אם מישהו ישאל אותי בעוד 20 שנים מה אני זוכר מ-2019, אענה: ס', ח' ו-ר', שלוש נשים שהכרתי ב-2015, ונפטרו בשנה שחלפה. באופן רשמי, שלושתן נפטרו מדום לב. באופן פחות רשמי, מה שהרג אותן היה אנורקסיה. לי היה יותר מזל, כי אני רק כמעט מתתי.
לקראת סוף השירות הצבאי, התפתחה אצלי מחלה בקיבה. בתקופה שהייתי חולה, גיליתי שיותר נוח לי בלי לאכול, כי זה חסך לי כאב. גם אחרי שהחלמתי, לא מיהרתי לחזור לאכול, ואז גיליתי משהו מוזר: כשחיים על מעט מאוד מזון, מרגישים סוג של שחרור. עבורי לפחות, נוצר מצב שבו כמעט ואין רגשות, אין תשוקות, והמוח נשאר חופשי לעבוד, מבלי שהגוף יפריע לו.
זו תחושה של שליטה עצמית מוחלטת, כזאת שמאפשרת לגוף להמשיך ולנוע גם במצבים שאנשים אחרים היו קורסים כבר מזמן. כל זה, תוך שהמוח פועל ברמה שאפשרה לי גם לעבוד וגם להשיג תואר ראשון, שני, עוד תואר ראשון ואז שלישי ופוסט-דוקטורט בחו"ל. אבל לכל דבר יש סוף, ובסופו של דבר התברר לי שתחושת החופש מטעה; בסוף הגוף קורס, ואז מתחיל תהליך ארוך של שיקום. במהלך התהליך הזה, הגעתי לכמה חודשים למחלקה להפרעות אכילה, ושם פגשתי הרבה אנשים, כל אחד ואחת עם הסיפור שלו.
מבחינתי, הסיפור של ס' היה אולי הכי מיוחד. כשהכרתי אותה, לפני בסך הכול ארבע שנים, היא הייתה בת 24. היא באה מישוב בצפון, והיה בה משהו שונה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא שכבה על ספסל מחוץ לחדר האוכל, ונראתה כמו פסל של האביר בן דמות היגון. ניגשתי אליה, כי קשה להתעלם ממישהו שמשדר כל כך הרבה כאב. הכרתי אישה שסיימה את השנה הראשונה במדעי המחשב בטכניון בהצטיינות, אלא שאז הפרעת האכילה שלה יצאה משליטה, והיא נכנסה לאשפוז.
הכרתי הרבה אנורקסיות בתקופה ההיא במחלקה להפרעות אכילה. אבל אף אחת מהן לא סחבה כל-כך הרבה על הכתפיים שלה כמו ס', כי מה שדחף אותה אל האנורקסיה היה העובדה המצערת שהיא היתה ערביה, והסכסוך הערבי-ישראלי הפך עבורה לבעיה אישית. ס' לא רצתה להיות ערביה. במידה רבה, היא הייתה יותר ישראלית מישראלית, והעברית שלה הייתה ברמה גבוהה יותר משל רוב הסטודנטים שלי, וללא טיפת מבטא. אבל היא באה מבית מסורתי, והיא לא יכלה להתנתק מהמסורת שלה; כדי שלא לפגוע באמא שלה, היא כיסתה את הפנים ברעלה.
היא יצאה עם בחור יהודי לתקופה קצרה במחלקה להפרעות אכילה, ואפילו העזה להוריד את הרעלה למשך כמה חודשים. אבל כשהיא ראתה כמה שזה פוגע באמא שלה, הרעלה חזרה, והקשר עם הבחור נגמר. המתח הזה בין הרצון להיות ישראלית, לבין העובדה שהיא חייבת להישאר "ערבייה", הביא אותה למקום שבו אוכל היה עבורה סבל, משהו מפחיד, שרק המחשבה עליו גורמת להתפרצות של זיעה, לדופק גבוה, ולהתפרצות של זעם.
