות רע בהרבה.
חדר אחד אחרי. דוד, בשנות ה־70 לחייו, מחובר למכונת חמצן. זאב פרוינד, מתנדב של עזר מציון, מסייע לו להניח תפילין.
פרוינד מחזיק בידו טאבלט אליו שולחות משפחות הודעות. "אבא שלי צמא", נכתב באחת מהן, והוא קם וניגש לחדר הרלוונטי. באמצע היום הוא מחלק לחולים תה ועוגיות ומנסה למלא בקשות. "המצב כל כך קשה עד שכל דבר קטן שיעשה להם טוב, אנחנו נעשה. השתדלות קטנה בתוך כל המצב הנורא הזה".
הוריה של שושנה בת ה־28 הגיעו לבקר אותה במחלקה לטיפול נמרץ קורונה בבית החולים הדסה עין כרם, בית החולים העמוס ביותר בחולי קורונה. חמש מחלקות קורונה רגילות, שתי מחלקות טיפול נמרץ ומחלקת טיפול נמרץ ילדים. במשך עשרה ימים היא היתה מורדמת ומונשמת וביום ראשון העירו אותה. היא אומנם חיוורת וחלשה, אבל אביה חיים לא מפסיק להתפעל עד כמה מצבה טוב. "היא היתה במצב אנוש ועכשיו היא מדברת וצוחקת".
חיים עצמו רק החלים מקורונה ולפני שבועיים השתחרר מאשפוז במחלקת הקורונה בהדסה. "שאנשים יידעו להיזהר. מי שאומר שמשעמם לילדים ולכן נותנים להם לצאת ולהתקהל שיזכור שעדיף שישעמם לילדים מלהגיד עליהם קדיש".
על הקיר בחדר של פייגה קורנבליט תלויות תמונות של בתה התינוקת שנמצאת כעת בפגייה. היא יולדה בניתוח קיסרי דחוף לאחר שפונתה לבית החולים ומצבה הידרדר. פייגה ובעלה צבי, תושבי ביתר עילית, מסכימים לדבר כדי להודות על הנס שקרה להם ועל התפילות למענם. "הטיפול ממש מעולה, מכל הלב, הצוות תלה את התמונות של התינוקת כדי לשמח את פייגה", אומר צבי.
פייגע, אם ל־15, הייתה אמורה לחתן בת ביום בו פונתה אך החתונה נדחתה. לאחר שהחלו תסמיני הקורונה, היא שהתה כמה ימים בבית עם מחולל חמצן, עד שמצבה החמיר והיא פונתה לבית החולים ויולדה בשבוע ה־36. היא מתאוששת במחלקת טיפול נמרץ ומרגישה "חלשה אך שמחה. אני רק רוצה להיות בריאה, להיות מאחורי זה".
חיה אסייג היא אחות ראשית דיאליזה עם ותק של 45 שנה. מתחילת המגפה היא מלווה חולי דיאליזה שנדבקו בקורונה ומגיעים לטיפולים במחלקת הקורונה. בשבוע שעבר היא מצאה את עצמה גם בצד של המטופלים. אמא שלה, שושנה ארגמן, 84, נדבקה בקורונה בדיור המוגן בו התגוררה, למרות שהתחסנה. "ראינו הכל. חולירה, שפעת חזירים, מלחמות, אבל זה משהו אחר. אבל אנחנו לא קורסים", היא מדגישה. "יש לנו אחריות גדולה לחולים, חונכנו לתת את הטיפול המיטבי וכולם מגוייסים".
האם שוכבת מותשת. בתה מציגה תמונה שלה מהבוקר, יושבת עירנית על הספה. "מה שמאפיין את הגל השלישי זה המהירות שבה המצב של חולים משתנה, בתוך דקות ושעות, ואף פעם אי אפשר לדעת מי ומתי". בקול חלש מבקשת ארגמן מבתה שתעשה שיהיה לה טוב. "תשתי מים", שתתי מים, עונה לה בת, "זה כל מה שאפשר לעשות עכשיו".
איך התחושה לטפל באמא שלך במחלקת הקורונה?