על זה התלבשה גם תחושה של כשלון. אחרי שהיא השתחררה מהמחלקה להפרעות אכילה, היא התחילה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. יום אחד ישבתי אתה באחד מבתי הקפה שבקמפוס. "אני כבר בת 25", היא אמרה לי, "ועוד אין לי אפילו תואר ראשון. לכל החברות שלי כבר יש, ולי, שכולם תמיד הסתכלו עלי בתור הכי מוכשרת, אין. התחלתי ללמוד בבית ספר לרפואה בירושלים, לא מצא חן בעיני ועזבתי. התחלתי ללמוד מדעי המחשב בטכניון ועזבתי. ועכשיו אני פה, ומה יהיה אם לא אצליח לסיים?".
כדי לעזור לעצמה לסיים, סיפרה שהיא השיגה ריטלין, ושעכשיו, בלי הריטלין היא לא מצליחה להתרכז. כששמעתי את זה, ידעתי שהיא הולכת להיכשל שוב, וידעתי שאין לי הרבה מה לעשות כדי לעזור לה. כי את הניסיונות שלי לעזור לה עם הלימודים היא דחתה פעם אחר פעם – היא לא רצתה אף אחד לידה, אף אחד שיראה את הסבל שלה, אף אחד שיראה מקרוב איך שהיא שוקעת.
אחרי אותה פגישה, ס' התאשפזה לפחות עוד פעמיים במחלקה להפרעות אכילה. בכל פעם היא שחררה את עצמה אחרי זמן קצר. במשך רוב הזמן הייתי איתה בקשר של ווטסאפ, עד שהיא כעסה עלי כי לחצתי עליה להתאשפז אחרי שסיפרה לי שרמות האשלגן בדם שלה ירדו לרמה מסוכנת.
לפני כשנה קיבלתי טלפון, בו נאמר לי שהיא איננה. אחרי עוד כמה חודשים, קיבלתי הודעה שאמרה לי שח' נפטרה. חודש אחר כך, נסעתי לראשל"צ להלוויה של ר'.
"ראיתי בטלוויזיה רופא שדיבר על מערכת הבריאות הישראלית, ואמר שהרפואה בישראל דואגת שלא ימותו מאנורקסיה. הוא כנראה לא שם לב ששלוש בנות, שהיו כולן בטיפול, נפטרו בתוך מספר חודשים"
לפני זמן מה, ראיתי בטלוויזיה רופא שדיבר על מערכת הבריאות הישראלית ואמר שאנורקסיה היא מחלה קשה שאפשר למות ממנה, אבל היום הרפואה בישראל דואגת שזה כמעט ולא יקרה. הוא כנראה לא שם לב ששלוש בנות, שהיו כולן בטיפול, נפטרו בתוך מספר חודשים. הכי מבוגרת הייתה בת 42, הכי צעירה פחות מ-28. והן לא היחידות.
אז למרות שהרופאים טוענים שזה כמעט לא קורה, זה בכל זאת קורה. ואחת הסיבות שזה קורה היא שצורת הטיפול לא מצליחה לקחת מספיק בחשבון שלכל חולה יש את הסיפור שלו או שלה, ורוב הסיפורים לא דומים זה לזה.
אני קיבלתי החלטה לצאת מהאנורקסיה, ומאז האנורקסיה היא רק חלק מהעבר שלי. אבל עבור רוב מי שהסתבך עם הפרעות אכילה, קשה לצאת מההפרעה בלי לוותר על חלק מהאישיות. כל עוד למערכת שמטפלת בחולים לא תהיה יותר גמישות לתת לכל אחת ואחד את הטיפול שמתאים לסיפור שלו, יהיו עוד כאלה שימותו. מאוד לא נעים לי לחשוב על זה, אבל אני חושש שאני מכיר עוד כמה שבדרך.
ד"ר אביחי שניר הוא מרצה בבית הספר לבנקאות ושוק הון במכללה האקדמית נתניה