"מצד אחד זה יותר טוב שאני איתה ועוזרת לה. מצד שני, כשיודעים את האמת זה יותר קשה, כי יודעים לצפות לכל האפשרויות".
הבוקר במחלקת קורונה ב' בבית החולים סורוקה בבאר־שבע נפתח בהנשמה של חולה בן 67. עד לפני שלושה ימים הוא היה במצב יציב אבל אז חלה ההידרדרות המסוכנת שתוקפת חולי קורונה רבים כל כך והוא העלה חום ונזקק לחמצן. הנשמת חולה זה דבר שאיש לא רוצה להגיע אליו. הסטטיסטיקה המפחידה מראה שהתמותה בקרב חולי הווירוס המונשמים עומדת על 80 אחוזים. במקביל להנשמה מתקבל חולה נוסף, בן 37. "צריך להשגיח עליו שלא יידרדר", מורה אחת האחיות. היא יודעת למה.
"אני באה מפנימית, וכשאני רואה חולה שמידרדר יש לי זמן לחשוב, להתארגן ולשתף רופאים בכירים", אומרת האחות שרה ז'נבה. "פה אני יכולה לדבר עם חולה שעה, ובתוך שעה נוספת הסטורציה שלו יורדת ואין לו אוויר. תחושת חוסר האונים מטלטלת. את רואה אנשים בריאים, כמוני כמוך, ללא רקע של מחלות, שיציבים ומדברים איתך ואז פתאום יש קריסה".
את המחלקה מאייש כבר כמה שבועות הצוות של מחלקה פנימית ה'. בכל שלושה חודשים הצוות מתחלף כדי למנוע שחיקה. בעוד שבבתי החולים במרכז מתארים מצב של קריסה, בסורוקה דווקא עכשיו המצב נרגע מעט. "לפני כחודש, ביום בו נכנסנו, המחלקה הגיעה בתוך 24 שעות לסף התפוצצות", אומר מנהל המחלקה ד"ר כרמי ברטל (56). "לתחושתי, הקדמנו מעט בהתפרצות את מרכז הארץ בשבוע־שבועיים. עכשיו יש קצת יותר מרווח לנשימה".
מדי בוקר מביטים הרופאים והאחיות יחד במסכים ואז עוברים מחדר לחדר. בפנים נמצאים ראש המחלקה ד"ר ברטל ורופא נוסף. על הריחוק שיוצר המיגון הרב שבו הם עטופים, הם מפצים בג'סטות משעשעות שנועדו לגרום למטופלים להרגיש בנוח. "אלה שעתיים וחצי שאתה מתנתק מהעולם", אומר ד"ר ברטל לאחר שהוא מסיים את הסבב, על עורו עדיין מסומנים קווים וחריצים שהותיר המיגון ההדוק. "זה היה בוקר דרמטי. כולם צריכים עיבוד רגשי חזק. יש תסכול גדול, כי אתה לא תמיד יכול לעזור כשהחולה מידרדר".
גם הטיפול מרחוק מקשה על הצוות. "מתמחים שהולכים לרפואה פנימית אוהבים את הקשר עם החולה", אומרת ד"ר רותם גורפינקל־אנגל (33), תוך שהיא מביטה בצילום חזה. "זו חוויה לא פשוטה. גם לנו וגם למשפחות. את לומדת הרבה שנים, מכשירים אותך, והרבה פעמים את מגיעה למקסימום שאת יכולה לתת וזה לא עוזר".
אבל יש גם רגעים אופטימיים. רק לפני שלושה ימים חזרה אל הרופאים חולה שהייתה מונשמת במחלקת טיפול נמרץ וכעת מועמדת לשיקום. "אנחנו מדברים על זה בהתלהבות", אומרת האחות ז'נבה. "זה מה שנותן את הדלק".
כתבו וצילמו:
מאיר תורג'מן || יריב כץ || בית החולים קפלן, רחובות
ישראל מושקוביץ || גיל נחושתן || המרכז הרפואי העמק, עפולה
קורין אלבז־אלוש || דנה קופל || בית החולים שיבא תל השומר
יעל פרידסון || עמית שאבי || בית החולים הדסה עין־כרם, ירושלים
אילנה קוריאל || הרצל יוסף || בית החולים סורוקה, באר־שבע
